עטרת חכמים חלק א לד

גמורה אפי' בבדיקה ד"ת וסמכתי בצירוף שניהם ובמקום עיגון וקלתי ובפרט כי נראים דברי הר"ש כי לפי' התוס' קשה קושי' המהרש"א וד' הטוב יכפר עכ"ל הוצרכתי להעתיק כ"ז כי לא ידעתי אם יש ספר הנ"ל ת"י רופ"מ במה דסיים הפליתי אפתח מ"ש שחכם א' טעה בזה נתכוון להגאון המובהק בעהמ"ח שב יעקב ח"א בסי' ל"ז ובאמת תמי' לרבים האיך גדול כמותו טעה טעות גדול וממה שכ' בזה הבאר יעקב נראה שלא הבין כלל דברי הפליתי ומלבד זה אחר בקשת מחילה מכבוד הגדול בעהמ"ח באר יעקב יש כמה שגיאות ושגגות בפלפולו בענינים אלו העולה על כולן מ"ש שיצירת הולד הוא בבטן למעלה ממקור יעו"ש

אמנם דברי הפליתי והשב יעקב נכונים כ"א בגוונא שלו כי ידוע שיש ב' מיני פאהרפאל א' עם פי' משתרבב לתוך הפרוזדור אם אינו משתרבב הרבה למטה נקרא בלשון הרופאים אונפאלקאממען או אומשפענדינק וכשנמשך הרבה למטה עד בית הבושת שקוראין שאם טייל קוראין פאלקאממען ובכה"ג לא שייך באמת בתחלת הנפילה לומר א"א לפה"ק בלא דם דהא אין הכרח שיהי' בנפילה זו פתיחת הקבר ואף שרואים שנפתח הקבר ויוצא ממנו דם דעת הפליתי כיון כשיוצא דם מהמקור דרך פי באשר הוא שם בתוך הפרוזדור דן הר"ש להתיר מטעם דהוי ראי' שלא כדרכה שדרך ראי' יאותה שתהי' באה מהמקור כשהיא במקומה למעלה מפרוזדור לתוך חלל הגוף עוד יש מין פאהרפאל שקורין אומווענדוינג או אומשעילפוינג והיינו שמתהפך המקור כהיפוך כוס שמתהפך ונופל לחוץ דרך פי לפרוזדור ושב להיות פנימות המקור בחוץ והיצונית המקור בפנים באשר הוא תלוי' כך בתוך הפרוזדור מהופך מכפי שהוא היותו בתוך הגוף הרי כשהיא בפרוזדור ע"ד הנ"ל באומווענדונג שב להיות עליונה של מקור למטה ותחתיתו למעלה ופנימתו עורו בחוץ ועור חיצונו בפנים ופה המקור במקומו כאשר הי' תמיד ובגוונא זו משכחת שתהי' אף נפילות איזו חתיכות דהיינו שיכול להתהפך מעט מכל צד וצד ונראים בתוך הפרוזדור מופרדים וחלק אחד מהמקור נשאר במקומו בלי היפוך. והשב יעקב מיירי בגוונא כזו וראי' לזה שהשב יעקב בעצמו אחרי גמר התשובה לשואלו בנידן הפאהרפאל וחידש דין הנ"ל דא"א לפה"ק כ' בזה"ל וקודם שנגמר העתיק תשובה הלז בא כאותה שאלה לפני ואמרה אותה האשה שהרגיש' בידה נקב שהיא לדעתה פה האם ובכל עת שהגיעה בבדיקת העד באותו פה מצאה דם על העד ובנגיעות שארי מקומות לא מצאה דם ואם כן היא שבאו הדמים מפי המקור הוי נראה קצת דלא דם מכה היא אך לדעת הט"ז אפ"ה לא מטמא כנ"ל גם לפי דברי מהרמ"ל דהדם שיצא מן הדמים הנקוים במקור לא אסרה התורה רק הדם היוצאין מן הגידין הנפתחים במקורות שבה אם גם זה טהורה דהאי דיצא מפי האם ע"י נגיעת העד שם זה וודאי מן הדמים הנקווים שם שהאם מלאה דם וע"י דוחק העד שם נדבק מעט דם. אבל לא מפתיחות הגידין במקורות וכי כל פעם שהגיע העד בפתח האם יפתחו הגידין והמקורות זה ודאי מן הנמנע עכ"ל הרי מבואר דבמעשה הראשונה שנשאל עלי' השב יעקב לא נרגיש שום פה בתוך אותו חתיכה של הפאהרפאל. ובכה"ג בע"כ הי' הנפילה דרך אומווענדונג כנ"ל וא"ש מ"ש השב יעקב דא"א לפה"ק בלא דם וצריכה טהרה מאותו הדם שיצא ממנה בעת היפוך המקור ונפילתו דרך פי המקור הנשאר במקומו ועל מגן חשבוהו הפליתי לטועה

ואחר בקשת מחילה אלף אלפי פעמים מכבוד הגאון שב יעקב זצ"ל לא אכחד תחת לשוני שדבריו האחרונים נ"ל מרפסין איגרא מה"ת לומר שהמקור מלאה דם מלבד הדם הנובע מהגידין הנקראי' מקורות המקור כמבואר בתשובת מהרמ"ל ולהמציא שני מיני דמים באשה ובאמת תורף כוונת מהרמ"ל שאין דם טהור בהמקור אלא הבא ממכות בועה שבמקור כמפורש להדיא בתשובתו שהמכה במקור ואינו בועה אבל באפס מכה כל הדמים הבאים מדופני המקור המה מצד פתיחת פיות הגידין וורידי' שהמה בבשר המקור ומוריקי' דם להמקור ואם אין מכה בלא זמן פתיחות הגידין אין שום דם בהמקור ונקי הוא בפנימותו כמו בחיצוני רק זמן מה קודם יציאת הדם דרך וסת קבוע או אינו קבוע אז נפתחים פיות הוורידים הנקראים מקורות ונובעים הדם הבא להם מאיברי הגוף לתוך החדר הנקרא מקור וטרם זמן זה ליכא דם במקור אם לא כשיש מכות בועה המוריק דם ומלבד היא דם ועור הפנימי בעצמותו שוע וזך וכל טהור המקור עומד כאן וכבר השגתי בזה על תשובת מ"ב בסי' מ"ט שכ' שבמקור יש תמיד דם ואתי' לי ממדרש פרשת תזריע אבל ז"א דהמדרש מיירי כשמתעברת האשה סמוך לווסת. וכן מוכח להדי' מדין הבדיקה בשפופרת באשה הרואה מ"ת. לפי מש"כ הרמב"ן בהלכותיו שבספר בעל הנפש בדיני ראיות דם מ"ת בזה"ל כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת יהי' רצוף לתוכה ומכניס תוך השופפרת מכחול ומוך על ראשו ומכנסת השפופרת עד מקום שיכולה ודופקת אותה עד שיגיע המוך להמקור אם נמצא על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור ואם לא נמצא הדם על המוך בידוע שהיא מדוחק הצדדי' וטהורה היא עכ"ל הרי להדיא שדעת הרמב"ן שעל הבדיקה במוך היא בהכנסת המוך להמקור ואי כדברי המ"ב שיש תמיד דם בהמקור מה"ת לא יהי' המוך שבע מדם בפגיעתו בפי המקור ומה ריעותא יש בזה לאשה שאנו דנין עלי' ברואה דם מ"ת ובירורן של הדברים עפ"י המבואר ברמב"ן במלחמות פ' אלמנה נזונות דרואות מ"ת החשש גבה שיש במקורה דם מוכן וכח התשמיש גורם שיצא הדם מהמקור וז"ש בגמר' במס' נדה דף ס"ו האי ממלאת ונופצת ויעוין בחידושי הר"ן שמפרש עוד פי' אחר אבל כל שארי נשים הן בחזקה שלא בזמן הגעת ראייתן אין שום דם בהמקור. וע"כ המציאו חכמים בדיקת השפופרת לראיות מ"ת למען יבורר בזה אם השתנות האשה היא שיהא דם תמיד במקורה וע"כ יוצא היא בכח השימוש ואסורה לבעלה ואם אין המכחול נצבע בדם ראי' מוחשת שאין דם במקורה והרי היא כשארי נשים ומחזקי' שבודאי הדם שראתה מ"ת בא מדוחק הצדדי' ולא ממקור היות היא נקי מדם ובטעם הרמב"ם שנראה מסתימת דבריו שאין מהצורך להכניס רק עד בין השינים ולא למעלה ממנו עד למקור אמרתי שדעתו שאין כח בתניעות השימוש לגרום הבאת דם כ"א כשמוכן כבר בין השינים שבגמר התשמיש בא האבר קרוב לשם וכתבתי הכל באריכות בגליון המ"ב שלו ובזה דחיתי כל מה שכ' המ"ב באותו תשובה בענין כמות עובי השפופרת שלדעתי צ"ל כעובי אדם וכ"ז אינו דעיקר תועלת השפופרת לטובת האשה כדי שהמוך שמכניסים דרך השפופרת לא יגע בצדדים וכן מבואר מדברי תשובת מהר"מ מרוטנבורג סי' תרכ"ה המובא במרדכי שבועות וצ"ע על מה שכ' הכ"מ בספ"ד מהלכות א"ב ועיקר הבחנה אם המכחול היוצא דרך שפופרת נצבע בראשו או לא ויעוין ב"י סוף סי' קפ"ח לענין דין א"א לפה"ק דאתי' ליה מדין הכניס שפופרת לתוך המקור והוציא דם בשפופרת שכ' שם דסתם שפופרת היא דק וסתמא יש לפרש כן גם סתם שפופרת שאמרו חז"ל בדיקת אשה הרואה מ"ת כי באמת די שיהי' חלל השפופרת כל כך שיהא אפשר להכניס בכחול דק דרך חללו ובראשו מוך

נחזור לענין ראשון מלבד כ"ז מ"ש הש"י בגוף התשובה הנ"ל לראי' מדברי מהרמ"ל שהבא מצד חלישות המקור דינו כבא ממכה ואינו דם נדה מופרך מעיקרא שמהרמ"ל והח"צ לדבר אחד נתכוונו דאם דם בא מחמת חלישות האם שדוחה הדם קודם זמן בישולו מ"מ דם נדה היא שאסרה התורה כיון שעכ"פ בא הדם ממקורת המקור דהיינו מהגידין הנפתחים ונוזלים דם לחדר המקור ולדעת הח"צ לא נקרא מכה במקור שמטהרי' הדם היוצא ממנו ותולין בה היא כשיש בועה במקור שדם בועה אינו דם מקור נדה ומהרמ"ל לא נחית שיהא חלישות המקור נקרא בשם מכה ולפרש דברי הב"י מ"ש בסימן קפ"ח שאין תולין במכה שבמקור דהיינו חלישות האם ע"כ המציא המהרמ"ל שיש מציאות אחר שיהא נקרא בשם מכה כמו בועה ומ"מ איך תולין בה דהיינו כשהדם שיצא ע"י מקורות הגידים נתעבה מחמת איזה קלקול ונעשה ממנה חתיכה או מכה ומפרש שמה שכתב בב"י שאין תולין בדם שבמקור קאי על מכה כה"ג אבל לדינא בודאי מודה מהרמ"ל להח"צ וכדברי תשובת דברי שמואל סי' ק"ע ובאריכות יותר בסימן של"א שמחליט בפשיטות כביעותא בכותחא שהדם הבא מצד תלישת האם מיקרי דם המקור וזה הוא לדעתי מן המושכלת הראשוני' ואין לפקפק בו

סוף דבר אין מקוה דם במקור כ"א הבא בזמנו מתוך פיות הגידי' וורידי' או כשיש מכה מוציאה דם ולא כאשר חשב הש"י בתוך דברי מהרמ"ל וא"כ אין מדברי אלה צידוד בהיתר פאהרפאל אם לא שנחשוב עצמות נפילת המקור כדין מכה ומ"ש הש"י וכי כל פעם שיגיע העד בפתח אם נפתחו הגידי' והמקורות ע"כ אינו מובן כלל דהא פשוט לומר שמקור כבר נתמלאה מדם שהוריק מגידי' ורק שלא נפתח הפה להוציא הדם ובאפס פתיחות פי המקור שהיא בעצמותה חתם דק מתעכב הדם בתוכו אבל בנגיעה באותו הפה נצבע העד במעט דם ועד"ז היא צביעות המוך שבמכחול היוצא דרך השפופרת בראיות מ"ת שאם יש דם כנוס במקור נצבע המכחול בנגיעות בפי המקור סוף דבר בער אני ולא אדע תוכן כוונת הש"י ועל דברי הפליתי הנ"ל ג"כ קשה לסמוך בחומר איסור נדה הלא גם בספר מעיל צדקה בתשובה סי' ל"ד קיים מסברא דנפשי' לפרש דברי הר"ש כאשר פירש הפליתי ומסיים לבסוף אכן מי יקל ראשו לכוון הלכה עפ"י פירושו מה שלא פרשו הראשונים הנ"ל כיון דבעובדא כזה אין דרך שיצא ג"כ דם מן המכה אלא דרך הרחם הנדחק והוא למטה ויוצא דמו מפיו והרי שמו עליו מה לי הכא מה לי התם כו' ע"כ גם בס' נוב"י מה"ק חלק יו"ד סי' נ"ח כ' בזה"ל אבל מה שדימו קצת אחרונים לומר שאין המקור כולו כמות שהוא ירד ממקומו למטה יותר לתוך הפרוזדור שוב