עטרת חכמים חלק א מא

בשעת עבודה אף שאינו לובשן לשרת מ"מ פטור דהא ראוי הוא לעבודה ומש"ה נקט דוקא כה"ג אבל כהן הדיוט משכחת שיהי' חייב אף בשעת עבודה שלא בזמן משמרתו

ובדרך פלפול כתבתי כבר בגליון השא"ר בזה"ל מתוספתא זו י"ל להיפך לראי' לדברי הרמב"ם דהא קשה למה אי' בתוספתא בגדי כה"ג הלא גם בכהן הדיוט יש כלאי' ובהתחלת דברי התוספתא אשר ע"כ נ"ל דכהן הדיוט חייב על האבנט אף במקדש שלא בשעת עבודה די"ל דלא הותרה לגבי' רק מצד דחי' עשה וכמ"ש הרמב"ם. אבל בכה"ג ע"כ אישתרי לגמרי דאל"כ קשה קושי' המחברים למה יהי' מותר העבודה הא אפשר בכהן הדיוט דליכא כלאי' אלא באבנט: משא"כ בכה"ג שיש כלאי' גם בחושן ואפוד. ומיושב בזה מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם דלמה כ' דחייב משום אבנט הא גם בחושן ואפוד הי' כלאים ולפ"ד ניחא דבאמת בכה"ג ליכא חיובא במקדש אף שלא בשעת עבודה דע"כ לדידי' אישתרי לגמרי ודע דרישא דתוספתא דבגדי כהונה אין בהן משום כלאי' מפרשינן דקאי על ישיבה עליהם ם דקשים מותרים לזה כדאי' בביצה ד' י"ד יעו"ש ברש"י ותוס' וכמעט י"ל דכן מורה פשטא דקרא שמות כ"ח כ"ט] ונשא אהרן אל הקודש וגו' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ד' תמיד וגו': וכעין זה נשמע ממ"ש התוס' במס' קידושין דף ס"ו ע"א בשם ר"ת. דציץ משום דכתיב בו והי' על מצחו תמיד משמע דמותר שלא בשעת עבודה הרי אף דמילת תמיד גבי ציץ נתפרש בגמ' שתמיד הוא מרצה בין עודהו על מצחו או לא מ"מ סמכינן אפשטא דקרא למילף מיני' דמותר גם שלא בשעת עבודה יעו"ש בחידושי הריטב"א וביותר לפ"ד המחבר הזה בספרו ט"א במס' חגיגה דף ד' דאין לבוש ציץ כ"א כשלובש גם כל שארי בגדי כהונה וכן דעת הרלב"ג והאברבנאל: ולשיטת הרמב"ם דאין הציץ מרצה אלא בעודהו על מצחו א"כ אף באפס צורך עבודה הי' צריך הכה"ג להיות לבוש בשמנה בגדי' ועכ"פ לדברי ר"ת בתוס' קידושין הנ"ל דמדכתיב תמיד גבי ציץ למדין דמותר בלבישה תמיד ואין איסור משום הנאת קודש כ"כ נשמע ממילא דמותר בחושן ואפוד ואין בו משום איסור כלאי' להסוברים כנ"ל דלבישת הציץ וכל הבגדי' לא התפרדו ואחרון שבלבישה הוא הציץ לפי סדורו דקרא על המצנפת. ואף שהאמת עד לעצמו שמדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאי' ובפ"ח מהלכות מקדש שלא הזכיר לענין איסור כלאי' בב"כ רק את האבנט נראה להדי' שדעתו שגבי כה"ג אין חילוק בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה ודברים אלו חזקתי מדברי הרמב"ם במנין המצות וכנ"ל ע"כ אחרי שהשא"ר לא נחית לזה וע"כ מקשה למה רשאי כה"ג לעבוד שום עבודה כל ימות השנה דהא אפשר בכהן הדיוט וכה"ג אמרי' במס' שבת דף קל"ב. ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' הרי אפי' גבי מילה דעיקר המצוה מוטלת על אבי הבן מ"מ היכי דאיכא אחר עביד ע"י אחר שלא לדחות כ"ש מ"ע דעבודה שהיא אינה מוטלת על כה"ג יותר מכהן הדיוט כו' יעו"ש

והנני מעתיק מ"ש ע"ז בגליון נ"ל דאדרבא היא הנותנת דאם אחר מל נעשה שלוחו של האב והוי כאלו האב מל בעצמו וקיים המצוה שצוותה התורה שהאב ימול את בנו ושלא בדרך שליחות אסור להאב להניח לאחר למול כאשר מבואר בספר ת"ש סי' כ"ח ובפליתי שם יעו"ש היכי דאיכא אחר מהראוי שיצוה האב לאחר למול בשליחותו כי לא יפסיד קיום המצוה דהא שלוחו של אדם כמותו אבל זה לא שייך גבי כה"ג שאם הוא לא יעשה העבודה בעצמו יהי' הוא מנוע מקיום המצוה דכשתתקיים העבודה ע"י א' מכהני משמר תהי' קיום המצוה נקראת על מי שיעשה העבודה ולא תקרא כלל ע"ש הכה"ג דהא הוא לא עשה כלום. וכהן שבמשמר אשר יעבוד אינו כשלוחו ע"כ

ועל קושי' בני' שהביא כבוד רופ"מ בשם השא"ר אמאי סבר הרמב"ם דשלא בשעת עבודה ילקה והא אנן קי"ל כרבה דאי"ל הואיל: וא"כ נימא הואיל ואי מקלעי לי' עבודה הי' חזו לי' הב"כ. וכמ"ש בפסחים אחרישה לא לחייב הואיל וחזו לכסוי דם צפור ע"כ כבר דחיתי בארוכות דברים כידוע לכבוד רופ"מ אם עוד על זכרונו

ועתה אגיד חדשות אשר השיב חתני הרב מ' מאניש נ"י בטוב טעם ודעת דהואיל לא שייך אלא בגוונא דאותה מלאכה הנעשה עתה הי' לתועלת שלא יצטרך לעשותה עוד שנית כשיהי' צריך לו. דכן הוא גבי אופה מיו"ט לחול כשמזדמן אורחי' אם לא הי' אופי' בקודם הי' צריך לאפות אז ועתה כשהקדים האפי' לא יצטרך לעשותו אח"כ וכן בכסוי דם צפור אבל בלבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה דבלבישת כלאי' יש איסור בכל רגע ורגע שלבש בהם וכי בשביל הואיל שיכול להיות שיזדמן עבודה ויצטרך אז לילך בכלאי' של ב"כ יוסיף לילך בהם זמן קודם שאין בהליכתו אז שום תועלת למה שיצטרך אח"כ לצורך העבודה ועל דרך רחוק מאד שיכול להיות שיזדמן תיכף של לבישה קרבן מוכן להקריבו מיד בגמר הלבישה דהוי הואיל דלא שכיחא כלל ולדעתי דברי חתני שיח' בזה ברורים ואך למותר להרבות עוד בתירוצי' אשר על דעתי מאז וגם עתה טרם שמעי מפי חתני יחי' כנ"ל

וקושי' שהביא עוד רופ"מ בשם השא"ר בזה"ל עוד הקשה לשיטת הרמב"ם אמאי קאמר הגמ' הנ"מ על הך תי' דמשני כנגד ראשיהן ואמאי לא קאמר מיד כי משני בדין הוא דהלוכי נמי לא מהלכין דע"כ כן הוא דנהי דניתנין ליהנות מ"מ מצד כלאי' אסור כו' ע"כ. דברים אלו מבוארי' בתוס' במס' חולין ק"י ע"ב ובתוס' ישני' במס' יומא אמנם לשיטת הרמב"ם לק"מ. לפי מה שמבואר בעצמו בפ"ח מהלכות כלי מקדש דמה שאמרו שם ביומא בגדי כהונה ניתנו ליהנות לא מיירי באבנט רק בשארי בגדי כהן הדיוט שאינם כלאי' וכמו כן יש לפרש בדברי הגמ' הלוכי מהלכי ומה שאמרו שם בגמ' הנ"מ דכנגד ראשיהן דאי ס"ד כו' ת"ל משום כלאי' דהא איכא אבנט ג"כ א"ש דמקפלן ומניחן תחת ראשיהן משמע כל הבגדים אבל מה שנלמוד מדיוקא דהלוכי מהלכין אין הכרע דקאי גם על האבנט ובלא"ה ל"ק דהלוכי מהלכין יכול להיו' דמיירי בשעת עבוד' דגם בלילה הי' זמן עבודה באיברים שנתותרו והרמב"ם לא מחייב מלקות אלא שלא בשעת עבודה והיינו בגוונא שאין באותו שעה שום דבר שהוא עומד להקרב. וכבר בארתי לעיל מתוך לשון הרמב"ם בעצמו שפוסק דאף בשעת הפיוס לצורך עבודה אח"כ היו כל אנשי המשמר עומדים מלובשי' בבגדי כהונה

ועתה אתעלם בדברי כבוד מעלתו מ"ש בזה"ל יש להקשות על סוגי' דערכין ד' ג' ע"ב דקאמר הכל חייבים כהני' כו' קאמר הגמ' כלאי' איצטרכ' לי' כו' הואיל והותר כלאי' אצלם כו' קמ"ל כו' וקשה האיך מוכח כלל דכלאי' אישתרי בבגדי כהונה כו'. נהי נמי דתורה התירה לכהן ללבוש האבנט בשעת עבודה ומנ"ל דלמא באמת הכהנים אסורי' לכוון ליהנות ממנו רק הלבישה לחודא התורה התירה כי כן יסד המלך דהעבודה פסולה אם מחוסר בגדים הללו. והוי ממש דומי' למוכרי כסות דמותר ואפי' ב"פ לדעת הר"ן בסוגי' דריחא מילתא ובפרט ב"כ קשי' הם ואינם מחממים עפ"י רוב כו'. רק זה ל"ק דהא מצינו כמה פסוקים בפ' תצוה דכתיב ובגדי קודש יהי' לבניו אחריו כו' למשחה בהם ולמלא את ידם וגו' וכתיב נמי כמה פסוקים לכבוד ולתפארת וכבר פי' רש"י דכל למשחה האמור בכהונה הוא לשון רבי' וגדלות. א"כ מוכח דעיקר לבישתן הי' להנאתן וכך הי' מצותן דיכולין אפי' לכוון ליהנות מהן והשתא לפי"ז יש ליישב קושי' השא"ר דהא לא הוי בעידנא דס"ל להרמב"ם דהא דהתורה התירה ללבוש וליהנות בב"כ בשעת עבודה הוא מטעם דחי' דעשה דעבודה דוחה לאו דכלאי'. אך זה דוקא בשעת עבודה יכול לכוון וליהנות. אבל שלא בשעת עבודה באמת אסור לכהן לכוון וליהנות הנאה מהם. והוי שפיר דומי' דמוכרי כסות דגם שם אינו עושה איסור בלבישה שאינו עושה אלא לצורך מכירה ה"נ עושה לבישה לצורך עבודה והא דמוכח מקרא דלמשחה בהם דמותר ליהנות מב"כ היינו דוקא בשעת עבודה ושפיר פסק הרמב"ם דכהן שלבש כלאים שלא בשעת עבודה דלוקה ולא אמרינן הואיל כו' הטעם כיון דכעת אינו ש"ע וניכר דלבישתו הוא מצד הנאה ונהי נמי דקי"ל האופה מיו"ט לחול אינו לוקה אף דמחשבתו הי' לאפות לחול משום הואיל מ"מ הכא אף אי איתרמי לי' עבודה ג"כ אסור לכוון ליהנות בשעת הלבישה דעדיין אינו עושה העבודה וממחשבתו ניכר שהתכוין ליהנות מיד בשעת לבישה: וע"ז לא שייך הואיל רק זה דוקא לר"ש דקי"ל כותי' דס"ל דשא"מ מותר: אבל לר"י דס"ל דשא"מ אסור קשה קושי' השא"ר הנ"ל כו' עכ"ל

דברים אלו לא מחוורין בעיני מכמה טעמים חדא דמדברי הספרי שהעתקתי לעיל המובא ברמב"ם במנין המצות מבוא' להדי' דאף דכתיב לכבוד ולתפארת. ע"כ לא הי' לאהרן לכוון בהם היופי אלא לקיים המצוה שצוה השם יתעלה למשה לבד להמציא שבש"ע הי' מותר לכוון לכבוד עצמו ואף אם הי' מציאות לחדש דבר זה מ"מ עכ"פ לא יעלה על דעת שיהי' מ"ע שיכוון גם להנאתו וכיון דאפשר לקיים מצות העבודה בלי כוונת הנאה בלבישות הבגדים שהם כלאים: למה הותרה לו הכוונה הגורם איסור כלאים שאין בו צורך לענין קיום מ"ע דהעבודה ומלבד זה אין מקום לדבריו בשיטת הרמב"ם שהוא תופס להלכה שני הדינים שבמשנה הנראי' כסותרי' זא"ז דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ולעבור את המכס אוסר ומחייב מלקות ובפירוש כ' בהדי' בפ"י מהלכות כלאים הלכה י"ח בזה"ל לא ילבש אדם כלאים ארעי ואפי' על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס: ואם לבש כן לוקה עכ"ל הרי שמחייב בלבישת כלאים אף כשליכא שום הנאה וכבר נתקשיתי בזה על דברי הט"ז ביו"ד סי' ש"א ס"ק ז' ויעו"ש. ומה שכ' הרמב"ם בהלכה י"ט אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כגון הכתונת כו' אין הכוונה שייחם בו הלובשו דהא אף בחמה מפני החמה אסור שהלבישה בכה"ג היא להיפך למניעת החמה. אלא דעתו שמתנאי איסור כלאים בבגדים הוא שאין בכלל שם בגד כלאים אלא מה שיש בהם דרך חימום למי שרוצה להתחמם בלבישתן והלובש בגדים אלו של כלאים ומתכוון על הלבישה חייב