עטרת חכמים חלק א כו

בדאורייתא לא ולבטל ערלה בידים בהטלה לתוך התערובות היתר אסור מדאורייתא משום מצות ביעור כנ"ל. וממילא לא נשאר לחוש לביטול במזיד רק אם כבר נתערב מאלי' ויבוטל מדאורייתא ברוב. ויוסיף לבטלו בביטול מאתים כדי להפקיע גם איסור דרבנן שאסרו עד מאתים והרי תערובות איסור בהיתר מאילי' מילתא דלא שכיח הוא ולמה גזור היוצא מזה דלשיטת הסוברים דאין איסור מדאורייתא לבטל איסור א"א לומר כסברתי הנ"ל דתערובות איסור בהיתר מעצמו הוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו בה רבנן אמנם להנך דסוברים דמדאורייתא מותר לבטל איסור וכל איסור ביטול אף באיסור דאוריי' אינו אלא מדרבנן הרי באיסור שביטל אד"ר אין לו עיקר בדאורייתא: א"כ שפיר יש לחלק בלא"ה בין אגוזים שנתפצעו גבי ערלה ובין סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה דאיסור ערלה אסור לבטל מדאורייתא וכנ"ל וכשנתערב ברוב שהותר איסור דאורייתא אסור אף מדרבנן להוסיף בביטולו ואיסור ביטול זה יש לו עיקר בדאורייתא בהתחלת הביטול ומדרבנן אף להוסיף שאסרו לבטל אף אחר שכבר נתבטל איסור דאורייתא אבל בתרומה שמדאורייתא מותר אף לכתחלה לבטל ברוב ומדרבנן החמיר בו ר"מ כמו בערלה דאיסור ביטול איסור ערלה בביטול חשיבתו כדי שיהי' בטל במאתים חמור מאיסור ביטול תרומה בהוספה עד מאה שבערלה יש לאיסור ביטולו עיקר בדאורייתא לאסור בביטולו וא"ש. ומש"כ מעלתו בישוב קושי' הנ"ל לא מחוורים מכמה טעמים ואריכות בזה אך למותר ובפרט שכבר העליתי ישוב נכון ואוחיל שיהיה דברי רצוי' לפני איש מבין כמוהו תן לחכם ויחכם עוד

עוד הקשה מעלתו בזה"ל ועוד קשה לי לפמש"כ תוס' בב"ב ד' ב' ע"ב ד"ה וחיי' וב"ק ד' ק' ע"ב ד"ה וחיי' דהיכא דמגיע לו ג"כ פסידא לא קנסי' שלא יהיה כאו"א הולך כו' א"כ קשה לר"י מ"ט כהנים המפגלים במזיד חייבים משום כדי שלא יהי' כאו"א הא גם לכהנים אית להו פסידא מחלק מתנות כהונה המגיע להן עכ"ל מעלתו קושיא זו קל לדחותה לא מבעי' לשיטת הסוברים דכהן המפגל אינו חייב לשלם לבעל הקרבן כ"א היכא שהקרבן חובה בנדר באחריות שצריכין הבעלים להביא קרבן אחר א"כ לא יפסידו אנשי משמר במה שנפסל ע"י פיגול דיקרב אחר תחתיו אלא אפי' בגוונא שלא יקרב אחר תחתיו ג"כ לא חשיב פסידא כלל כי הי' לכהנים שבמקדש רוב בשר קדשי' שיקריב יום יום לחובה כנראה מבואר מדברי התוס' במס' חולין ד' ק' ע"א ד"ה שאני דבשר חטאת לא מיקרי ראוי' להתכבד דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כתיב ולכאורה אינו מובן דהא הי' חלוקה בין הכהנים על בשר הזבחים ומה שעלה ביד כאו"א לחלקו הי' בידו לכבד את חבירו אמנם כוונת התוס' ע"ד דאי' במס' קדושין ד' נ"ג דילפינן מפסוק הנ"ל דאין חולק זבחי' נגד זבחים אלא כל זבח וזבח נחלק בפ"ע לכהנים הרי שהי' לכל כהן מכל מין ומין ע"כ לא הי' ראוי' להתכבד שגם לחלקו של חבירו נפל מאותו מין ולא החזיקו טובה לעצמם כי הי' לכל או"א לכל הצורך לאכילתו יום יום וממילא לא שייך שם כלל הפסד אם נפסל איזה קרבן יותר אין בפי ידידו הדו"ש

תשובה י

שנית על ענין הנ"ל מ"ש מעלתו דלפי סברתי דדבר שמצותו בשריפה אסור לבטל מה"ת יש לפקפק עפ"י דברי הר"ן על הרי"ף בע"ז בפ' אין מעמידין ד' שמ"ב בד"ה איבעי להו הקשה על הני שיטות דס"ל דאסור לבטל מדאורייתא מכלי מדין ולא הקשה כן מקדשים אליבא דכ"ע דהא בליעת נותר בשריפה עכ"ל מעלתו אדרבא א' מהראיות שהחזקתי בהם סברתי הנ"ל היה מדין כלי מקדש וכבר שמתי בגליון הספר ראש יוסף למס' חולין ד' קי"א ד"ה ודע דבזבחים פ' דם חטאת אחר שהקדים מש"כ התוס' בזבחים ד' צ"ו ע"א ד"ה ואם ע"ש דמדאורייתא יש ביטול ברוב בבישול כלי מקדש שלמים אחר חטאת כ' הראש יוסף הנ"ל בזה"ל א"כ למה הצריכה התורה שבירה והגעלה בכ"מ והא מה"ת ברובא בטל כתבתי על הגליון בזה"ל משבירת כ"ח לק"מ דכיון דנשאר הבליעה בתוך הכ"ח אחר שנעשה נותר מצות הכלי בשבירה שהוא במקום שריפת נותר וכן הוא בר"ן בסוף ע"ז בשם התוס' גם ממריקה ושטיפה ל"ק דמיד שנעשה הבליעה נותר חל עליו מצות ביעור וכשמגעילים במים והמים נשפכים אח"כ זהו ביעור הנותר אבל מבשל בשר קודם מריקה שנכנס טעם הכלי בתוך הבשר הנאכל לא נתקיים מצות ביעור הנותר וכבר בארתי במקום אחר בכמה ראיות דאף להסוברים דמותר לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא מ"מ איסור שיש מצוה בשריפתו בודאי אסור לבטל שעי"ז יהי' יושב ובטל מן מצות ביעור שכבר חל עליו והמעיין ברא"ש ור"ן סוף ע"ז יראה שנכון מה שכתבתי והא דכל יום נעשה גיעול לחברו א"ש דהא עדיין לא נעשה בליעה הראשונה נותר ולא הוי אלא ביטול (דכל יום נעשה גיעול) שארי איסורים דהיינו כשמבשל שלמים אחר חטאת שפקע איסור דאוריי' ולהסוברים דאסור לבטל שום איסור מדאורייתא צ"ל דס"ל דבישול בכלי לא מיקרי מבטל איסור כיון דאינו מתכוין על הביטול ואינו נהנה בטעם הנפלט מהכלי והוי דבר שאינו מתכוין בדבר דלא ניחא לי' כלל אבל אחר שכבר נעשה הבליעה נותר אסור לבטלו כ"א דרך ביעור כנ"ל: ועל מה שכתבתי דכהנים זריזי' הם ליכא למיגזר בהן שיעשו איסור לערב תרומה בחולין כ' מעלתו בזה"ל יש בו דעת לישאל מה זריזות וזהירות יש אצל כהן דאצלם הוא היתר בהיתר ע"כ דבריו אלו אין להם שחר דפשוט שאם מערב כהן תרומה בחולין כדי שתבוטל התרומה ויהי' התערובות מופר להאכיל לזרים עבר על איסור דאין מבטלין איסור וכיון דכהנים זריזים לא חשו בהם חכמים למכשול איסור והבאתי דוגמא לזה ממה דאי' במס' ביצה ד' י"ט ע"א ויעוין מס' שבת ד' כ"א ע"א וכהני' זריזים ומפרש רש"י שכולן הי' בני פורה וחרדים ונזכרים כו' עאכו"כ שאין לגזור בכהנים שיבואו לעשות איסור במזיד לבטל תרומה בחולין כדי שיהי' בטל ומותר לזרים ובפרט לתרומה יש מצוה באכילתן אף דאינה מצות עשה גמור מ"מ בכלל מצוה היא כמ"ש הרמב"ם בענין מ"ע פ"ט וכן נראה מדברי הגמרא פסחים דף ע"ב ע"ב

תשובה יא

הרבני החריף מוה' איציק מו"צ בק"ק פינטשוב שאל אותי מאי מקשה הגמ' בחולין מנ"ל דאזלינן בת"ר תיפוק ליה כיון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדאיתא בב"ב ד' כ"ג וקרוב דאורייתא מדכתיב גבי עג"מ והי' העיר הקרובה

והשבתי לתרץ באופן דאם לא ניזל בתר רוב אכתי לא הוי ידעינן דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב דהנה לכאורה קשה מנ"ל דרוב עדיף מקרוב אשר עי"ז צריכין אנו לדחוק דקרא דוהי' העיר וגו' מיירי ביושבת בין ההרים כדי דלא ניזל בתר רובא דעלמא אשר באמת לכך משמיט הרמב"ם דבר זה דנראה לו לדוחק למוקמי קרא דוקא ביושבת בין ההרים ולדבריו צ"ל דגזה"כ הוא דגבי עג"ע יהי' קרוב עדיף מרובא דעלמא כמבואר בכ"מ בה' רוצח פ"ט ד"ו ונלע"ד דאיתא בסוטה ד' מ"ד דנמצא סמוך לעיר שרובה נכרים אין מביאין עג"ע ומפיק לה שם בגמ' ד' מ"ה ע"ב מדכתיב כי ימצא פרט למצוי אמנם בירושלמי מבואר הטעם שבידוע שנכרי הורגו [והיינו דאזלינן בתר רוב נכרים]

הן אמת דעל הירושלמי ל"ק מאי עביד בהאי קרא דכי ימצא. דהירושלמי לשיטתי' דמפיק מיני' בר"פ כי ימצא אין מציאה אלא בעדים [ובק"ע שם מבואר שאין כן דעת הבבלי] לכך הירושלמי מוכרח לפרש דטעמא דמתני' הוא משום דאזלינן בת"ר [יעוין ברמב"ם שמביא ג"כ טעם הירושלמי] אמנם לש"ס דילן קשה למ"ל, המיעוט דכי ימצא ת"ל משום דאזלינן בת"ר והנה ע"כ מוכרחים אנו לומר שיש איזה נפקותא בין הני תרי הטעמים אשר לא ראי זה כראי זה שלכך הוצרך בש"ס דילן לומר טעם משום מיעוט והנה נחזי אנן היכא דנמצא הנהרג סמוך לעיר שכולה ישראלים ויש שם ג"כ עיר שיש בה רוב נכרים ומיעוט ישראלים אולם היא רחוקה מהעיר שכולה ישראלים. אמנם בהצטרף הישראלים שבשתי העירות יהיו רוב נגד הנכרים שבעיר הרחוקה והישראלים שבעיר הרחוקה המה בעצמותן המה הרוב נגד הישראלים שבעיר הקרובה שבה כולם ישראלים והנה אם נאמר דעיר שרובא נכרים פטורה משום רוב תהי' העיר הרחוקה חייבת בעג"מ דהא מקום הספק בכאן הוא בשני האופנים הא' הוא אם באנו לדין מאיזה אומה הי' הרוצח והנה בזה נשפוט דמהישראלים הי' דהא הישראלי' המה רוב נגד הנכרים ואזלינן בת"ר

והשתא כיון דידעינן דע"כ יש כאן חיוב עג"מ נדון בספק השני איזה היא העיר הצריכה להביא את העג"מ אם הקרובה או הרחוקה הנה בודאי נשפוט שהרחוקה היא החייבת דהא שם הישראלים המה רוב נגד הישראלים שבקרובה ואי דשם יש רוב נכרי' הרי כבר דנת את הנכרים למיעוט נגד הישראלים שבשני העיירות והחלטת דהרוצח ישראל הי' ושוב אין הנכרים נכנסי' בגדר ספק הב' מאיזה עיר הי' הרוצח וכיון שכן הרי נחליט שהעיר הרחוקה חייבת בעג"מ לטעם דאזלינן בת"ר אמנם לטעם דכי ימצא אינו כן דהא מה בכך דהישראלים המה רוב נגד הנכרים הלא בישראלים אין מצוים רוצחים רק בעכו"ם המה מציאת הרוצחי' וא"כ הרי ע"כ העיר הרחוקה פטורה דהא בה אין במציאות רוצח מישראל והנה לכך צריך הגמרא דילן לפרש טעמא דמתני' משום מיעוט דכי ימצא פרט למצוי ומתורץ הקושיא למה לא מפרש כטעם הירושלמי הנ"ל וממילא מיושב נמי הקושיא מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דהא ע"כ מדאיצטריך כי ימצא