עטרת חכמים חלק א כח

אלא שדרך התלמוד להקשות בפשיטות סוף סוף בביטול בעלמא סגי להו וא"כ ליכפינהו לנכרים ויבטל ע"ג בע"כ כו' וא"ת והיאך סגי להו ביטול בהנהו דמעיקרא כיון שזכה בהם ישראל קודם ביטול וי"ל הא דאמרינן פ' כל הצלמים ישראל שמצא ע"ג וזכה בה קודם ביטול שוב אינה בטילה האי מדרבנן דמדאורייתא לא אמרינן שאין ע"ג של ישראל בטילה אלא בשעבדו ע"י או ע"י שלוחו כן פי' רביני [הוא הרא"ה] בשם הרמב"ן רבו ז"ל עכ"ל הרי להדיא שעיקר תירוצו של הרמב"ן שיסוד הראי' מהך דינא דישראל שזקף לבינה הוא מצד הקושי' דביטול בעלמא סגי לסברא דשלחותייהו דישראל קעבדי הי' מועיל מדאורייתא ביטול עכו"ם וכל ע"ז הן מדורות הקדמונים או מדורו של משה ומדאורייתא יש ביטול לכל ע"ג חוץ מע"ג שעבד ישראל בעצמו או ע"י שלוחו וכאשר כן הוא דעת הסמ"ג והרא"ם המובא בטור ב"י הנ"ל ולשיטתם צריכי' לתירוצי' של הרמב"ן וא"כ אף למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ מוכח הדין שאמר רב ישראל שזקף לבינה הרי סתירה מבוארת על מה שרצה מעלתו לומר בשיטת הב"י

אמנם המעיין ומדקדק בדברי הרמב"ם פ"ח מה' ע"ז דין ט' יראה מבואר שסובר הרמב"ם דע"ג של עכו"ם שבא ליד ישראל אין לה ביטול מדאורייתא ולזה דייק בלשונו מה שאמר אין בטול. מועיל כלום וכן הוא דעת הר"ן וא"כ נשאר קושי' מעלתו על הרמב"ן מנ"ל האי דינא דישראל שזקף לבינה וכקושי' הרמב"ן די"ל שצריכה התורה לשרוף האשירות דדילמא עביד העכו"ם במעשה ולפום רהיטא חשבתי לומר שהרמב"ם לשיטתי' אזיל שסובר כל ספיקא דאיסורא מותרי' מדאורייתא ואין מקום לקושי' הרמב"ן כ"א בשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אולם בלא"ה צ"ע על הרמב"ן דהאיך אפשר לומר דהצווי דאשריהם תשרפון הי' מפני ספק דלמא נאסרו במעשה דא"כ למה נאמר אלהיהם על ההרים דדרשינן מיניה ולא ההרים אלהיהם הלא גם במחובר יש אלהות ע"י מעשה כמפורש חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה וה"ה בעשיית מעשה אחרת בגוף הקרקע וא"ל דלגבי ההרים ליכא לאסור מספק כיון דאיכא חזקה דהיתרא דעכ"פ קודם שנעבד על אותו ההר הי' מותר ומספיקא אין להוציא מחזקת היתר משא"כ לגבי אשירה דליכא חזקת היתר דהא אין שם אשריהם רק כשנטעו לשם ע"ג אמנם גם בזה לא תניח דעתי דמדכ' הרמב"ן דלמא עביד בהו מעשה ולא מקשה בפשיטות יותר דכיון שהעכו"ם נטעו לשם ע"ג הרי נעשה מעשה ע"י עכו"ם בשעת האיסור ומדלא הקשה הרמב"ן מוכח שרצה לחזק קושיתו על אם נאמר דר"א אף דאין אשירה אלא בנטעו לכתחלה לכך מ"מ לאו שם ע"ג עד שתיעבד [יעוין בחידושי הרמב"ן ד' מ"ו] והתנאי בנטיעה לכתחלה לכך אינו חשוב אשירה בעת האיסור רק שיהי' עליו שם תפיסת ידי אדם ונאסר אח"כ אף במחובר ע"י עבודה אבל כ"ז שלא נעבדה אין אסורה א"כ גם באשירה איכא חזקת היתר והאיך ס"ד לומר שצריכה התורה שריפה לספק היכא דאיכא לאוקמי בחזקת היתר ודברי הגמרא אימא דבהדי עגל מיתסרי מכאן ואילך נשתרי מוכח דאף אי ספיקא דאורייתא לקולא שאני הכא דאיקבע איסורא דהא כל אשרות שהיו ביום שעשו העגל אסורים ובכל ספק קבוע אין מועיל חזקת היתר דמעיקרא ובפרט בכה"ג שרובם של אשרות המה אסורי' לפי פי' רש"י ד"ה דבהדי עגל אותן אשירות שהי' באותו זמן ע"כ כלומר בהשתחוות העכו"ם להם הי' ביום שהי' עליהם שם שלוחי ישראל עובדי העגל

חפשתי עד שמצאתי בחדושי הריטב"א ע"ז ד' נ"ד ד"ה אע"פ שאמרו אחרי שהאריך להוכיח שגוף קרקע עולם נאסר ע"י מעשה ומסיים בזה"ל ונראה דהא דגמרא גמירי להו בענין ע"ז דכשעשה בה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו כו' וכי אמר רחמנא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשה בו מעשה לשם ע"ג והתורה העידה שלא עשו כן ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ג והשתחוה לו נאסר אעפ"י שאינו שלו למ"ד א"א דשא"ש ע"י מעשה אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר כו' עכ"ל הרי שקושייתו הנ"ל היא קושי' קדמון הריטב"א הנ"ל [וצריך תלמוד למה לא מתרץ כמש"כ דגבי ההרים איכא חזקת היתר] ותירוצו של הריטב"א משמע שלולי שהעידה התורה שלא עשה מעשה בע"ג בהרים הי' צריכי' לאסור מספק לשיטת הרמב"ן דגם בשל רבים א"א בשל חבירו ע"י מעשה וממילא א"ש קושי' הריטב"א בשם הרמב"ן ד' נ"ג מאי אמר ר"א הא אא"א דלמא עביד בהו מעשה אמנם לפי מה שתרצתי לעיל דהרמב"ם לשיטתי' ס"ל סד"ר לקולא יש לדחות דהא הרמב"ם כ' בהדיא פ"ח מה' ע"ז ה"ג אילן שנטעו מתחלה שיהי' נעבד אסור בהנאה וזהו אשירה האמורה בתורה. לכאורה יקשה למה נאסרו האשירות הא איכא ספק שמא לא נטעו תחלה לכך וצ"ל שהי' ניכר באשירות שלא נטעו לפירות רק שנטיעתם הי' לשם ע"ג וכיון שדעת הרמב"ם שמיד בשעת נטיעתם נאסרו האשירות תו ליכא ספק דלמא לא עבדו מעשה דהא הנטיעה עצמה היא המעשה בשעת האיסור אשר ע"כ צ"ל שהרמב"ם סובר כדעת הראב"ד דאף דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. ז"א אלא בשל יחיד אבל בשל רבים אפילו ע"י מעשה אינו אוסר והריטב"א בעצמו בדף נ"ג מביא על קושי' הרמב"ן תי' זה בשם הראב"ד ודחאו מדאמר ר"א והא אא"א דשא"ש ולא אמר דבר של רבים אשר ע"כ הוצרך לתרץ דר"א סובר דאף ע"י מעשה אינו אוסר אדם של חבירו או כתירוץ הרמב"ן ועכ"ז לדינא יש לקיים כדעת הראב"ד דבשל רבים אף ע"י מעשה אין אדם אוסר בשל רבים ור"א לשיטתי' שסובר דגם בשל יחיד אין אדם יכול לאסור אף ע"י מעשה יותר הי' טוב לפניו להקשות בפשיטות והא אא"א דשא"ש כלומר אף ביחיד אינו אוסר אמנם לדידן יש חילוק בין יחיד לרבים וא"כ גם דעת הרמב"ם א"ש מה שתופס לדינא דישראל שזקף לבינה כו' אסורה דשליחותי' דישראל קא עביד כדמוכח מאשריהם תשרפון דאי לאו שליחותי' קעביד לא הי' ביד העכו"ם לאסור האילן שנטעו תחלה לכך דגם דהוי מעשה גמור בהתחלת האיסור דאף במעשה אינו אוסר כיון שהי' של רבים וא"י מוחזקת הי' לכל ישראל נחזור לדברי הראשונים שיש לקיים מש"כ דמספק אין לאסור במקום דאתחזיק התירא וע"כ לא נאסרו ההרים כמו שאינו אסור מדאורייתא סתם יינם של עכו"ם אע"ג דגבי יין איכא חשש קרוב דלמא נסכן העכו"ם לע"ג ובמק"א הארכתי בזה הא דמקשה הרמב"ן על הראי' דאשריהם דלמא עביד מעשה האף דלשיטת המ"ד דאין אשירה אסורה אלא משעה שנעבדה איכא גם באשירות חזקת היתר י"ל שלא נתכוין הרמב"ן לומר דמספק נאסרו אלא דדלמא כך הוי דעביד בהו מעשה וע"כ אמרה התורה שישרפו באש. כעין שכ' הרשב"א שהבאתי לעיל דהתורה העידה כו'

מידי דברי בהנ"ל ארשים לזכרון אשר כבר הרגשתי שלכאורה נראה שמש"כ עוד בפנ"י שהבאתי לעיל דגם ע"ג של ישראל יש לו ביטול מדאורייתא הוא מתנגד לסוגי' הנ"ל בע"ז ד' נ"ג גם בפר"ד הנ"ל שמפרש בתוס' במס' ר"ה שהי' שייך להעכו"ם מה שזרעו או נטעו עכ"ז נלמוד שפיר הראי' דמאשריהם תשרפון לדינא של רב בזקף לבינה דשליחותי' דישראל קא עביד דאל"כ בביטול בעלמא סגי כתבתי כבר על הגליון בזה"ל דקשה לפי האמת כיון שהי' של עכו"ם מה שזרעו מה"ת לא הי' מועיל ביטול דהא האשירות הוי רק ע"ג של עכו"ם כיון דגוף האילנות המה של עכו"ם ואף דפלחו ישראל לעגל מ"מ לא שייך דשליחותי' דישראל עבדו רק מה שהי' של ישראל אבל לא במה שלא הי' של ישראל רק של העכו"ם שהדין ישראל שזקף לבינה כו' אינו אלא בבא העכו"ם והשתחווה ללבינה של ישראל ולא במה שהוסיף העכו"ם בעיבודי' הע"ג בשלו אשר ע"כ לכל הפסולי' שהי' בתלוש הי' מועיל ביטול בכניסת ישראל לארץ שלא בא ליד ישראל כדרש חז"ל מפסוק פסילי אלהיהם ואף שכבר הי' בהדי עגל א"ו כמש"כ דלא שייך שליחותי' דישראל רק אם העכו"ם משתחוה לדבר ששייך לישראל עע"ג ולא במה ששייך לעכו"ם לבדו וצ"ע

אגב אמינא לפום רהיטא ליישב קושי' התוס' במס' ר"ה דאפשר לומר כמובא בפר"ד בשם היפ"ת שהוחזק כל ארץ ישראל לאברהם כמעכשיו ולאחר זמן עד כשיושלם עון האמורי כדכתיב ודור רביעי וגו' ופשוט לדעתי דבכה"ג הוי כמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שאין ללוקח רק קנין פירות וקה"ג נשאר ביד המוכר עד"ז הי' קנין הגוף שייך לאברהם אבינו ולזרעו אחריו משעה שהחזיק אברהם וזכות הפירות נשאר להעכו"ם וכל מה שצמח תבואה או פירות עד ע הכיבוש הי' שייך להעכו"ם ע"כ מקשה הגמ' שפיר עומר שהקריבו ישראל מהיכן הקריבו קצירכם ולא קציר עכו"ם אבל אילנות שלעולם עשוי' להקציץ ובפרט אשירות אינם בכלל פירות וכשם שאין ביד הלוקח בזמן שהיובל נוהג לקצוץ האילנות בסוף היובל ומחויב להחזיר השדה עם האילנות המחובר לקרקע ליד המוכר כמו כן לא הי' זכות להנכרי באשירות שהי' קיימי' נטועים בעת שנכנסו ישראל לא"י והוי למפרע כשל ישראל בחזקת א"י שהחזיק לנו מאבותינו וא"ש מה שאמר ר"א והא אא"א דשא"ש ויעוין בר"ן לנדרי' ד' ל"א שכ' דכל קנין לזמן לא מיקרי רק קנין פירות ומה"ט בזמן שהיובל נוהג לא הוי רק קנין פירות כיון שהגוף הדר למוכר כ"כ לא הי' זכות האמורי בארץ ישראל מעת שזכה בה אברהם מעכשיו ולזמן שיושלם עון רק קנין פירות וכן משמע מדברי המדרש המובא ברש"י על פסוק והכנעני אז בארץ ויש לחזק דברי הנ"ל מדברי הירושלמי גיטין ס"פ השולח תשובה יג

לחכם אחד שהקשה קושי' בשם זקינו ז"ל וז"ל השואל: בגיטין דף נ"ד ע"ב אמרי' ת"ר הי' עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נפגלו נאמן אבל אמר לי' זבחים