עטרת חכמים חלק א ל

זמן ויוסיף לו על אלף זהובים כשיעור דמי הרבית דאין לך הערמת רבית גדולה כזו כיון שתחלת קנינו הי' אדעתי' דהכי עכ"ל

ונוסח השטר שעליו דן רופ"מ הוא בזה"ל אני ח"מ מכרתי חפיצים למוכ"ז בעד שני מאות ריינש רק שזאת הבטיח לי מוכ"ז שבאם אתן לו ריוח כפי הזמן שיתעכב שיחזור וימכור לי החפץ הנ"ל ולא לאחר עכ"ל השט"ח. ובכה"ג שלא הי' תנאי בשעת המכירה רק שהי' מוכר בטוח בלוקח שכשיתן לו הריוח יתן לו החפצים הוי היתר גמור כפי הסכמת הגאונים הנ"ל וצ"ל דדעת הגאונים הנ"ל דל"ד לדין דאת ונולא אחי דבפ' א"נ ד' ס"ז ע"א דהתם הי' התנאי בשעת המכירה שאמר המוכר להשליח אי הוי לי זוזי מהדרינא לה ניהלי משא"כ הכא וכיון שנעשה בהסכמת ארצות דרך היתר זה כל הבא ליקח מעות מחבירו על החפצים שמוסר לו דרך מכירה גומר בלבו להקנות לגמרי החפצים להנותן המעות בלי תנאי שיהי' מחויב הלוקח להחזיר לו החפצים כשיתן לו הריוח רק שבטוח בלבו שהלוקח בעצמו יעשה כן ולכך המכירה קיימת וליכא איסור רבית ול"ד למה דאי' ביו"ד סי' קע"ד ס"א בהגהות רמ"א בזה"ל ואפי' לא הותנה כך אלא שהמנהג כן בעיר כל מי שקנה צריך להחזיר כשיהי' להמוכר מעות דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול הפירות ע"כ דש"ה שהמנהג שצריך הלוקח להחזיר והוי כאלו הותנה בשעת המכירה שיהיה הלוקח מחויב להחזיר ובכה"ג מודה הסמ"ע כאשר כ' בעצמו כנ"ל. משא"כ בגוונא דידן לפי תקנות ארצות שנתייסד שלא יהי' התנאי רק שהמוכר יהי' בטוח בלבו שהלוקח בעצמו יחזיר לו והוי סתמא כפירושו שאין שם כלל תנאי ואף חשש הערמה ליכא אף שמוזל המוכר הרבה משווים של החפיצים אעפ"כ כדי שלא יגע באיסור רבית גמר ומקנה כי לבו נכון ובטוח שהלוקח בעצמו יתן לו מרצונו הטוב החפצים כשיתן לו הריוח ולא יהיה לו שום היזק וכשם שהוזל הוא עתה בממכרו ללוקח כן יוזל לעומתו הלוקח להחזיר לו החפצים בריוח מה. ואין ענין כלל לחששת הערמה המוזכרת בגמ' שקיבצם יחד מהר"י מטראני חלק א' סי' כ"ג לחזק דבריו לאסור נתינת מעות על חפיצים המכורים דרך מכירה וסרו כל הקושית של מהרי"מ ובעצמו הי' מודה בנ"ד דכיון שנעשה עפ"י הסכמת הגאונים ראשי המדינות ג' ארצות שהורו לעם למען ידעו ויבין שאין שום תנאי בדבר ותלוי רק בהבטחה בעלמא בדבור הלוקח וכל העושה ע"ד זה עושה שמקנה בלי שום תנאי וכן מורה לשון השט"ח בהדיא שהודה המוכר שמכר החפיצים ללוקח. ובמה שכתב בשטר רק זאת הבטיח לי כשאר הודאות המוכר שלא הי' לו תנאי רק בהבטחה בעלמא וכיוצא בזה אנו סומכין במכירת חמץ קודם פסח לנכרי אף שיש אומדנות מכירת רק על סמך שבטוח המוכר שיחזיר לו הנכרי בריוח מועט את החמץ אח"פ מ"מ אמרי' בכדי של יעבור הישראל על ב"י גמר ומקני בלב שלם אף שבלבו להשיב החמץ לידו מיד אחה"פ הן אמת שבעל ת"ש מפקפק בהיתר מכירת חמץ השוורים לאוכלם חמץ בפסח אצל הנכרים ולא נח דעתי בגוף מכירת חמץ בפרט לנכרי עני כ"א מטעם דבלא"ה אין החמץ ברשותו של ישראל וכל אדם מבטל חמצו ושב להיות רק איסור דרבנן ולדעתי מדרבנן מותר דרך הערמה

אבל דבריו תמוהים דהא החמץ הנמכר להנכרי אינו בכלל הביטול שאין אדם מבטל בע"פ רק החמץ שלא מכר ובגוף הדין שדן במכירת הבהמות השיגו עליו האחרונים וקם דינא במנהג פשוט להתיר גם מכירת הבהמות ולא חשבינן לערמה כלל שמצד איסור גמר ומקנה. ואף אם לב המוכר פונה לאיזה מחשבה לא יאתה הוי ככל דברים שבלב שאינם דברים לבטל המעשה הנראה כעשוי' בדין במכירה וקני' ואדרבא צריכין אנו לדין בסתם שאין במחשבתו דבר לבטל המכירה אשר הוא הכרח לו מצד איסור על אחת כו"כ במכירת חפצים איש לרעהו אשר בטוח בו בלבו שיתרצה לו אח"כ במעט ריוח. וכמעט כל הפלפולים בזה אך למותר אחרי שעינינו רואות שפשט היתר זה בכל מדינות פולין יותר מן ב' מאות שנים עפ"י הוראת גאוני' וגאוני גאונים שמימיהם אנו שותי' יום יום ואין כאן שום מקום נדנוד לפלפל בדין אונאה ביטול המקח כי המוכר יודע בעצמו שמוזיל אף יותר מחצי שווי' ומרצונו מקנה לו החפץ כדי שלא יכשל באיסור רבית ול"ד למה דאית' בחו"מ סי' רכ"ז ס"ז בהגהות רמ"א דשם תיכף דעת הלוקח שבתוך זמן כדי שיראה לתגר יהיה תיכף החזרת דמי אונאה עד שתות ואף התם היכא דהוי ביטול מקח אין בטענת הלוקח כלום דאם הי' כוונתו ע"ז לבוא בטענת ביטול מקח למה טרחו ליקח ומה שביד המוכר לחזור הטעם כיון שאין מקחו בידו לא הי' יכול להראות לתגר או לקרוביו וזה לא שייך היכא שהמוכר יודע בעצמו בשעת המכיר' שמוכר בזול הרבה ומרצונו הטוב עשה כן ובאמת לא נתאנה בשווי' מהחפצים דכיון שלא הי' רוצה למכור רק לאיש שהי' סומך עליו בלבו שיחזירם לו במחיר ריוח מעט לא הי' יכול למכור ביותר וכל הבא לקנות ודפתו להחזירם למוכר כשיתן לו שיעור מעותיו וריוח מה אינו קונה החפצים כ"א בפחות הרבה משווי'

וגדולה מזה עינינו ראו אשר נתפשט היתר בפולין יותר ממאה וחמשים שנים בכתיבות השטרות על זקוקים ומקור הדין ההיתר הוא בשו"ת פנ"י שחיבר אא"ז הגאון בעל מג"ש בתשובה ד' חלק יו"ד שכ' בזה"ל וע"ד ההיתר שנוהגין לעשות ע"ס כסף או שאר סחורה והברירה ביד החתום ליתן כך וכך מעות כבר צווחו בי' קמאי דקמאי וכמה דיו נשפך וכמה קולמסי' נשתברו ע"ז והבאתי ראי' מדברי הריב"ש הנ"ל כללו של דבר כך הסכמנו בהיותי בק"ק בריסק לכתוב סתם ע"ס כסף אח"כ לכתוב בדף שני' שנתרצה בעהש"ט אח"כ באם יתן לו החתום כו"כ הוא חוזר ומוכר לו הכסף ומזה אין פקפוק שהוא קנה כבר הכסף שנתחייב לו החתום בשטר שהודה שיש לבעהש"ט כו"כ כסף בידו ונכון יותר שיתקע כפו זא"ז כדרך התגרים כדי שיקנה הכסף שברשותו ואח"כ מרצונו הטוב חוזר ומוכר לו הכסף אם יתן לו כו"כ עכ"ל. הרי אף שהקנין התם אינה נגמרת רק כשחותם הלוה על שטר שאז נגמר הודאתו שמכר בק"ג כסף כו"כ לבעהש"ט ותיכף כותבין אחר החתימה שנתרצה הלוקח לחזור ולמכור הכסף להמוכר בקצבת ריוח כו"כ וכשבאים שני בע"ד לסופר לכתוב יודעים שכך הוא ענין כתיבת השטר והריצוי ושיהי' ת"כ כדרך התגרים לחזק חיוב החזרה דרך מכירה עכ"ז כיון שבכתיבת הודאה של המוכר הכסף אין מוזכר שום תנאי רק אחר שחותם א"ע כותבי' הריצוי של הלוקח שנתרצה לחזור ולמכור הגם שמיד כשנכתב כן על השטר תו לא יהי' ביד הלוקח לתבוע מהמוכר את הכסף וביד המוכר יהי' לסלקו בדמים שקצב עכ"ז הי' פשוט בעיני הגאונים להיתר גמור ואפשר שהי' דעתם שמעיקר הדין לא הוי איסור רבית אלא היכא שהי' עד"ז שמוזכר בגמ' פ' א"נ ד' ס"ה ע"ב מכר לו ביתו מכר לו שדה ואמר לכשיהי' לי מעות אחזירם לו שלשון זה יש לפרש ביטול המכירה מעיקרא והי' כלא הי' ואפשר לומר שזה כ' שם בדברי רש"י שם שכ' בזה"ל ע"מ אני מוכר לך לכשיהיה לי מעות החזירם לי וטול מעותיך ע"כ. שלשון וטול מעותיך מורה הכוונה שהמכירה בטילה ויעוין בלשון תשובת הרשב"א שמובא בח"מ סוף סי' ט' ובסי' ר"ז משא"כ כשאין ביטול המכירה מעיקרא וכשנותן לו כו"כ חזרת הכסף ונוטל מעותיו דרך מכירה חוזר ומוכר לו לא נתבטל מכירה ראשונה ולכך לא הוי כלל רבית ואם התירו במכירת כסף שהכסף לא בא מעולם ליד המוכר מכ"ש בחפיצים המסורים תיכף והלוקח קנה אותם במכירה והריצוי על החזרה מפורש להדיא בשטר שיחזור וימכור שאין בזה ביטול קנייתו דרבא מחזיק קנייתו שהוא בעל החפיצים ובידו למוכרו ואם לא הי' ת"כ כדרך התגרים כפי עצת הגאון פנ"י הנ"ל אין באפשר לכוף את הלוקח אם אינו רוצה למכור בהחזרה כיון דלא אמר מעכשיו כמבואר בח"מ סי' ר"ו ס"ד בהג"ה

אמנם אם נאמר דבכה"ג יכול להיות גם תנאי מפורש מעיקרא כיון שאין התנאי לבטל המכירה הראשונה ויש להכיף את הלוקח שיקיים כפי תנאי ואף דלא התנה בפירוש יש לתפוס כדברי הרשב"א שמובא ברמ"א יו"ד סי' קע"ד שהבאתי לעיל דאף בסתמא דיינינן כאלו הותנה ומ"ש לעיל דאין לדון כאלו התנה זה לא שייך רק כפי שיטת בעל הסמ"ע וסייעתו הגאונים שבהותנה ליכא היתר כלל משא"כ אם נאמר כדעת הפנ"י דאף בהותנה יש היתר ורק לרווחא דמילתא תיקן שלא יהיה התנאי מפורש קודם חתימות של המוכר הזקוקים מקום י"ל שדעת המוכר הראשון על תנאי שיצטרך זה לחזור ולמכור לו מידי כתבתי זאת שם חתני יחי' עיונו בס' נתיבות המשפט על ח"מ סי' ר"ז שמביא בשם ספר מחנה אפרים לחזק דבריו שם שאם התנאי ע"מ שיחזור למכור לו המכירה הראשונה קיימת והתנאי קיים וליכא לתא דאיסור רבית משא"כ כשאומר סתם כשאתן לך מעות תחזיר לי יעו"ש ונהניתי שקיימתי מסברא דנפשי להיות כמסתפק בדבר והוספתי דדוקא גבי מתנה ע"מ להחזיר מפרש"י דהיינו ע"מ שיחזור ויקנה לו בהחזרה במתנה דאל"כ רק שהכוונה על החזרה סתם א"כ אין מקום למתנה ולמה אמר שנותן לו במתנה הרי אין כלל שם מתנה כשצריך להחזיר בלי הקנאה אבל במוכר ואומר לכשיהי' לי מעות תחזירם לי שפיר יכול לומר דהי' כוונתו דרק כשלא יתן לו המעות תהי' המכירה קיימת וכשנותן מעות תבוטל למפרע ולכך הדין דבכה"ג הוי רבית ואף במקום שיש ספק בהכוונה אוקמינן בחזקת מרא קמא כיון דהס' על התחלת הקנין ולכך הוי ממילא איסור רבית משא"כ במתנה להדי' שיחזור למכור לו אבל מש"כ בספר נה"מ הנ"ל שהחילוק בין אמר ע"מ ובין לא אמר ע"מ לא מחוור לי כלל לדעתי אבל להחליט לדינא צע"ג כי הסמ"ע בקונטרס הנ"ל אוסר להדיא עשיות תנאי וכן מוכח מכמה ספרי שו"ת וגם מדבריו בחו"מ סי' ר"ז ס"ק י"א נראה דלא נח להתיר כ"א כשהי' התנאי לזמן יעו"ש סוף דבר נוסח השטר הנ"ל נכתב בארצות מורי היודע בצדדי ההיתר הנכונים לפי דעת סמ"ע ודעת פ"י אמנם לפי דברי הט"ז ביו"ד סי' קס"ז ס"ק א' אם הוזכר