עטרת חכמים חלק א כז

לנפקותא הנ"ל הא לא"ה היה מיותר הרי ע"כ דרוב עדיף מקרוב דאם תמיד הולכין אחר הקרוב א"כ הרי בלא"ה תהי' העיר הרחוקה פטורה משום דאזלינן בתר קרוב וליכא לספוקי ברחוקה כלל וא"כ מיעוטא דכי ימצא מיותר דהא בלא"ה תהי' העיר הרחוקה פטורה וא"כ היכי דנמצא סמוך לעיר שרובה נכרים נדע הדין בלא"ה דניזל בת"ר וע"כ דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומעתה יהי' מיושב ג"כ קושי' מעלתו דהא אם לא ניזל בתר רוב לא נדע דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב דהא כל ההוכחה דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב הוא משום דכי ימצא אייתר לן דהא בלא"ה נדע דניזל בת"ר כטעם הירושלמי וכ"ז הוא לאחר דקיי"ל דאזלינן בת"ר אמנם קודם שנדע דאזלינן בת"ר איצטריך כי ימצא אף בעיר א' שרובה נכרים וק"ל

ודע דגוונא דלעיל אף שרוב העכו"ם המה רובא דאיתא לפנינו לא מתקרי רובא דאיתא קמן לענין הספק מי הרציח כיון דאין רוב רוצחים לפנינו ולא דמי לט' חניות ומיושבת קושי' מהר"י הנ"ל ואין לומר דאכתי מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דילמא איצטריך כי ימצא להיכא דנמצא הנהרג מכוון בין שתי העיירות ובא' מהעיירות רוב נכרים נגד הישראלים שבעיר א' לבד וכנ"ל ז"א דאנן פסקי' כרבנן דפליגי עלי' דר"א בב"ב ד' י"ח וסוברים דא"א לצמצם אף בידי אדם רק מביאין בשותפות מכח ממ"נ וזה הממ"נ לא שייך באם באחד מהעיירות רובא נכרי'

תשובה יב לכבוד הרב הגדול המפורסים מ' יהודא ליב ברלין נ"י. ומתוך התשובה יבואר שאלת השואל

תשובה אפתח במה דסיים מעלתו בפלפול בדברי הרמב"ם בפ"ח מה' ע"ז שכ' בזה"ל ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל דין זה הוא מימרא דרב יהודא אמר רב במס' ע"ז ד' נ"ג. ועלה קאמר שם הגמ' מנ"ל דאסרה א"ר אליעזר כתחלה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו' והא אין אדם אוסר דשא"ש. ומביא בר"ן קושי' הרמב"ן וא"ת דלמא עביד בהו מעשה ומתרץ הרמב"ן דבכה"ג כיון דלא נאסר כ"א ע"י מעשה העכו"ם הוי כע"ג של נכרי ומועיל ביטול והר"ן מתרץ דהר"א סובר דאף במעשה אא"א דשא"ש והקש' כבוד מעלתו דלשיטת הרמב"ן דעכו"ם אוסר דשא"ש בעביד מעשה ליכא ראי' להך דינא דישראל שזקף לבינה מאשריהם תשרפון באש דלמא עביד בהו מעשה. וצריכין לסברת הרמב"ן ממילא ראוי שיהי' הדין בכה"ג שיועיל ביטול ולמה כ' הש"ך בסי' קל"ט בפשיטות בהך דינא דישראל שזקף לבינה דאין מועיל ביטול כן תורף דברי כבוד מעלתו

טרם אברר דברי בזה אוכיחה ואערכה לפני כבוד מעלתו מש"כ מעלתו ועוד ובעבור זה עלה בדעתי לומר שרק לענין זה משוי פעולת זקיפת לבינה של ישראל למעשה שלא תאמר שאין אוסר שאינו שלו בלא מעשה. או לפי שפסק המחבר כהרמב"ם באבנים שנדלדלו דסי' קמ"ה ס"א והיא באמת רק ע"ג של עכו"ם ובטילה כו' עכ"ל שגגה יוצאה מלפניו בדמיון לאבני הר שנדלדלו דשם הטעם שלא הי' תפיסת יד אדם כי לא נעשה בידי אדם ואין זה ענין לגבי לבינה שעשאוהו בידי אדם גם ראשית דבריו לא מחוורין הכי בשביל שהישראל עשאה מעשה יהיה בידי עכו"ם לאסור דבר שא"ש הא הוא לא עשה מעשה ועוד דקאמר כו' לבינה בודאי לא חשיבי יותר מהרבצת בהמה דאינו מעשה לענין דין אוסר דשא"ש כמבואר בסוגי' דרבוצה ד' מ' יעו"ש ברש"י ותוס' ולזה הקשה הרמב"ן דליכא ראי' לדין זקיפת לבינה מאשריהם תשרפון באש דשא"ה דלמא עביד העכו"ם מעשה ולכך הי' יכול לאסור משא"כ בזקיפות לבינה דאף אם הי' על הזקיפה שם מעשה גם לענין א"א דשא"ש עכ"ז לא עשאום העכו"ם רק הישראל ומש"כ פ"מ דלכך השמיט בית יוסף דין זה דישראל שזקף לבינה לשיטתי' אזיל שבסי' קמ"ה מחזיק ב"י דברי הר"ן כו' ובעבור זה השמיט הרב בש"ע ואין לה ביטול שרק לענין זה משוי פעולת זקופת לבינה למעשה שלא תאמר שא"א דשא"ש בלא מעשה או לפי שפסק כו' דלדידן ולשיטת הרמב"ם אין ראי' מתורה די"ל באמת כקושי' הרמב"ן דלמא אסרו ע"י מעשה לדידן דס"ל הכי ואפשר להעמיד זה גם בדברי הרמב"ם כי לא הביא בצחות לשונו רק אוסרה בהנאה ולא כ' שהיא כע"ג של הישראל שאין לה ביטול

אך מה אעשה שבא הש"ך אשר מימיו אנו שותי' העתיק בסי' קל"ט הד"מ הלשון של המ"א א"כ משמע דס"ל דא"ל ביטול כע"ג של ישראל הקושי' במ"ע כקושי' הרמב"ן עכ"ל כבודו. לא אכחד תחת לשוני שנפלאתי מאד על שגגתו בכוונת דברי הר"ן בשיטת הרמב"ן שכ' בזה"ל וכ' הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ג של כותי שבא ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ג זו שלא מדעת בעליו נאסרת מפני מעשה שנעשה בה כי היכא דמהני האי מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של כותי הוי פסלה לענין ביטול ולכך קודם שלקחה ישראל מן הכותי בביטול בעלמא סגי עכ"ל הרי להדיא דאף לפי מה שחשב הר"ן בכוונת הרמב"ן סבר שדעת הרמב"ן שאם לקחה ישראל אח"כ לא גרע של עכו"ם שבאה ליד ישראל שאין לה ביטול דהא כל עיקר סברת הרמב"ן לפ"מ שהבין הר"ן מדבריו דהיכא שהעכו"ם אסר דשא"ש מצד המעשה שעושה הוי כאל קנה העכו"ם אותו החפץ במעשה ההוא שעשה ויש להסביר זה לפ"מ שאיתא בחדושי הריטב"א דעשה בה מעשה הוי לענין ע"ג כדין שינוי הקונה בגזילה ולכך יש ביד העכו"ם לאסור שא"ש במעשה וע"כ דעת הרמב"ן דכ"ז שלא חזר וזכה בה הישראל מהני בכה"ג ביטול של עכו"ם דהוי כביטול שהוא של עכו"ם ולזה מסיים הילכך קודם שלקחה כו'. אבל היכא שלוקח הישראל אח"כ הע"ג אע"ג שלא נאסרה רק מחמת מעשה העכו"ם דמבלעדה לא הי' כח ביד העכו"ם נאסור דשא"ש סוף סוף מעת שזוכה בה שוב הישראל אין לה ביטול כמו בכל ע"ג של עכו"ם שזכה בהם הישראל וממילא מובן דלא שייך לומר גבי ישראל שזקף לבינה שיהי' מועיל ביטול של עכו"ם דהא מעולם לא יצאה הלבינה מרשות ישראל רק שהעכו"ם אסרה בהשתחוי' והרי הוא של הישראל כמו שהי' גם מתוך דברי אלה מובן ממילא שאין להעלות על הדעת שמעשה של ישראל בזקיפת הלבינה ואף הישראל יחשב כאלו עשה עכו"ם אותו מעשה ושמחמתה להוי כאוסר דשא"ש בעשיות מעשה

סוף דבר מכל מה שכ' מעלתו לא הוטב לפני כ"א דבר אחד מש"כ דלכך השמיט הב"י הך דינא דישראל שזקף לבינה משום דס"ל כתירוץ הר"ן על קושי' הרמב"ן דהוכחת הגמ' לדין זה מאשריהם תשרפון באש אינו רק למ"ד דאא"א דשא"ש אפי' ע"י מעשה

אמנם כי דייקינן היטב בלא"ה אף למ"ד אא"א דשא"ש קמה וגם נצבה הראי' דאשריהם תשרפון באש דישראל שזקף לבינה כו' הי' כע"ג של ישראל מטעם דשליחותי' קעביד לשיטת הסמ"ג והר"א ממיץ המובא בב"י ריש סי' קמ"ו ובט"ע סי' הנ"ל ס"ק ד' ויותר מבואר בחידושי פנ"י מס' סוכה ד' ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה שדעת הפוסקי' הנ"ל וסייעתם שמדאורייתא מועיל ע"ז של עכו"ם אף אחר שזכה בו ישראל ומדרבנן הוא דא"ל ביטול מטעם גזירה אטו ע"ג שעבדו ישראל וע"כ סובר הרמב"ם שמשמשי' ע"ג לא גזרו בי' רבנן וגם דינא דאף אחר שבא ליד ישראל יש להם ביטול וזה כוונת הטור שם ריש סי' קמ"ו שכ' בזה"ל וכ' הרא"ש [וצ"ל וכ' הרא"ם] דמשמשי' ע"ג ומי' אם באו ליד ישראל אח"כ בטלום נכרי מותרים שאין להחמיר בהם כמו ע"ג עצמה ע"כ ומדכתב הטור אח"כ לפיכך הלוקח גריטאות מעכו"ם ומצא בה ע"ג כו' מבואר להדיא דמיירי בע"ג שזכה בה הישראל בקנין גמור ואף בכה"ג מועיל ביטול גבי משמשי ע"ג הרי להדיא שגם דעת הטור דע"ג של עכו"ם שזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאחמירו גבי ע"ג עצמו ולא גבי משמשי'. א"כ אף למ"ד אא"א דבר שא"ש קשה למה הי' הצווי דאשריהם תשרפון באש הא הי' אפשר להתיר ע"י ביטול עכו"ם כקושי' הגמ' שם ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ובהשקפה ראשונה דימיתי לומר דר' אליעזר לשיטתי' שסובר דאא"א דשא"ש והי"ל לדחות בפשיטות הא אא"א ע"כ לא נחית להקשות מיד בביטול בעלמא סגי אבל באמת אף אי אדם אוסר דשא"ש ג"כ קשה והא בביטול בעלמא סגי וכעין זה נ"ל בכוונת דברי התוס' מס' ר"ה ד' י"ג ע"א ד"ה ולא קציר עכו"ם שכתבו בזה"ל מ"מ דייק [גי' הפרשת דרכים דרך הקודש דרוש ט' מ"מ דחי] התוס' שפיר משום אשירה שבדורות הראשונים ע"כ כוונתם דאף שקושי' ר"א שמקשה הא אא"א דשא"ש אית לי' פירכא מדברי חברייהו דרב כהנא דלסברתם דאף דארץ ישראל מוחזקת הי' לנו מאבותינו מ"מ הי' לעכו"ם זכות במה שזרעו ע"כ קיימת הראי' לדין ישראל שזקף לבינה כו' דאל"כ הי' מועיל ביטול כן תורף כוונת פי' הפר"ד מה שמפרש בכוונת התוס' ובסגנון זה עלתה לי לבאר בדרך יותר נכון דברי התוס' הנ"ל בלי גמגום בלשון

אמנם כל האריכות אך למותר כי עתה שנדפס מחדש במדינתינו חדושי הריטב"א למס' ע"ז אי' שגם שלפני הר"ן לא סיימי' כהוגן מה שאומר בזה הרמב"ן וע"כ הוצרך לדחות בכוונת הרמב"ן ודחאם קאמר בשמו אבל באמת כאשר אמור מפי תלמידו הרא"ה בחדושי הריטב"א שם בדף י"ג ד"ה מכדי כו' אא"א דשא"ש כ' בזה"ל וא"ת ודלמא עביד בהו מעשה ויש אומרים דר"י סובר כמ"ד אא"א דשא"ש אף ע"י מעשה כו' ובעיקר קושייתו תירץ הרב רבינו הגדול הוא הרמב"ן] דכולה קושי' דר"א תלי במה דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקיט והא אא"א דשא"ש דהכא יש לנו לומר שלא עשה בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהי' בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותייהו שהי' אחרי כן ועשו בהו מעשה