עטרת חכמים חלק א לו

שאינו במקור ולא הוי רק ספק אחד ובמ"א בארתי דאך למותר מה שהמציאו האחרונים דתני במקור ובמקומו טמא. ולדידי אין בכלל שם אחד כי אם דומי' דשם אונס חד היא דכשאומרי' ספק אונס ספק רצון תו א"א לומר את"ל רצון דלמא פיתוי קטנה דהא פיתוי קטנה ג"כ אונס היא ובספק רצון נכלל גם ספק קטנה וז"כ התוס' שם אונס חד היא אבל בשאר ספיקות שאפשר לאומרם אפי' אין ספק א' מקיל מחבירו מיקרי ס"ס כמו דאמרי' סתם כלים של עכו"ם אינם ב"י וספק לא נשתמש בו היום והוי לפגם הטעם הקודם ואת"ל היום שמא לא נשתמש אלא בדבר פגום דשני הספיקות המה משם אחד מ"מ מיקרי ס"ס כיון שאפשר לחלקם בשם ב' ספיקות ובהנחה זו ישבתי כמה קושי' אחרונים וכמדומה לי שגם המנ"י נחית לקצה מדברי הנ"ל נחזור לענין ראשין שבסי' קפ"ח גבי נעקר המקור מפרשינן דהיינו שנקרע המקור והוי המכה ידוע שמוציאת דם

ומה שנראה מדברי כבודו דהוי פשיטא ליה בכוונת הט"ז בסי' קפ"ח דמעשה דהר"ש דנעקר המקור היינו בפאהרפאל מספקא טובא לכמה מחברים. ע"כ הרוצה להתיר פ"פ אין לו לעשות יסוד מדברי הט"ז אלא מדברי הפליתי והמ"צ שהמה חידשו לפרש דברי הר"ש שברא"ש דקאי על פ"פ אבל בדברי הש"ע לא העמידו דבריהם לומר דמיירי בפ"פ לפי הגי' שבש"ע חתיכות נופלים ובדברי הרמ"א שכ' מכה

אמנם לפמ"ש לעיל י"ל שגם הש"ע מיירי בכה"ג אבל לשון הד"מ אינם מורה כן ידעתי גם ידעתי שהרוצה להקל גם בפ"פ של המקור עצמו יכול להבין מכמה ספרים תשובת היתרים שונים אבל אני מורה הוראה ובכל התשובות שראיתי בזה יש תפיסת השגה על דבריהם ולא יכנו רעיוני לשמוע כלל צידוד היתר דהכא מחמת חלישות המקור יהי' נדמה לי דם טהור כאלו בא מתוך בועה. הס מלהזכיר. כל דם הבא ממקורת המקור דם נדה היא מה לי בא מצד חלישות המקור או ממקור בריא ע"כ לא יכולתי לעצור מילין נגד הש"י אף כי קטנו עבה ממתני איש כמוני וד' יכפר בעדי. ע"כ מאתי לא תצא הוראה להתיר כשהפ"פ הוא מעצמות המקור כנ"ל

עוד יש לחדש דאם נחליט להלכה כנ"ל להתיר במניקת כשיש לה פאהרפאל מעצמות הפרוזדור דכיון שהיא בחזקת מסולקת דמים אמרי' שבודאי מכח הפ"פ מוציא הדם ממילא הוי מכה זו מצד ראי' הנ"ל שהוא בחזקת מכה שמוציאה דם. ע"כ אף לאחר זמן מניקתה כ"ז שהפ"פ לא נתרפאה מראות דם שלא בהרגשה מהמקור תוכל לתלות שבא ממכות הפרוזדור והרי זה נכון לדעתי אף לדעת הש"ך שמצריך שיהיה ידוע שהמכה מוציאה דם דגם זה הוי כידוע דהא ראתה דם בימי מניקתה שאז אין לתלות במקור כ"א באותו מכה ומלבד זה הרי יש כמה דיעות שאין צריכין שתהי' המכה בודאי מוציאה דם ומשפט כל הרופאים שהפ"פ בפרוזדור הוא כשאר מכה

גם מה שהארכתי לעיל בטעם היכא שהחתיכות מן המקור תלוי' בפרוזדור דאין לחלק בין בשעת וסת ושלא בשעת וסת יש להוסיף עוד דבכה"ג שהחתיכות המקור תלוי' דרכן להוציא דם עורקי' וורידין אף שלא בשעת וסת מצד שבא דחייתן מהגוף מפאת חלישות וביותר המה חלושי' כשהם שלא במקומן הראשון וטהרות הדמים אלו הוא לדעת הר"ש משום שאין דרך ראי' בכך ובחוש נראה שאינם פוסקים מלהוציא דם בעודם תלוי' בתוך הפרוזדור וכמ"ש הר"י והטור והרי זה דמי ממש לידוע שדם זה בא מן המכה שמתיר הש"ך אף בשעת ווסתה דהא גם בכה"ג איכא לספוקי שמא גם דם ווסתה הולך מעורבב בו באותו דם מכה ע"כ בודאי אין כוונת הש"ך שתדע שכל הדם היוצא ממנה היא מן המכה רק די אם יודעת שעתה בעת שרואת הדם יש נזילות דם מתוך המכה וכן מורה לשון התוס' במס' נדה דף ט"ז ע"א ד"ה מ"ס כו' דבראשית דבריהם כתבו במרגשת שבא דם זה מן המכה ובסיום דבריהם כ' בזה"ל אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה כו' עכ"ל ויעוין בפסקי תוס' וצ"ל כיון שעכ"פ ידוע שיש בנזילת דם זה בודאי מן המכה לא חיישינן שמא יש גם דם מעורב מן המקור והטעם דווסתות דרבנן משא"כ למ"ד ווסתות דאורייתא שפיר חיישינן לזה כמש"כ ברש"י ד"ה אם יש לה ווסת כו' והכלל כיון דווסתות דרבנן לא חשו חכמים להצריך בדיקה כ"א היכא דאפשר משא"כ בכה"ג דלא אפשר וכן כ' הרשב"א בתוה"א והר"ן והרמב"ן בחידושיהם ומדבריהם משמע דלא נחתו להחמיר כדעת התוס' שתהא צריכה לידע בעת ראייתה שבא דם מן המכה והש"ך לא נחית לזה ותפיס בפשיטות כדעת התוס' אבל גם התוס' אינה מצריכי' שתדע שכל הדם שרואו' בשעת ווסתה היא מן המכה לבד והידוע בזה אין באפשרי ואפשר דלהכי דייקו בכוונה הר"ן והטור שלא היתה פוסקת מלראות כ"ז שהחתיכות בפרוזדור דדוקא בכה"ג יש להתיר אף בשעת ווסתה כיון שדרכן של אותן חתיכות להוציא דם תמיד מצד חלישתן ע"כ אף בשעת ווסת הוי ידוע שעכ"פ לא פסקו החתיכות מלזוב דם היום והוי ידוע ממש שדם בא בכל עת מאותו חתיכות וליכא למיחש רק שמא גם דם מקור יוצא ויתערבב באותו דם ולזה לא חיישינן למ"ד ווסתות דרבנן וחומרת התוס' אינו אלא היכא שיש לחוש שמא פסקה המכה מלזוב דם כעת וכל הדם שרואת אינו אלא דם מכה ובזה מחמירין התוס' מטעם דאל"כ לא תטמא לעולם: משא"כ אם אינם מתירי' אלא היכא שידוע בעת הנזילה שיוצא דם מהמכה מקום יש לאסור היכא שלא תדע כן ולא שייך א"כ לא תטמא לעולם ולענין חתיכות המקור התלוי' בפרוזדור כבר כתבתי דבלא"ה לא שייך סברת התוס' דאל"כ לא תטמא לעולם דהא אפשר שתטמא כשתרגיש דם יוצא מחלק המקור שבגופה דרך פי המקור מלבד הנזילה שהיא תמיד מן החתיכות התלוי' בפרוזדור עוד יש להאריך בזה אבל תשות כחי עצרוני ותן לחכם ויחכם עוד דברי הד"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל

תשובה יט שאלה מכבוד הרב החריף מוה' פינחס כ"ץ מק"ק טעללעק

ע"ד מעשה שהי' באחד שחלה בנו והי' מסוכן ר"ל ונדר בעת צרתו שבעת שיתרפא בנו יתענה הפסקות ב' ימים רצופים ולאחר שעה נמלך והופסק מיד בו ביום לערב והתענה כפי נדרו וחשב בעצמו בזה כזריזין מקדימין ואני אומר שלא יצא ידי נדרו בזה כי לא ראי זה כראי זה התענית שהתענה בעוד בנו חולה הוא דרך תפלה על העתיד שבזכות זה יתרפא ואמנם נדרו הוא בפ"ע כי התענית אחר שיתרפא הוא מעין שלמי תודה על העבר וכל כה"ג נראה שלא יצא זה בזה ואפי' אם הוא מפרש להדי' שמתענה עכשיו ע"ש העתיד ועל שיתרפא בנו בעז"ה הוי כענין שלמי תודה שלא יתכן להביא קודם הנס ואשר אני אחזה ראי' עצומה לזה לפענ"ד מהא דנזיר דף י"ג ר"ש אומר יאמר אם הראשון בן קיימא וכו' וכ' התוס' דנזירות דנדבה אינו מוציאות מידי נזירות חובה וקשי' לי כיון דר"ש נחית לתנאי אמאי לא יותנה מיד בלידה הראשונה ויאמר אם זה בן קיימא הרי זה נשאר חוב ללידתה זו ואם לאו הרי זה נשאר חוב ללידה העתידה ובאם שלא תלד עוד ה"ז נזירות נדבה א"ו דלא יתכן לנהוג נזירות עכשיו ע"ש העתיד בכה"ג

וכן כתב עוד מהא דתנן פ"ק דמגילה מאחרין ולא מקדימין משום דאכתי לא מטו זמן חיובא וז"ל רש"י שם ואם יקדימהו לא יצא ידי חובתו וכן עצי כהנים כו' ודברי הר"ן בזה לא זכיתי להבין שכתבו הקהל קודם זמן חיובא לא אפשר כדפירש לעיל ובפרט שאין לשון הגמ' משמע כן. עוד יש לתמוה דהא לא פירש לעיל אלא הטעם שלא יעשו הבימה מאתמול והיינו שהקהל עכ"פ יהי' בשבת וע"ז תירץ שלא לדחוק העזרה אבל אכתי קשה לעבוד הבימה עם ההקהל מאתמול וע"ז אין לתרץ רק כפשטות לשון הגמ' דכיון דלא מטו זמן חיוביהו לא יצא ידי חובתו וכן לענין עצי כהנים צל"ע טעם הר"ן שעכ"פ הי' יכולין להביא ולא יספיקו מהם עד לאחר אע"כ כדברי רש"י שאם יבואו קודם זמן נדרם לא יצאו ידי נדרם וה"ה בנ"ד עכ"ל השואל

תשובה יעוין בתוס' סוטה דף מ"א ע"א ד"ה כתב רחמנא וכו'. שכתבו אבל פירש רש"י כו' כיון דגזה"כ הוא לקרות מאתחלתא דמועד נקרא בלא בימה ע"כ. ואי' בספר באר שבע ובספר צידה לדרך פרשת וילך ד"ה על בימה של עץ כ' בזה"ל תמי' אלי על המתמיהים הלא אין תלונתם על רש"י כ"א על הירושלמי ומה שהם מתרצים להירושלמי יתורץ גם רש"י ע"כ ויעוין בספר טורי אבן למס' מגילה דף ה' ד"ה חגיגה והקהל שמקשה דברי התוס' בסוטה הנ"ל: ולפענ"ד פשוט שתוס' כ' כיון דילפינן מקרא שמצות הקהל ביום א' דחוה"מ כשמקדימין ביום א' דיו"ט או מאחרין ליום ב' דחוה"מ לא מתקיים מצות התורה וכן מוכח להדי' לשון התוס' שכתבו מאתחלתא דמועד לא ביום ב' או ביום ג' אלא במוצאי יו"ט הראשון וסוברי' התוס' דכשחל יו"ט בשבת המצוה דחי' מזמנה משום מניעות הבאת הטף שא"א בשבת מצד איסור מעביר והוצאה מרשות לרשות בירושלים לאחר שנפרצו בה פרצים וטעם זה כ' רש"י בעצמו במשנה דמגילה והירושלמי על המשנה דמגילה דמאחרין ולא מקדימין בזה"ל מפני הבימה ונעבדה מאתמול ומשני דחוקה לי' עזרה ע"ש וכן פירש לשיטתם דמה שאין עושים הקהל בשבת הי' פשוט להירושלמי שהיא מטעם הוצאה כנ"ל ואכתי קשה כיון דע"כ נדחית המצוה של הקהל מזמנו למה מאחרין ולא מקדימין הלא אף כשעושין הקהל ביום שני דחוה"מ לא מתקיימת מצות התורה שנאמרה דוקא על יום א' דחוה"מ ואחרי שמההכרח לעשות שלא בזמנו יותר נכון להקדים מלאחרו ולזה מתרץ הירושלמי מפני הבימה דאף שאין בימה מעכבת היינו שלא לדחות מחמתו קיום מצות התורה בזמנו אבל בכה"ג שמחמת איסור שבת נדחית המצוה מזמנה וצריכין לעשותה שלא בזמנו בקדימה או