עטרת חכמים חלק א לח

עטרת חכמים שאלות ותשובות יו"ד שבדברים שמועיל גילוי דעת או אומדנא דמוכח מבטל המעשה מ"מ מגרע גרע כשהותנה ולא עשה התנאי כמשפטי בדיני התנאים וכדברי הגהות מרדכי הנ"ל מובא בשעה"מ פ"ז מהלכות אישות בשם השיטה מקובצת למס' נזיר ויעוין ברוחב פלפולו שמסתעף ממנו כמה דברים בנידן שאנו דנין עליו

ויעוין באה"ע סי' ל"ח סעיף ל"ז מי שהלך למד"ה וקידש ע"ת כו'. דכל מעשה שנעשה ע"ת יכול לבטל התנאי או להוסיף או לגרוע ויעו"ש בט"ז ומובא בב"ש מה שמקשה ממש"כ ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם לזמן פ' שא"י להרחיק הזמן והניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה פשוט שביטול לא שייך רק על תנאי שמבטל התנאי ונשאר המעשה. אבל בנשבע לפרוע ביום פ' אין כלל שם תנאי כ"א הגבלה זמן לקיום השבועה ע"כ ליתא בביטול ולכך אינו פטור משבועתו כ"א כשאומר המלוה הריני כאלו התקבלתי ויעוין בב"ש ס"ק נ"ז מעתה בנ"ד שאמר בלשון אם שהוא תנאי בידו הי' לבטל התנאי ולקיים מיד התעניתים שקבל ע"ע אבל באומר הריני נזיר כשיהי' לי בן הוי כהגבלות זמן לנזירתו שמאז יהי' באותו נזירות ובפרט לפמש"כ התוס' שם ד"ה הריני נזיר כו' פירוש הודאה ושבח להקב"ה שחננו וזיכנו ונולד לו כן וכיון שכך הי' כוונתו בקבלות אותו נזירות א"א שיופטר מזה בקיום נזירות קודם שהי' לו להודות. משא"כ בקבלות תענית בעת צרה שהקבלה מרוצה להשי"ת כתענית לשעתו ואמדינן דעתי' שלכך קיבל אז ע"ע התענית כדי שזכות הקבלה תגין על בנו ומה שאמר אם יתרפא בצו הי' הטלת תנאי ואח"כ ביטל התנאי מרצונו וכנ"ל ויעוין בשל"ה מס' שבת בדין תענית חלום ובמס' תענית שקבע יסוד על דברי הגמ' הנ"ל דמשמעות קבלה הוי כמתענה דהקבלה מחשבת כמעשה

עוד יש לעיין בר"ן לנדרים דף ט"ז ע"א בד"ה שבועה שלא אוכל שמחלק בדין מכלל לאו כו' בין שבועה לנדרי' שכ' בזה"ל דהיינו טעמא כו' ונדרים איסורא דאית בי' ממונא הוא ניהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא כו' יעו"ש ולפי"ז יש עוד טעם לומר דבנדר להתענות ובתנאי לא צריכין משפטי תנאים לפי דבריו בשם הראב"ד שהבאתי לעיל שנדרי תענית אינם כנדר גמור לקיים בזמן שאמר בעת הקבלה וכפי הסברת הרא"ש בשם הראב"ד שהוא רק כאלו מתנדב מחלבו ודמו ואינו בכלל נדרי קונם שאוסר החפץ וא"כ אף שלא נכפל התנאי התנאי קיים אמנם לסברת הראב"ד בלא"ה הי' בידו של זה לצאת ידי נדרו לתענית במה שהקדים להתענות כדין לוה אדם תעניתו ופורע אף בנדר בקביעות זמן וכמ"ש לעיל ועל הרמ"א הנ"ל שכ' שגם בנודר לצדקה א"צ דיני תנאי צ"ע מדברי הר"ן הנ"ל דלדבריו בנדרי צדקה שמיקרי בכמה מקומות איסורא שיש בו ממונא צריכין משפטי התנאים

ויעוין בב"י או"ח סי' תקס"ח בד"ה וכ' הרא"ש ז"ל כו' שכ' בזה"ל ורבינו ירוחם כ' כל זה ואח"כ כ' וראיתי לרבותי נוהגין לפדותו כשיש בו צער או אונס ע"כ ותימה כיון דאיכא צער או אונס מה הי' צריכין לפדותו הרי יכולין ללותו כו' א"נ שהם הי' סוברים כדברי האומרים דבמקבל עליו יום זה אינו רשאי ללותו ובמקום צער או אונס הי' פודין אותו בדמי' ונותנים לעניים עכ"ל הב"י ונראה שסברתו דלא אסרו רק לאחר הפרעון משא"כ בפדיון ממון שאין בו איחור מיום חיובו להתענות ואם נתפוס בזה כדברי הב"י שיועיל פדיון ממון לתענית יום זה בודאי מועיל גם אם מקדים הפדיון בממון שנותן לצדקה עניים ביום שלפני זמן תעניתיו כ"כ י"ל דמהני כשמתענה מקודם שיהי' צער תעניתו זה לפדיון על התענית שיחויב ביום פלוני ואף שדברי הב"י לא נאמרו להלכה בהש"ע העליתי כאן דבריו להראות שנטה לצדד להקל וכן ראוי כשלא הי' הקבלה בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר רק בלשון קבלת תענית שאין לו דין נדר יעוין בטוש"ע או"ח סי' תק"ע וכבר כתבתי שבגוונא דידן יש איזה צדדים להקל

שוב התבוננתי שי"ל דאף לשיטת הפוסקים דמגרע גרע היכא שהותנה בפירוש ולא במשפטי התנאים מאלו לא הותנה כלל דז"א רק בדבר שאף אם לא הי' מוצא מפיו התנאי הי' ידוע ממילא שהמעשה תלוי במה שהותנה לצד אומדן דעת ע"כ מגרע גרע כשהוזכר בפירוש התנאי ולא עשהו כדת במשפטי התנאים. אבל היכא דמן הסתם לא הי' אומדן דעת לתלות המעשה בתנאי ולכך הוצרך לבאר שאינו מקבל ע"ע הנדר כ"א על תנאי זה בכה"ג לא שייך סברת הפוסקי' וא"כ יש ליישב מה שהקשיתי לעיל על דברי הרמ"א ביו"ד סי' ק"צ ועכ"ז נשאר לקושי' למה לא שת לבו לדברי התוס' בנזיר דף י"א ושארי מקומות ודברי תשובת מהרי"ל שמביא בעצמו מדבריו שמבואר בו דבעינן ת"כ וכמו כן דברי הר"ן לנדרים

עוד נ"ל דעכ"פ ביד האיש ההוא להיות נשאל על נדרו הראשון אף שנדרו הי' בעת צרה. יעוין בשו"ת מהרנ"ח סי' ג' שכתב בטעם זה בזה"ל השכל יחייב שאם ניצל מצרתו שלא יוכל להתיר שכמעט נראה כמהתל במלכו ובאלקיו ח"ו וה"ז דומה לנשבע לחבירו בפניו כו' ובפרט אם קיבל טובה ממנו כו' יעו"ש וטעם דמהתל לא שייך הכא דהא קיים מיד בעצמו בעת הצרה תענית הפסקה והוא לא חזר מנדרו הראשון רק על שהרחיק הזמן או על שתלה בתנאי והצדיק א"ע שלא שהיות כתולה דוקא אם ירופא בנו והחל להתענות מיד הכזה יהי' מהתל יעוין בד"מ סי' ר"כ ויעוין ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ה ובש"ג פ"ג דשבועות אות א' ומ"ש שם בסוף הדבור יש לסתור מכמה מקומות בפוסקים דברי הדו"ש

תשובה כ

ע"ד שאלתו ששכח אות ה' בשם אלקים הדבר מבואר שבמחיקת האותיות הנטפלי' לצורך תיקון השם מחולקים מהר"ם לובלין והט"ז דלדעת מהר"ם בתשובותיו רי"ב מותר למחוק לצורך תיקון והט"ז ביו"ד סי' רע"ו בד"ה הדרך השני אוסר אף לצורך תיקון הן אמת כי ראייתו שם במ"ש וכל מחיקה מסתמא שנכתבו שלא כדין כו' יש לדחות דאולי מיירי הגמ' בכתוב על ידות כלים או באינו צריך לתיקון השם בעצמו רק לתקן שארי התיבות שלאחריו ומצאתי שנתעורר בזה בשו"ת זכרון יוסף סי' י"ז עכ"ז לא מלאו לבו להקל נגד הט"ז ובפרט בשו"ת מ"ב מפקפק על דברי מהר"ם הנ"ל האף שבעטרת זקנים הלכות קס"ת פוסק כמהר"ם הנ"ל י"ל דסובר מפעם דהיו"ד שרשיות בשם אלקינו ולכך בחסרון היו"ד אין הנ"ו בגדר נטפלים להשם יעוין בב"י סי' רע"ו בס"ה ד"ה וכ' בא"ח כו' כ' הראב"ד ואם לא טעה אסור למוחקן] משמע קצת כדברי הט"ז דהגמ' איירי בטעה ואעפ"כ אין למחוק אותיות הנטפלים להשם וגם המדייק בדברי הרמב"ם מהלכות יסודי התורה ד"ג יראה דלא מיירי בידות הכלים רק שנכתב לצורך

ובשו"ת עה"ג סי' צ"ה מחמיר ג"כ כהט"ז בנידון השאלה שנשאל מאתו בסופר שכתב אלקיכם במקום שהי' לו לכתוב אלקים אמנם מחליט דעתו שיעשה הסופר מן הכף כפופה מם סתימה שבנקל יכול לעשות כן ורשאי כי מעלה הכף בקודש. כי מתחלה היתה מן הנטפלים ועושה אותה שרשיות כו' ומותר אח"כ לגרור המ"ם סתומה שלאחריו יעו"ש והי' נראה לכאורה לעשות כן בנידן אשר שאל רופ"מ למחוק המ"ם סתומה שאינו כלל בגדר נטפלי' ולעשות ה"א במקום היו"ד ויעבה גג הה"א שתהא היו"ד עם קוצו נבלעת בעובי' הגג. אמנם מלבד שבס' שו"ת מעיל צדקה סי' נ"ה חולק על דין זה. עוד אני נבוך כיון דאנן פסקינן לפסול אף בדיעבד כשלא קידש השם מנ"ל להקל דמועיל במה שנתקדש בתחלה בקדושה קלה במה שנטפל להשם שיהי' אח"כ מעצם השם. ובפרט לחד לישנא ברש"י בעירובין דף ו' מה שנכתב שלא במקומו אין בו קדושה כלל א"כ אין שום קדושה ביו"ד הנ"ל ואין נחשבו אח"כ לעצם השם ואם אמרנו להקל לקלוף היו"ד אחרי שרבו הדיעות להתיר קליפה בשם עצם עכ"פ הי' מקום להקל באותיות הנטפלים

אמנם אף להמתירין קליפה וכ"נ מדברי התוס' בעירובין אינו אלא בקילוף כל השם ונשאר בקדשותו אמנם כשיקלוף רק א' א' בודאי מורידין מקדשותו. אח"כ מצאתי סברא זו בספר נוב"י דחולק בזה על הגאון מ' טיאה ויי"ל דעלה בדעתו להקל כנ"ל עכ"ז הי' אפשר להקל בנ"ד שאף לפי שהוא בתוך היריעה עם האותיות של השם אינו נראה לשם קודש מחמת המ"ם סתומה שלאחריו ואם כי אעפ"כ תפסה קדושת השם הקדושה ההוא לא תרד אף כשיתפרד מאותיות השם שלפניו אמנם לא מלאני לבי להקל על אופן זה והנכון יותר להקל בקדורת כל התיבה ההוא וי"ל דגם הרא"ם מודה בגוונא דא דליכא חשש ביזוי אחרי שנראה כתיבה של חול

ובספר תפארת למשה שחיבר אא"ז חד מן קמאי מהר"ם מהוראדני מביא שהורה הלכה למעשה לקדור השם היכא שאינו כתיקונו ועי"ז תפסל היריעה גם בשו"ת מעיל צדקה מביא בשם רבו הגאון מוהרא"ב דנהוג להקל בקדורה גם בשו"ת יד אלי' מחליט ק ובפרט בעובדא דידן שאין לו תואר השם. גם בשו"ת נ"ש מקיל רבו גם רבו ספרי שו"ת המקילים בזה ועכ"פ אין לפקפק בנידן דידן אמנם בכדי למנוע חשש תקלה מהראוי לגנוז התיבה ההוא אשר יקדור בגניזה מעולה כי מי יגלה אזן אנשים שהי' על תיבה ההוא קדושת השם כנלע"ד ויעוין בלחם הפנים ובחלק שני מספרו מביא בשם המג"א דפסק כנ"ל ודלא כשו"ת כנ"י סי' ל"ו ושו"ת שבות יעקב סי' פ"א דדעתם לאסור קדורה ועכ"פ לדעת כולם מודים בגוונא דידן ואם בעל נפש הוא ילך אחר עצת העה"ג הנ"ל: