עטרת חכמים חלק א כד

או לתחוב בו נקבים דקים והופך החיתוך או הנקבים למטה בשעת צלי' והיינו משום שיש בו דם ואזיל דמא שפירש מבשר הכבד ונכנס בסמפון וכ' בה"ג ואי לא קרעו מתחלה קרעו לאחר בישולו ויצא הדם הכנוס בסמפון ואין לחוש שמא חוזר ונבלע בכבד מפני שטרוד לפלוט ועוד כבכ"פ עכ"ל ומדפריש טעמא דכבכ"פ ש"מ דבשולו דנקיט ר"ל דוקא צלייתו אבל בבישול אסור עכ"ל או"ה הרי שתפס דעת בה"ג שחוששין לדם המתכנס בסמפונות ולדבריו אפי' בצלי' לבד צריכין למקרעי' הא לא הקדים קודם הצלי' קורעו אחר הצלי' וכמבואר בדברי בה"ג ובב"י בסי' ע"ג בפירוש דברי הטור בדעת הבה"ג ובת"ח כלל הנ"ל ס"ט ואף שראשית דברי האו"ה הצולה כו' ורוצה לבשלו הי' אפשר לדחוק דבאמת גם בצלי' לחודא מצריך קריעה ומ"ש ורוצה לבשלו לא בא אלא להורות דאף דבצלי' לחודא מועלת בדיעבד הקריע' אחר הצלי' מ"מ כשרוצה לבשל צריכה שתהא הקריעה קודם הבישול ואם נתבשל בלא קריעה שוב אין תקנה אמנם מתנגד לזה מ"ש או"ה בסי"ג בזה"ל. ודוקא כשרוצה לבשלו אח"כ אבל לאכלו צלי' השיב ר' יצחק שאפילו כבד בהמה לא בעי קריעה כלל כי האור שואב כל הדם עכ"ל וגם לא חיישינן שמא חוזר ונבלע דם הסמפונות בכבד דכבכ"פ ואפי' בלא נקיבת שפוד אלא ע"ג אסכלה נהוג עלמא היתר לכתחלה עכ"ל האו"ה דבריו אלו המה לפי שיטת הסוברים דצורך הקריעה הוא משום דם שלא יושאר בבשר הכבד כי אינו זה כולו ע"י הצלי'. ולכך לאכלו צלי לבד א"צ שום חיתוך ולא נקיבת הסמפונות כי לא חששו רק לדם שבבשר הכבד ולכך יש חילוק בין צלי לחודא ובין לבשלו אח"כ וזה מתנגד לדעת בה"ג שהזכיר בס"י. והדברים מבוארים מתוך דברי התוס' חולין ד' קי"א ע"א ד"ה וחתוכי' וביותר בדברי הב"י על דברי הטור ולצלותו פי' ר"י כו' וצ"ע [והמעיין היטב בלשון הת"ח והגהות רמ"א בש"ע מ"ש איזה דיני' בזה בשם האו"ה שלא נמצא כן באו"ה שלפנינו ישפוט שהי' גרסות אחרות באו"ה שלפני הרמ"א ואפשר הי' הכל נכון ומתוקן באו"ה] ודעתי שמקום י"ל דלפי דברי הרמ"א בס"ג וי"א דא"צ לצלי שום חיתוכה כלל שמציין עליו טור בשם הר"י וסמ"ק ואו"ה כו' הוא באמת קולא דאתי מיני' חומרא הקולא הוא שלפי דיעה זו אין חוששין לדם שבסמפונות ולכך לצלי לא מצרכינן שום חיתוך וסוברי' דדין חיתוך הנאמר בגמ' הוא רק כשבא לבשל אחר הצלי' ומטעם שבצלי' אין זיבות כל דם הכבד וממילא יש חומרא עי"ז דאם יצלה בלא חיתוך שוב א"א לבשלו ואף נטילת סמפונות אינו מועיל ודלא כנזכר לעיל בהגהות ס"ב

אבל צ"ע דא"כ למה לא ביאר הרמ"א דלפי המנהג כדעת הר"י אם נצלה בלא חיתוך שוב אין לו תקנה לבשלו אף בהסרת הסמפונות ומדברי הלבוש שהבאתי לעיל מבואר שתפס להיתר בכל וכן מבואר גם מלשון הסמ"ק [שנרשם על דברי הרמ"א] שבסי' ר"ה כ' בזה"ל ולכתחלה צריך לקורעו ש"ו וחיתוכא לתחת לצד האש ולצלותה [כך הגירסא בלשון הסמ"ק שמובא בהגהת ש"ד בוא"ו קודם הלמ"ד] ואח"כ משימין אותו בקדירה עכ"ל הרי שאינו מצריך קריעה רק לכתחלה וממילא נשמע שבדיעבד אף בצלי' ובישול אח"כ ובלי קריעה כשר והחילוק שמחלקים בין קריעת ש"ו לתחיבת קיסם זה לא נזכר בלשון הסמ"ק כ"א בהגהות סמ"ק אבל מחבר הסמ"ק לא נחית כלל לזה והלך בשיטת הסוברים שכל דין של חיתוך לא נאמר רק לכתחלה ואין מדבריו הכרעה מה דעתו בצלי' לחודא עכ"פ אינו מובן דעת המרשים שהרשים על דברי הרמ"א בס"ג טור בשם הר"י ואו"ה שלכאורה שיטת הרמ"א לפי פי' הט"ז אינה משתוות לדעת המחברים ההמה וכנ"ל הי' על רעיוני לתרץ דברי הרמ"א שבס"א וס"ג ושלא כדברי הט"ז אבל רחוק לדעתי שהי' לזה כוונת הרמ"א ע"כ לא העליתי בכתב ואחכה לשמוע מהדרת כבוד מעלתו אם יש לו יישוב נכון גם י"ל על הט"ז הלא כמה מהקדמונים דימו דין צליית כבד להתירו בלא חיתוך ונקיבת הסמפונות לדין אומצא ובועי ומוזריקא ולפיד הט"ז בסי' ס"ד ס"ק ב' דעת הרמ"א להחזיק מנהג להחמיר להצריך חיתוך באומצא דאסמיק אף לצלי [ויעוין גם בסי' ס"ה ס"ד] עכ"פ לפי שיטת הש"ך בסי' ע"ג ס"ק י"ט דאחז שיטת הסוברי' דדם כבד דרבנן יעוין בשו"ת עפר אפרים סי' ע"ח

ואף שהחליט שם דעכ"פ הדם הכנוס בסמפונות הוי דאורייתא מ"מ הרי כבר נתבאר שעכ"פ לפי המנהג המבואר בס"ג לא חיישינן בצלי לדם שבסמפונות כו' ולא נשאר לחוש בבישול אח"כ רק לדם בשר הכבד כי לא יצא כולו בצלי וכיון דדם זה לפי כמה שיטות הוא רק דרבנן נוסף לזה שנצלה ונתבשל ולרוב שיטות יכולין לצדד להקל בספק בדם שבשלו ע"כ ביד המורה להקל לנגד דעת הר"י אמנם גם המחמיר בדבר יש לו לשעון על כמה מהקדמונים שאחזו שימת הר"י גם היש"ש בפ' כה"ב הוא מן המחמירי' סוף דבר לא ערב לבי להחליט ההוראה בזה

תשובה ז לכבוד הרב הגדול מוהרר ליב ברלין נ"י. ז"ל כבוד מעלתו האי דקתני חולין ד' קט"ז חומר בחלב וכו' ידם וכו' שהדם כו' וקשה למה לא תני חומר בדם שליל ובפרט לשיטת הרמב"ם בפ' ששי מה' מ"א שהדם הנמצא כנוס בתוך לבו של שליל חייבים עליו כרת והביאו הר"ן בפ' בהמה המקשה דף פ"ג ד"ה לענין דמו עכ"ל דמר

תשובה הי' למעלתו להקשות לשיטתינו דפסקינן דדם שבשלו מותר ובחלב נהפוך הוא דחלב חי לא מיקרי דרך אכילה ואין חיובו אלא במבושל אמאי לא תני במתני' חילוק זה בין חלב ודם ובצירוף אותן הב' קושית יכולין לתרץ דהתנא תני ושייר תרתי חדא בחומר חלב נגד דם וחדא בחומר דם נגד חלב אמנם לדעת הרמב"ם שסובר דדם שבשלו ג"כ אסור לא הוי אלא שיור חדא וקשה קושי' מעלתו אבל הלא הרמב"ם ס"ל דבשליל בן ט' חי אף שנשחטה אמו נוהג בה איסור חלב ומה שאינו נוהג בפחות מבן ט' אינו משום קולא דאיסור חלב אלא משום דהוי כא' מאיבריו כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' מ"א ה"ג בזה"ל השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר אפי' מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה ע"כ והכוונה דעדיין אין שם חלב עליו. וכן מורה לשון הגמ' בחולין ד' ע"ה ע"א כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא ויעוין ברש"י ד"ה טעמא דידי דאמינא דלאו חלב הוא ואף לשיטת החולקים על הרמב"ם וסוברים דשליל בן ט' חי חלבו מותר ז"א אלא מחמת שחיטת אמו מתירתו ואם לא נשחט האם אסור החלב של שליל וממילא לא פסיקא מילתא לומר דחלב אינו נוהג בשליל דהא נוהג אלא שע"י שחיטת האם ניתר כל מה שיש בבהמה הראוי לאכילה משא"כ דם שאינו אוכל אלא משקה כמ"ש הר"ן ולהיפך יש לדקדק כיון דז"א שיור למה שייר החילוק בדם שבשלו מותר וחלב כל איסורו רק במבושל אבל יש לדחות כמובן ובפרט לפמש"כ הרש"י במס מנחות ד' כ"א ע"א ד"ה דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה התורה אלא על דם הראוי לכפרה ודם קדשים משמבשלו לא חזי למילתי' ונפיק מתורת דם ומליח ה"ה כרותח

שוב ראיתי בספר ראש יוסף שהניח בצ"ע למה לא חשיב התנא דמתני' הך חילוקא דדם שבשלו מותר כו' ולפמ"ש אתי שפיר וקצת סמיכות לזה מהא דאיתא במס' חולין ד' ק"ט ע"ב אמרה לי' ילתא לר"נ מכדי כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותי' כו' ולא חשיב שם שריותא דאורייתא בדם מבושל ושריותא דחלב שליל

תשובה ח

עוד כ' מעלתו בזה"ל בפסחים ד' ע"ד ע"א בתוס' ד"ה כבכ"פ בפ' כה"ב כו' א"נ הוא יעמיד כגון שמלח מליחה גמורה דאפי' לקדירה מתירו ר"ת ע"י מ"ג כו' ולפי מה שהעלה הש"ך ביו"ד סי' ע"ג אות י"ד מבואר דגם בתירוץ דא"נ קמה וגם נצבה האי סברא דגבי פסח לא רצו להחמיר אך לתירוץ הראשון נחתינן תרי דרגי בפסח אפי' לכתחלה יש לחלק א"כ קשה קושית המהרש"א מאי מייתי מפסח למולייתא דאימא דוקא בפסח לא החמירו וכ"ת כתירוצו דלמא מיירי במליחה גמורה דאז כבדא כבשרא ע"כ

תשובה מ"ש דמדברי הש"ך מבואר דגם לתרוצו דא"נ כו' זה אינו דליכא כלל משמעות מדברי הש"ך אדרבה פשוט דלדעת ר"ת מותר אף לכתחלה לצלות בשר תפל ע"ג בשר מלוח וא"ש תירוץ השני של התוס' ול"צ כלל האי תירוצא לומר דקילא בפסח יותר משאר צליות ולהמחמירי' לכתחלה לצלות בשר תפל ע"ג בשר מלוח ע"כ הא דמולייתא שרי אפי' לכתחלה מיירי בתפל ע"ג תפל דוקא. ולגבי פסח אף אם נימא כתירוץ השני של התוס' שהי' כתפל ע"ג מלוח לצורך פסח לא החמירו וכיון דבפסח ליכא איסורא אפילו בתפל ע"ג מלוח מסברא דאין להחמיר בבשר חולין כששניהם תפלי' ממש ע"ד שמתרץ המהרש"א כיון דבפסח ליכא איסורא אפי' בכבד כו' ומלבד כ"ז קושי' זו אינה אלא דרך פלפול בעלמא דשפיר אייתי אביי סייעתא לרבה דליכא איסורא ומטעם כבכ"פ ומה"ת להמציא איסור לכתחלה אם לא נשמע שאסרו חכמינו ז"ל וא"ש דינו של רבה האי מולייתא שרי': תשובה ט

שפעת שלום לכבוד או"נ איש בריתי הרב הגדול המופלג וכו' כש"מ מוהרר יהודא ליב ברלין נ"י: כתב היקר קבלתי והנני להשיב הנראה לפענ"ד בישוב קושיתו, ופתח דבריו במש"כ פמ"ג במש"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ח'