עטרת חכמים חלק א כג

שחודו של עצם פסק לרובו של אחד מהם יותר סברא הי' לחוש על פסוקת חוט שמצד רכותו נקרע ע"י חוד עצם בפגעו בו שהקשה קורע את הרך עוד לי לבאר שאף שבכ"מ שנזכר אצבע הוא אגודל וכמבואר ברמב"ם והוזכר בדין זה בפר"ח י"ל שמ"ש ביש"ש פ' המקשה סי' ט"ו בזה"ל מהרי"ל שיער באצבע ויש מי שכתב ברוחב אגודל עכ"ל כוונתו שמהרי"ל לא הוצרך לשער ברחבו של אגודל ויש מי שכתב שיעור דוקא במקום הרוחב שבאגודל

אמנם המעיין במהרי"ק שורש ל"ח המובא בב"י סי' נ"ג יראה ב שהי' מפרש סתם אצבע הוא רוחב אגודל דאל"כ מנ"ל שהאגודה מחמיר יותר וכן מוטל להורות וכמ"ש הפר"ח אבל בנידון א"צ לכל זה אחרי שלפי ביאורו בשאלתו הי' מקום השבירה יותר מב' אצבעות אגודלי' ואף לאותו הוספות חסחוס שקורין קנורפיל שנמשך לתוך השיעור הי' אצבע אגודל בריוח אם נמדד גם הבוכנא שבראש עצם האמצעי ואף בלי הבוכנא הי' אצבע אגודל ברווח עד גוף מקום השבירה בעצם וכבר בארתי לעיל שבתוך שעור הצה"ג יש לחשוב גם הבוכנא כי הצה"ג התחלתן אחר הבוכנא במקום דבוקו לעצם השלישי התחתון ודלא כהפמ"ג בש"ד שצידד להחמיר בנטייתו לחוש לדעת הראב"ד שהצה"ג המה מבפנים. ולדעתו בפני' התחלות צה"ג אחר התחלות ראש הבוכנא והרי לדינא כשיש עוד צד להקל לא חיישינן בזה לדעת הראב"ד שרבו החולקין עליו ובפרט בזה שמלבד הבוכנא יש אצבע מרווח צד השבירה רק שקצת מהעצם נמשך תוך השיעור שבכה"ג הפמ"ג בעצמו מכשיר בע"ש ודלא כדעת הראב"ד עאכו"כ כשלא הי' נמשך רק קנורפיליוביותר בעוף בינוני שלפ"ד התה"ד בפסקיו א"צ לשער באצבע לכפול הדברים אך למותר כי כבר בארתי כל הצדדים להקל ושלא לאסור אשר כבר יצא בהוראת מורה להכשיר

ויעוין בש"ך סי' נ"ד ס"ק ג' מה שמפלפל בדין נשבר הצלע בעוף אי חיישינן דילמא ניקב ומסיים בזה"ל ומ"מ צ"ע בדינים אלו מאחר שלא הזכירו הפוסקים ראשונים ואחרונים מזה וכולם כתבו סתמא נשתברו צלעותי' כשרה עכ"ל וכתב שם בפמ"ג בש"ד ס"ק ג' בזה"ל ובהפ"מ ולצורך שבת המקיל בצלע של עוף שיש לו עוקץ אין לגעור בו כו' עכ"ל אמנם הרדב"ז בתשובה סי' קצ"ב מטריף בכה"ג בעוף וא"כ י"ל דהרדב"ז שהטריף היכא שנמשך עצם של השוק לתוך מקום צה"ג מחשש שמא קלקל צה"ג לשיטתי' אזיל כנ"ל אבל לדידן לפ"ד הפמ"ג להכשיר בנשבר צלע אף בעוקץ כ"כ יש להכשיר גם בעצם השוק וכמעט ק"ו היא מדלא חיישינן לנקובת הריאה דנוח להנקב מכ"ש בצה"ג במקום שצמותי' שהמה עבים ואינם נפסקים בקלות. ולכך הקיל חכם קדמון שמובא ברדב"ז והפ"מ נמשך אחריו להקל בהפ"מ ולצורך שבת

על כבוד הרב מ' יחזקאל נ"י הי' לחוש לכבודו של הפמ"ג ולא להחזיק לאיסור כבשר חזיר דבר שמבורר להיתר בהפ"מ בספר פמ"ג ובפרט שיש עוד כמה צדדים להקל בפשיטות בהחשב גם הבוכנא או רובו עכ"פ ובפרט בעוף בינוני שהקיל מהרא"י בפסקיו ועאכו"כ בקנורפיל. וכאשר גם נגידי ראשי ק"ק ביליעץ העידו במכתב שהי' רך ונכפף ומגוף מקום השבירה הי' יותר מב' רחב אצבעות אגודל: תשובה ו שאלה בדבר כבד שנצלה ונתבשל בלי שום קריעה

תשובה כאשר בינותי בדברי קדשו ערבו לי מאוד כי נוסדו על אדני האמת לדינא לפי שיטת התוס' וסייעתם אמנם מדברי הט"ז יו"ד סי' ע"ג ס"ק ה' לפי הנחתו בכוונת הרמ"א אף בצלי' ובישול אחריו בלי חיתוך מותר ואם שהמנ"י על הת"ח בכלל כ"ד בס"ק י"ז מדחה דברי הט"ז וראייתו לענ"ד צ"ע בדבר וזה החלי לשיטת בה"ג דצריכין לחתוכי לכבד משום דאזיל דמא ומכניס בסמפוני אם נצלה בלא חיתוך אף אם אינו רוצה לבשל צריכין למחתכו כדי שיצא הדם הכנוס בסמפונות וכשחותך יכול גם לבשלו אחר הצלי' אף שלא נחתך עד אחר הצלי ולשיטת הסוברים דצורך החיתוך כדי שיזוב כל דם בשר הכבד לצלי בלי לבשל אח"כ א"צ חיתוך ולבשלו אסור אף אם מחתך אחר הצלי'. ופשוט לדעתי שלשיטה זו גם נטילת כל הסמפונות אחר הצלי אינו מועיל להתיר לבשל כי עוד דם הכבד בבשרו שאינה נפלטת כולה מהכבד בצלי' קודם החיתוך ויש בזה תפיסה על המנ"י בכלל וסי' הנ"ל בס"ק י"א שכתב על דברי הת"ח ואם צלאה ורוצה לבשלו אח"כ כו' נוטל הסמפונות וכ' המנ"י אבל נקיבת וקריעת הסמפונות לא מהני אחר צלי' אם רוצה לבשל וכ"כ הרב בש"ע אבל לא מצאתי דין זה באו"ה שלפנינו ולא בשום פוסק ואדרבא משמעות דבריהם דהיכא דקרעו לאחר צלי' מותר אפי' לבשלו וכן הלבוש סי' זה השמיט זה. אכן מצאתי במהרי"ל בדיני' ס"י שכ' וז"ל ואם לא חתך הסמפונות יחתכנו אחר צלי' ולבשלה אחר הצלי' אסור אם לא חתך מקודם שצולין אותה עכ"ל בזה תמו דברי המנ"י בס"ק הנ"ל הרי שהמציא המנ"י מדברי מהרי"ל לחלק בין קריעה ונקיבת הסמפונות לאחר הצלי' ובין נטילת כל הסמפונות ולענ"ד פשוט שדברי מהרי"ל מורים שאם לא ונחתך קודם צלי' א"א לבשלו עוד ואף נטילת הסמפונות אינם מועילים כי אחז לחומרא כדעת המצריכי' החיתוך מטעם כדי שיזוב כל דם בשר הכבד. ע"כ כשיצלה בלא חיתוך א"א למכשרי' עוד לבשלו וקריעת הסמפונות לא יועילו בזה רק לענין אכילת הכבד כך צלוי לצאת דעת הבה"ג שמצריך בצלוי לחודא חיתוך קודם הצלי' כדי שלא יתכנס הדם בסמפונות ואם לא חתכי' קודם הצלי מועיל החיתוך אחר הצלי'. ומה שהשיג המנ"י שלא מצא כן בשום פוסק י"ל שהוציא כן הרמ"א מלשון הר"ן שביאר תחלה שיש מפרשי' שהחתיכה הוא משום דם שבסמפונות עצמן שאע"פ שלא פירשו הרי הם ככנוס בכלים ואסורים: ואח"כ מסיים הר"ן בזה"ל ואם צלאו שלם ולא חתכו מסתברא שכולו מותר חוץ מן הסמפונות משמעות דברים אלו מורים דאין די בהסרת הדם הכנוס ויש להסביר דין זה עפ"י המבואר בש"ע סימן ס"ה ס"ב גבי חיטין

אמנם לשיטת האלפסי והרמב"ם והרז"ה והראב"ד וכל סייעתם דטבע הצלוי' לפלוט הכל גם בכבד וגם לכניסה בסמפונות לא חששו ומדמי להו לאומצא דאסמיק ובועי ומוזריקא דאסיקנא בחולין ד' צ"ג ובפסחי' דף ע"ד דבין תלינהו בשפוד או אנחינהו אגומרא דשרי דנורא משאיב שאיב ולא בעי חיתוך כלל ולא גרע מנייהו ומדברי הרמ"א שכ' בסי' ע"ג ס"ג דמנהג אפילו לכתחלה דא"צ נצלי' שום חיתוך כלל ולא הזכיר דבר מחיוב נקיבת הסמפונות או נטילתן אחר הצלי' מוכח דהתפשטות המנהג שלא כדעת בה"ג שמצריך בצני' לחודא חיתוך אחר הצלי' משום דם שנתכנס בסמפונות רק כדעת הפוסקים שאחר הצלי' גם בסמפונות ליכא דם ממילא אף לבשלו אח"כ ליכא מניעה מצד חשש דם בסמפונות שלענין זה צלי' לחוד או גם לבשלו אח"כ דין א' הוא ואין בהבישול אחר הצלי' דבר נוסף לחוש רק מצד דם בשר הכבד שנוכל לומר שלא יצא הכל מבשרו ולכך אפשר לאכלו צלי לחודא דהוי דם שלא פירש משא"כ כשמבשלו אח"כ והלא כבר מבואר בדברי הרמ"א בהגהות ס"א שלא חש לדיעה זו דאל"כ למה התיר שם לבשלו אחר הצלי' בנטילת הסמפונות אחר הצלי' הלא לפ"ד הפוסקים שחששו שהצלי' אינו שואבות כל דם בשר הכבד ונשאר ממנו בתוך הבשר אין תועלת בהסרת הסמפונות

היוצא מזה שמדברי הרמ"א בס"א משמע שלא חש לדעת החוששים על השארת דם בבשר הכבד ולכך התיר בנטילת הסמפונות: אמנם צורך זה הוא גם בצלי' לחודא וכנ"ל ומדחזר וכ' בס"ג שנתפשט המנהג שאין מצריכי' לצלי שום חיתוך ודלא כדברי המחבר שם שמצריך בצלי' חיתוך משום דם הסמפונות. הרי הכריע להלכה כפי המנהג מבלי לחוש לדם שבסמפונות. לא מצד כניסה לדם בשעת צלי' כדברי בה"ג ולא מצד דם שבסמפונות עצמן כדברי הר"ן בזה וממילא א"א לאסור כשנצלה ונתבשל אח"כ בלי שום חיתוך דהא גם בס"א כבר נשמע שלא חש לחוש על השארת דם בבשר הכבד ולדם שבסמפונות ג"כ לא חיישינן כמבואר ממה שנוהגין בצלי' לחודא בלי שום חיתוך לא קודם ולא אחר הצלי' ומוכח בזה כדברי הט"ז הנ"ל בס"ק ה' שלפי דברי היש מפרשים והמנהג שכ' רמ"א בס"ג ליתא למ"ש הרמ"א בס"א דשם הלך לדיעה ראשונה

ובזה דחוי' לדעתי דברי המנ"י. ומה שסמך המנ"י לדבריו בס"ק י"א וי"ד מדברי הלבוש תמוה ונהפוך הוא כמבואר למעיין בדברי הלבוש שבכל ס"א לא הזכיר כלל מדין צורך חיתוך וביאר תחלה בס"א דכשצולין הכבד יכולין לבשלו אח"כ כי אף אם נשאר דם בכבד שלא יצא בצלי'. כבר נתקשה ע"י הצלי' בתוך הבשר ולא יצא עוד אף בבישול טעם זה אי' באו"ה כלל הנ"ל סעיף ו' ומדחה בזה דברי הר"ת שמשוה דין מליחה לצלי וכ"כ ברנ"ש על הש"ד ואח"ז בס"ב כ' דאם רוצים לחלוט הכבד צריכין לקרוע ש"ו להוציא הדם שבסמפונות שהוא דם הכנוס בעין ואין החלוטה מועלת לזה וע"ז כ' בס"ג וגם לצלותה ולאוכלה כך צלוי' בלא בישול אח"כ צריך חתיכה משום דם שבסמפונות כו' ושוב מסיים ע"ז וי"א דלצלי א"צ שום חתיכה כלל וכן נוהגין אפי' לכתחלה עכ"ל וממילא אפי' לבשלו אחר הצלי' מותר כך דהא לדם בבשר כבד אינו חשש מצד סברתו הנ"ל ולכן לא הזכיר בס"א בדין בישול אחר צלי' צורך חיתוך כי סמך א"ע על מ"ש בס"ג שנתפשט המנהג שלא לחוש בצלי' לדם שבסמפונות ולכך השמיט כל דברי הרמ"א שבס"א מדיני קריעת ש"ו ולא כ' מזה רק בס"ב בדין חליטת הכבד ובס"ג הזכיר מזה בדין צליות הכבד והעלה להלכה כדעת החולקים וכפי המנהג

אבל צע"ג להבין דברי האו"ה בכלל ט"ז שבס"י כ' בזה"ל והצולה כבד שלם ורוצה לבשלו אחר הצלי' צריך קריעה ש"ו בעומק