עטרת חכמים חלק א כט

שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר אביי כל שבידו נאמן ופי' רש"י כגון שעוד בידו לפגלו וכגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלו בשארי עבודות והקשה א"ז דהרי אמרי' בפסחים ד' פ"ה וד' ק"כ הפיגול והנותר מטמאין את הידים וטעמא דפיגול משום חשדי כהונה ופי' רש"י שחשודי' לפגל קרבן משום איבה גזרו על הפיגול שיטמאו את הידים כדי שיהי' זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחהו והקשה תוס' וא"ת כ"כ לא יחושו לעשות בטומאה. וי"ל דאף לרשעים חמירא להו טומאה כדאי' ביומא הרי חזינן דחשיב להו הטירחא של ע"י שלא יפגלו. א"כ אין זה מיקרי בידו לפגל בשארי עבודות דאנן אמרינן דשקורי משקר במה דאמר שפיגל בשחיטה ולא יטביל ידיו לקודש כיון דיודע בעצמו שידיו טהורות כי לא פיגל אבל שיפגל באמת בזריקה אינו רוצה כי יטמאו ידיו וטריחא ליה מילתא לטבלם ובטומאה לא יעשה דחמירי ליה ועוד האריך להקשות מגמ' זו על הא דלעיל דתנינן עלה מפני תיקון העולם שלא ירגילו בכך. דאמאי לא סגי בתקנתא דמטמא את הידים אך לקצר אני צריך

עוד הקשה דבחולין בסוגי' דרבוצה פי' רש"י ד"ה אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה אפי' בחטאת בהמה מתוקמא ובאמר איני רוצה לעבוד ע"ג בשחיטה זו עד שתגמר דמשמע דאמר כן בהתחלת השחיטה והקשה א"ז הנ"ל דהרי לעיל ד' ל"ט פליגי ר"י ור"ל בשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ג וס"ל לר"י דהבהמה אסורה א"כ הדברים ק"ו ומה אם חושב משחיטה לזריקה הבהמה אסורה אף דהוא מעבודה לעבודה אף דלא זרק הדם אח"כ לע"ג נאסרה מחשבה בשחיטה ומכ"ש אם חושב בשחיטה עצמה בתחלת עבודה לגמר עבודה דנאסר הבהמה מתחלת השחיטה וכן כ' תוס' בזבחים ד' יו"ד ד"ה מחשבין: הדק"ל דמחתך בעפר הוא כיון דנאסרה מתחלת שחיטה והקושיא דמחתך בעפר אזיל אליבא דר"י ומה גם די"ל דגם ר"ל מודה בעבודה א' והאריך בזה לפרש כוונת רש"י שאמר כן קודם השחיטה ומה שלא רש כפשוטו דאמר בגמר זביחה ששוחט לע"ג דלא יקשה ע"ג ממעשה דקיסרי שלא אמרו בה לא איסור ולא היתר משום הוכיח סופו על תחילתו לכן פי' רש"י שאמר בפירוש קודם השחיטה והוכיח מזה כדעת הש"ך בסי' ד' ס"ק ב' דאם שחט מתחלה בפירוש למצות שחיטה אפי' זרק אח"כ לע"ג כשר עכ"ל השואל

תשובה הקושי' שהבאת בשם כבוד א"ז מחותני ידידי הרב הגדול החריף נ"י בסוגי' דרבוצה היא לכאורה קושי' עצומה: ואחזה אני שאפשר לומר בשיטת רש"י כיון דילפינן מכלים דאחז דאדם אוסר דשא"ש כי עשה מעשה. צ"ל דומיא דמעשה שהי' בכלים הנ"ל. דהיינו שמעשה השימוש בכלים הי' לצורך ע"ג וכן הוא באמת ברבוצה ובשכשוך יין לנסכו לע"ג ובחפירות בורות להשתחוות להן ודומיהם נמצא בתלמודינו בדין הנ"ל והנה מבואר בסנהדרין ד' ס"א דאף לר"ל שסובר אין מחשבין מעבודה לעבודה מ"מ השוחט ע"מ לזרוק לע"ג חייב מיתה ואי' שם ברש"י בזה"ל הואיל ושחיטה צורך זריקה הוא והא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק כו' יעו"ש וגם בתוס' חולין ד' ל"ט ע"א ד"ה ר"ל כתבו דחשיב עובד ע"ג בשחיטה זו מה ששוחט ע"מ לזרוק וממילא כ"כ המחשב בתחלת השחיטה שעושה זה בכוונה כדי שיגיע לגמר שחיטה שעל דעתו לעשות לע"ג דינו לחייב מיתה על תחלת השחיטה שחישב עובד ע"ג תיכף בתחלת השחיטה ע"כ באומר בפירוש בגמר זביחה היא עובדה כוונתו בדבריו אלה ששולל א"ע מעבודה להע"ג מתחלת השחיטה עד סמוך לגמר ומברר מחשבתו שאין עשיית שחיטתו עד סמוך לגמר לצורך ועל תנאי הגמר לע"ג. דאל"כ הוי כתרי הפכים בנושא אחד וכיון שכן אף אם נחליט שלענין איסור הבהמה למ"ד מחשבין מעבודה לעבודה אין לחלק בין אם המחשבה תחלה ע"ת היא ששוחט לצורך הגעתו לעבודה שני' שיעשה לע"ג ובין אם לא היתה ע"ת זה כ"א במחשבה בעלמא וכאשר יש להוכיח כן מפלפול הרשב"א והרא"ה בתה"ב הארוך ובדק הבית בית א' שער א' בד' ט' ויו"ד [יעוין ביש"ש ובש"ך סי' ד' ס"ק י"ב] מ"מ כי לא היתה מחשבתו ע"ת צורך הגמר אין לאסור הבהמה כ"א כשהיא של השוחט או שהשוחט עושה כן לרצון בעל הבהמה אבל השוחט במחשב' כזו בהמות אחר שלא לרצונו של בעלים אין לאוסרה כי אא"א דשא"ש כ"א בעשה בה מעשה וכפי מ"ש לעיל דהיינו המעשה שעושה הוא לצורך הע"ג וזה שאומר שאינו רוצה לעבוד הע"ג בתחלת השחיטה גילה דעתו שאין תחלת השחיטה לצורך הגמר לע"ג [דאל"כ עובד הע"ג תיכף בתחלת המעשה וכנ"ל] ודינו ככל הבא לאסור את של חבירו במחשבה ולא עשה מעשה לצורך הע"ג אשר במחשבתו לעבוד והנה מקום אתי לפלפל עפ"י דברי הר"ן לנדרים ד' ל"ג ע"א וחדושי רשב"א שם על קושי' הגמ' מכהנים שפיגלו במקדש יעו"ש אבל לא באתי עפה כ"א להעיר על מציאות לדברי רש"י ותן לחכם וגו' ומ"ש בשם כבוד א"ז הרב הגדול בישוב קושיתו הנ"ל שכוונת רש"י שאמר כן קודם השחיטה כו' לא הבנתי מה בכך עכ"פ גם השחיטה מחשבתו כן ויש לאסור מדין מחשבין מעבודה לעבודה במחשבתו בתחלת השחיטה על סופה לע"ג אם לא שאחז כבוד א"ז הרב סברת הפליתי בסי' ד' ס"ק א' שבמחשבת ע"ג מעבודה לעבודה ליכא פסול כ"א באמירה כמו בפגול קדשים אבל באמת דברי הפליתי שם אינם מחוורים כאן

ומה שהקשה עוד בגיטין ד' נ"ד ע"ב לכאורה יש לדחות דביד הכהן לפגל בקבלה והולכה וזריקה וכיון שלא יגע בבשר לא יטמאו ידיו דטומאת פגול ונותר אינו אלא על הנוגע בבשר שחל עליו איסור הפיגול או בעצמות ששמשו פגול ונותר אבל לא בדם דליתא בי' איסור פיגול ונותר ויעוין ברש"י בד' ק"ב מ"ש וישחטם במזיד כו' יעו"ש. אבל קשה דא"כ אין כלל גדר בפני חשדי כהונה שיהי' בידם לפגל באותו עבודה ומההכרח לומר שמן הסתם הכהן המפגל הוא שצריך לטפל בשריפת הפיגול אמנם לפי סברתו דכהן שיודע בעצמו שלא פיגל הזבח ועל שקר יענה שפיגלו אין ידיו טמאים בנגיעתו טפי הי"ל להקשות מה הועילו חכמים בגזירת טומאת ידים דא"כ דמי שירצה לפסול קרבן משום איבה יאמר בשקר שפיגלו בשוגג וישאר הקרבן פסול וידיו לא יטמאו גם לא יעבור על לאו דלא יחשבו א"ו צ"ל שהי' גזירת חכמים שכל קרבן שיאמר הכהן שפיגלו יטמאו ידים אף של הכהן שיודע בעצמו שלא פיגלו היות עכ"פ הקרבן נפסל וישרוף

ומלבד זה י"ל שרש"י לא חש לקושי' התוס' בפסחים דשפיר הי' תועלת בגזירת טומאת ידים כי יחוש מפני הרואים כהני המקדש שירגישו אם לא יטבול ידיו וא"כ ממילא ל"ק קושי' א"ז הרב וכו' הנ"ל ולשיטת התוס' בלא"ה ל"ק שהמה סוברים דכל שבידו נאמן אינו מדין מיגו וכמבואר שם להדיא בהרא"ש מסוגי' דיבמות שנאמן אף היכא שאין בידו כ"א בהפסד מרובה משלו

ולכאורה עלה גם במחשבתי לומר שרש"י ותוס' מחולקי' אי הי' במקדש טומאת ידים הבא בנגיעה פיגול ונותר כי מדברי הרמב"ם פ"ח מה' אבות הטומאה דין יו"ד נראה שלא הי' כלל על הנגיעה אח"כ בקדשים במקדש. ומקום י"ל שאין זה בכלל שאר טומאת ידים ויובן בזה דברי הירושלמי שמביא המל"מ בפ"ד מה' ביאת מקדש ד"ו יעו"ש וא"כ א"ש מ"ש לעיל שיהי' על חשדי כהונה לחוש מפני שאר כהנים שבמקדש כי יראו אותו נגשים שם אל הקודש בלי טבילת ידים אבל מלשון התוס' בפסחים בד"ה משום חשדי כהונה מ"ש כ"כ לא יחושו לעשות בטומאה נראה שגם המה סוברים שלא כדעת הרמב"ם אעפ"כ לא הונח להם לתרץ כנ"ל ועכ"ז אין מקום תפיסה על רש"י הנ"ל

תשובה יד לכבוד הרב החריף המופלג ושנון מ' ישראל הילל נ"י מבריגיל

קבלתי מכתבו ואף שקשה עלי מאד כעת העיון מחמת חלישת עיני ואין אני לומד כלל מתוך הספר עכ"פ עתה הפעם הנני להשיב לכבודו על שאלתו ולא בדרך פלפול וזה החלי

מקור הדין מדברי הרמ"א יו"ד סי' קס"ט סי"ח משכון של עכו"ם שביד ישראל וכבר זקף עם העכו"ם עליו קרן ורבית ביחד א שחשב עמו רבית שיעלה עליו עד שנה וכו' ועתה הרי הכל כאלו הוי הקרן של ישראל וכו' ואסור ללות עליו בתוך הזמן מישראל חברו ושיקח המלוה אותו הרבית של השנה מהמשכון של העכו"ם דהוי כאלו נותן הרבית מכיסו אך ימכרנו לו סתם ואחר זמן יחזור ויקחנו ממנו מעט יותר כפי הערך שהי' ראוי להעלות ואסור להתנות מתחלה בכך אבל אחר שקנאו בקנין גמור ממנו יכול הלוקח להבטיחו בדברים אמיתיים שכשיהי' לו מעות יחזור וימכרנו לו כדרך הנזכר עכ"ל. ובקונטרס בעל הסמ"ע זצ"ל בדיני ריבית שחיבר בבית וועד מקום קיבוץ שלשה ארצות ממדינת פולין. בשנת שס"ז ונכתב בהסכמה בפנקס ארצות יצא לאור בדפוס זולצבאך שנת תנ"ב ושנית בברלין. שנת תקמ"ז מביא דברי הרמ"א הנ"ל וכ' הסמ"ע ע"ז בזה"ל ומכאן נ"ל היתר לעשות כן כשיש לאדם צורך שעה שימכור אפי' תכשיטיו במכירה גמורה לחבירו שבטוח בו אפילו בזול ואח"כ יחזור ויקחנו הימנו בעדיפת הרבית שחשב עליו הלוקח ובלבד שלא יהי' תנאי ביניהם תחלה כלל אבל אחר המכירה יכול הלוקח להבטיחו בדברים אמיתיים על וע"ד שנבאר בחו"מ סי' ר"ז וכמש"כ מהרמ"א הנ"ל ודוחק לחלק דש"ה שהי' המשכון של עכו"ם דהא כ' דנחשב בפוך השנה כאלו הוא של ישראל וכן שמעתי בשם גדולי המורים שפסקו כן ודוקא שלא יעשה עמו תחלה שום תנאי על כך ולא כמו שראיתי נוהגין שראובן מלוה לשמעון אלף זהובי' על סחורה שיש לשמעון בביתו ומקנה לו בק"ס אדעתי' דהכי שלאחר יום או שעה יתחייב לחזור ולמכור לו בשט"ח על