עטרת חכמים חלק א לז

באיחור טוב יותר לאחר ולעשות הקהל בב' דחוה"מ שאז אפשר יהיה לעשות עם בימה מלעשות ביום א' דיו"ט בלא בימה וכיון שהתחלת דברי הירושלמי מפני הבימה אינם רק לתרץ למה לא מקדימין ולעשות הקהל ביו"ט א"ש לשון הירושלמי אח"כ ונעבדה מאתמול מעיו"ט וא"צ לזה שמדחיק א"ע בספר באר שבע דהא מאתמול הוא כמו שלשום: אבל משמעות לשון רש"י דסוטה בד"ה מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו"ט לא שאין תיקון הבימה כו' יעו"ש דגם ביום א' דיו"ט מיקרי זמנו מ"מ נדחה משום הבימה. וע"ז הקשו בתוס' דמנ"ל דבימה מעכבת היוצא מזה בשיטת התוס' שנדחית הקהל מזמנו בשבת הוא מחמת איסור הבאת הטף ומה שאין מקדימין לעשות ביו"ט הוא מפני הבימה וכנ"ל דכיון דיום א' דיו"ט אינו זמן חיובא שפיר יש למנוע מלעשות בו הקהל בלא בימה דהא יכולין לעשות ביום ב' דחוה"מ בבימה אבל אם הי' יום א' דיו"ט מיקרי זמן חיובא לא הי' אפשר לדחות הקהל מצד מניעות הבימה וכדברי התוס' הנ"ל בסוטה כיון דגזה"כ כו' יקראו בלא בימה והשתא א"ש כל דברי הר"ן מראש ועד סוף דבפרושו על המשנה כ' בזה"ל והקהל וכו' וכל העם חייבים לבוא ולהביא הטף ולא דוחה שבת כוונתו שדחיות הקהל מיום השבת הוא מחמת שמצות הקהל הוא בהבאת טפם שא"א לעשות בשבת ואם לא הי' כוונת הר"ן לזה מה הכריחו לבאר כיון שמצות הקהל בהבאת טפם. ומ"ש אח"כ ופירשו טעמא בירושלמי כו' מפני הבימה קאי לפרש למה לא מקדימין ולעשות ביו"ט לזה אמר טעם הירושלמי מפני הבימה דכיון דביו"ט לאו זמן חיובא שפיר יש לדחות מפני הבימה דכיון דאפשר לעשות ביום ב' דחוה"מ בבימה ולזה מסיים הר"ן הילכך מאחרין ולא מקדימין דמחמת הבימה לא מקדימין מעתה א"ש גם מה שכ' הר"ן אח"כ הקהל קודם זמן חיובא לא אפשר כדפרישית לעיל דטעמא דלעיל מפני הבימה לא א"ש רק על המניעה דהקהל ביו"ט מצד שיום זה אינו זמן חיובא כי אם הי' זמן חיובא ביום א' דיו"ט כנראה מדברי רש"י בסוטה לא הי' אפשר לדחותו מפני הבימה. כי הר"ן קאי בשיטות התוס' דבימה אינו מעכבת לדחות מחמתה הקהל מזמן חיובא וא"ש הכל וסרו גם קושי' הטורי אבן לא העתקתי כאן מפני הטורח ואם יש לכבודו הספר הנ"ל יראה שלא נחית לפרש כדברי לכן השיג על דברי התוס' הנ"ל אבל רש"י סובר דבימה מעכבת וכן מורה לשון הראב"ד סוף הלכות חגיגה ויעוין בתוי"ט על המשנה דמאחרין וכו' מה שהוסיף בדברי הר"ן

ולהבין דברי הר"ן מ"ש וכן זמן עצי כהנים א"א לו להקדים מע"ש אם חל בשבת כו'. דא"א לו להכניס בתחומיו וכן הוא בפירש המכונה בשם רש"י לאלפסי ולא אמרו בפשיטות כנראה מלשון רש"י בגמ' שכן כ' בזה"ל וכן עצי כהנים שקבוע להם זמן קבוע בנדרי' ע"כ ואקדים דברי הרשב"א ז"ל בתשובתו בזה"ל עוד נשאל ראובן שלוה משמעון ונשבע לפורעו בר"ח ניסן ובא בשבת הזמן ראובן חייב לפרוע בשעה אחרונה בע"ש לפי שכל הנשבע לפרוע לזמן פלוני אין הכוונה שיפרע באותו זמן דוקא ולא קודם לו שאם אתה אומר כן כל מי שפורע קודם זמנו עובר הוא על שבועתו כמו שנשבע שאוכל ככר זה ביום פ' ואכלו קודם אותו יום וזה אינו כי אין השבועה אלא שלא יאחר הפרעון מאותו יום ולא אסרנו להקדים עכ"ל בח"א סי' תש"ע ובמיוחסת סי' רמ"ג ויעוין עוד בח"א סי' תשמ"א ומובא בקיצור בחו"מ סי' ע"ג סעיף זיין

היוצא מזה דבקדימה הפרעון אינו כמבטל שבועה. וכדי ליישב דברי רש"י שבגמ' צ"ל דשאני בנדר שבעצי כהנים כיון שיש קפידא בקדימה למביא עצים עד עכשיו יש סברא לומר שנדר של כ"א ממביאי עצים נעשו בכוונה שיביא כ"א ביום שקבע בנדרו ולא קודם. ול"ד לנשבע לפרוע לזמ"פ דמה"ת יהי' שם קפידא שלא לקבל הפרעון קודם וא"כ דברי הר"ן ודברי רש"י שבגמ' צדקו יחדיו ובלא"ה צריכין ג"כ לדברי הר"ן דהא לדברי רש"י לחודא קשה דא"כ היכא שחל הזמן בשבת נלכדו מביאי עצים בעון נדר במה שלא קיימו בנדר לזמנו וצ"ל דאונס רחמנא פטרי א"כ קשה דהי"ל להקדימו ולמה מאחרין ולא מקדימין א"ו כדברי הר"ן הנ"ל שהי' מנוע מלהקדים משום קפידא של מביאי עצים עד עכשיו א"כ י"ל שכדי לתרץ וכי בשביל קפידא בעלמא של המקדימין נניח שיעברו אלו על נדרים לכך כ' רש"י שקבוע להם זמן קבוע בנדרים וכמו שהסברתי לעיל דמצד קפידא של הראשונים הי' מתחלת נדרו של כ"א בקביעות הזמן בקפידא שלא יקדים שזה הי' בכלל הנדר שלא יקדימו בזמן ומטעם כדי שלא לכנוס בתחומיו של חבירו וע"כ אף אם הי' הקדומי' נותני' רשות עתה לכנוס בגבוליו לא הי' מועיל ויש להעיר עוד מזה בכוונת רש"י ועכ"פ אין מקום קושי' על הר"ן

וע"ד שאלתו דמעלתו באחד שחלה בנו והי' מסוכן ונדר בעת צרתו שאם יתרפא יתענה הפסקה ב' ימים רצופים ולאחר שעה נמלך והופסק מיד אם יצא בזה נדרו והביא מעלתו ראי' מנזיר דף י"ג ובאמת לדעתי יש צורך עיון גדול בדין זה דדבר פשוט הוא בנודר על דבר ביום פלוני אין להקדים ולא לאחר ובתענית מצינו שלוה אדם תענית ופורע כדאי' במס' תענית דף י"ב ע"ב כי אמריתו קמי' דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר וכו' וכ' הר"ן לאלפסי וז"ל וביאר הענין דאין קבלת תענית נדר גמור דאי הכי פשיטא דלא מצי לוי' דהאומר קונם עלי בשר ביום פ' פשיטא דאינו רשאי לשנותו ובתענית ה"ט דאמרי' לוי' לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה וכו' כנדר שנדר לעניים קאמרינן כצדקה דאמרי' עלה בפ"ק דערכין דעד שלא באתה לידי גבאי מותר לשנותה ללותה ולפורעה יעו"ש (וגם על המשנה הגיע ט"ז במרחשוון כו' כ' הר"ן דתענית לפי שאינו אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור לכך לא חמירי כנדר גמור למעקר יו"ט ואפי' דמגלת תענית ומייתי לי' ראי' מהא דלווה אדם תעניתו ופורע) ואחרים אומרים דאפילו ביום זה כו' וזהו דעת הראב"ד והרשב"א גם בהרא"ש מביא דברי הראב"ד ובזה"ל הראב"ד ז"ל פירש לא יהא אלא נדר כו' וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה כו' ואומדן דעת היא דאדעתי' דהכי קיבל לפיכך לוה ופורע כו' ע"כ יעו"ש. לפי שיטה זו נ"ל פשוט דמדין זה דלוה אדם תעניתו ופורע אח"כ לנו ללמוד שיכול להקדים ולהתענות וה"ז דומה למי שנדר ליתן סלע לצדקה ביום ידוע שפשוט שיכול להקדים הנתינה והפרעון ומיקרי זריז מצוה כ"כ נראה בנודר סלע לצדקה על תנאי שיכול להקדים הנתינה אף בטרם שנתקיים התנאי ויוצא בזה לפרעון נדר כשמתקיים אח"כ התנאי דמה שהיא כפרעון חוב לא יגונה בו הקדימה טרם בירור החיוב כ"כ במקבל תענית דלפי דעת הראב"ד הנ"ל הוי כנודר מחלבו ודמו לגבוה מה"ת לא יהא מותר לו להקדים מקודם בירור קיום התנאי ובפרט דרוב חולים לחיים ומש"כ מעלתו דתענית זה הוא כקרבן תודה ומדמי' לי' למ"ש התוס' גבי נזיר לא מחוור כי מקבלי תענית בתנאי זה הוא ע"ד האמור במס' תענית דף ח' בימי ר"ז גזור גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא אמר לי' ר"ז מקבלי עילוון ולכי בטל הגזירה ליתיבי' א"ל מנ"ל הא א"ל דכתיב כו' יעו"ש בפי' רש"י דהקבלה מהני כתעניתא ויש לאמוד דעת האב שקבל עליו תענית הפסקה הנ"ל אם יתרפא בנו שנתכוון שיגיע על בנו זכות קבלת התענית שמקבל על עצמו בתענית מיד ותנאי אם יתרפא ע"ד האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני ואף לשיטות הפוסקים דתענית יום זה אין ללות ולפרוע רק לקיים בזמנו מ"מ נראה דבכה"ג יכול להקדים דהא לא קבע זמן מוגבל ומה שאמר אם ירופא אין לקביעות זמן רק לתנאי כדי שאם לא ירפא לא יהי' מחויב בתענית ואח"ז ניחם שלא יהי' כעובד ע"מ לקבל פרס וביטל התנאי מרצונו ונשאר בחיוב קבלת התענית בלי תנאי ולכך התענה מיד יעוין בר"ן פ' מי שאחזו סוף ד"ה ה"ז גיטך מדבריו מבואר שם דלפום תלמודא דידן האמירה בלשון אם מיקרי תנאי וכן מבואר ברמב"ם שבפ"ו מהלכות אישות פוסק שבכל התנאי' הנאמרים באם צריך להיות במשפטי התנאים משא"כ באומר לאחר זמן פ' וכן ביאר להדיא בפ"ט מהלכות גירושין ד"א יעוין שם במ"מ שכ' בזה"ל ועוד שלא מצינו בגמ' שזכר כפל ולא שאר משפטי התנאים בדין לאחר ועוד מבואר בירושלמי בקידושין פ' האומר שהכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים מקודשת שא"צ לכפול וזה מבואר ע"כ ועיקר הסברא דבאומר לאחר לא מיקרי תנאי רק קביעות זמן שאז יהיה חלות המעשה משא"כ באם שהוא תנאי למעשה שעשה עתה ויש אריכות פלפול בזה בדברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה ויעוין בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ בסי' מ"ח כ"כ בכה"ג שקיבל מיד על עצמו התענית ובאמירה לגבוה כו' על תנאי אם ירופא בנו

ולברר יותר הנני מעתיק שו"ת מהרי"ל בסי' קע"ה לשון השואל ומי שנדר ע"מ שיחיה בנו ופירש אם לא יחי' לא יתן אם כופין אותו ליתן מכח אל תהי' כעבדים כו' ותשובתו ע"ז בסי' ק"צ בזה"ל ומי שנדר בתנאי כפול אם יחי' בנו מנלן לכופו כיון שכפל תנאו ונהי דעבד ע"מ לקבל פרס כו' הלא פירש מהר"ם דרוב נדרים הכי איתניהו ע"י אסמכתא אם יהי' אלקי' עמדי אם נתן תתן וכל הני בתנאי הוי עכ"ל מהרי"ל הרי שמחשיב זה לתנאי ומצריך לתנאי כפול ולפי דבריו בגוונא דידן שלא כפל לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים והי' מחויב להתענות אף אם לא הי' בנו מרופא אמנם הרמ"א ביו"ד סי' ק"כ סט"ו קבע להלכה ודעת עצמו דבכה"ג לא בעינן תנאי כפול וכדבריו כ' בפשיטות מהרי"ט בח"א סי' קל"ה אבל באמת יש בדין זה מחולקים הקדמונים שמדברי התוס' בנזיר דף י"א ע"א ד"ה דהוי מתנה נראה דגם בנזירות בעינן דינא דתנאים ודבריהם מובאים בחדושי הרמב"ן לב"ב דף קכ"ו והוא חידש מדעתו שאין צורך בנדרים ונזירות משפטי התנאים וכן הוא בהגהות מרדכי בפ' המדיר בשם תוס' והמעיין ירא' שהרמ"א והרמב"ן והגהות מרדכי הנ"ל אף ששוי' המה לדינא שא"צ משפטי תנאים בנדרים ונזירות מ"מ חלוקים בטעמם וטעמו של הרמ"א צ"ע לפי שיטות כמה מהקדמונים שסברו שאף