עטרת חכמים חלק א כב

גוף השבר הוא מעט יותר מב' אגודלין מהתחלת העצם ונקשרו העצמות זע"ז קשר יפה. ובהקשרם ירד החלק מחצי העצם העליון למטה עד שנכנס מעט לתוך שיעור האגודל התחתון והמעט שירד לתוך השיעור לא הי' מקשה כגוף העצם ולא מראה עצם לו אך הי' כמו חסחוס שקורין קנורפיל ונכפף כאגמון לכל צד שירצה לכפפו. ואם מדדו רוחב אגודל מהתחלת העצם התחתון עם הבוכנא עד החסחוס הצ"ל ולא עד בכלל הי' אגודל מרווח וגם אם כפפנו החסחוס הנ"ל אל הצד והתחלנו למדוד מעצם העליון ממש עד הבוכנא ולא הבוכנא בכלל מצאנו ג"כ אגודל מרווח אך אם מדדנו ממקום כלות החסחוס עד המקום הבוכנא ולא הבוכנא בכלל רק הרווח שביני ביני לא הי' רק אגודל מצומצם ביותר ואם מדדו הביני ביני לא באגודל אך באצבע הי' אצבע בשופי יורנו מורינו דין התרנגולת הזאת המותרת היא או אסורה גם בדקנו בעור ובשר בכל צד ולא נראה שום ריעותא עכ"ל השואל

תשובה ז"ל הרמ"א בהקדמה לספרו ת"ח. והנה אתנצל את עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפ"מ או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות הי' נ"ל כי היתר אליבא דהילכתא רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד הדבר על דינו וכן מצינו בקמאי ובתראי ז"ל דעבדו הכי ע"כ וידוע שבפהמ"ח פמ"ג זצ"ל לגודל ענותנותו הי' מאד מיראי הוראה וצידד יותר להחמיר: ועכ"ז בספרו ש"ד בסי' נ"ו אות י"ג בד"ה כ' הבל"י כו' בדין נשבר שוק כו' ועצם עליון יורד למטה תוך אצבע לצה"ג אחרי שהביא בשם כה"ג. שרב א' הכשיר והרדב"ז הטריף כ' בזה"ל אמנם אין בידי לאסור בהפ"מ וצורך ע"ש כה"ג כו' יעו"ש דבריו אלו בנטייתו להכשיר בה"מ וצורך ע"ש. מורי' להדיא שהי' נ"ל להיתר גמור ע"פ דין ע"כ אתפלא מאוד על כבוד הרב המופלא בקי ושנון וכו' מוה' יחזקאל פאנעט איך ערב לבו לומר שהוא טריפה דאורייתא כאכילת בשר חזיר ומה יעשה ביום שידובר בו למה העלים עיניו מהמבוכה הגדולה שבין הפוסקים בדין חכם שהתיר אם יכול חכם שני לאסור יעוין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א ובש"ך וקיימתי מסברא דנפשאי ומצאתי כדברי בשיורי כה"ג סי' הנ"ל שבדבר שא"א לברר בשקלא וטרי' שבגמ' אלא מצד חומרא אין לאסור היכא שכבר התיר חכם עאכו"כ בכה"ג שהורה לנו הפמ"ג מקום להקל בזה במקום הפ"מ וצורך ע"ש בודאי חליל מלפגום בכבוד המורה אחרי שכבר הורה המורה באתרי' להתיר ואף אם הי' המורה מתיר שלא בהפ"מ הי' יפה השתיקה אי' כבוד התורה ולומדי' התקטן כבוד למדן מהפסד מה שבעוף. והמעיין בגוף התשובה שהיא ברדב"ז חלק א' סי' שצ"ג יראה שא' מן הרשומים הכשיר והוא חלק עליו מצד צירוף כמה וכמה טעמים ומהם מחמת שהי' הגידי' למראה עיניו ראה שלמעלה מן השבר הי' הגידי' לבנים וזוגי. עוד כ' שם בזה"ל באווז שהיא עוף גדול אי אפשר שיהי' פחות מאצבע לפי אומדן השכל נשמע מדבריו שבעוף הקטן מאווזא הי' להקל גם בפחות מאצבע וכן מבואר בתה"ד בפסקיו סי' קמ"א שזה לשונו כאשר כתבת לי מצומת הגידי' דעוף אמת הגיד לך עמיתי אליעזר שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול ובין בהמה דקה גדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע באולי משום דבשיעור מבורר לעוף עביד ליה מילתא דפסיקא ע"כ ובזה"ל מועתק בס' יש"ש פ' המקשה סי' י"ב והגהותיו לש"ד ולא כמו שמעתיק בת"ח כלל וסי' פ"ו אות יו"ד ובהגהותיו לש"ע סי' נ"ו ס"ט יעו"ש שמוקשה קצת ביאור כוונת המרא"י אבל לפי הגירסא שלפנינו כנ"ל מובן בפשיטות שמהרא"י הקיל אף בפחות מאצבע ושיעור האצבע שכ' מהרי"ל החשיב לשיעור מבורר אף בעוף גדול וממילא נשמע שבמקום שנוהגי' לשער בעוף גדול ובאווזא ברחב אצבע אגודל מקום יש להמורה להקל בתרנגולת בפחות מאצבע ובפרט בצירוף שאר סניפי היתר וביותר בכה"ג שגוף השבירה היתה יותר משני אצבעות אגודל רק שמעצם העליון נמשך למטה דבר רך ונכפף שנראה שנתגדל אח"כ מה מקום הי' לחוש לנקיבת א' מהגידין וליכא למתלות במחלוקת חכם קדמון ורדב"ז אלא אם מעצמות עצם העליון נמשך תוך אגודל משא"כ בנ"ד שהנמשך למטה לא הי' רק קנורפיל רך ונכפף

ומה שהעיר הפמ"ג נגד דברי הרדב"ז בזה מדין נשבר גף העוף ומודבק בתוך אגודל אחר בקשת המחילה מכבוד גאונו של הפמ"ג נ"ל שאין לדמות לדין גף העוף שבסי' נ"ג דשם אף שנכנס העצם ואף בעוקץ לתוך אגודל מ"מ לא קרב העוקץ אל הריאה וז"כ הש"ך בסי' נ"ג ס"ק ט' משא"כ בגוונא שכ' הרדב"ז שחוד שבירה של עצם העליון נמשך למטה עד תוך מקום שיעור צומת הגידין ולכן חש הרדב"ז להטריף מספק וכמ"ש בזה"ל ואיכא למימר חודו של עצם במקום צומת הגידין פסק לרובו של א' מהן או קלקלו והפסידו עכ"ל משא"כ בקנורפיל הנכפף. ואף אם הי' מקום ספק דלמא הי' זה מן העצם משעת השבירה והי' קשה וניקב ושב אח"כ להיות כחסוס מ"מ יש להתיר מצד כמה ספיקות שבכה"ג והרי בעיקר הדין להטריף בנשבר העצם במקום צומת הגידי' ונקשר כשהעור ובשר שלם ויפה מכל צד נבוכו כמה מקדמונים ומהם שהכשירו בלי בדיקה בצה"ג. ובב"י בסי' נ"ד מביא מא"ח בשם י"א והוא משבולי הלקט שהקיל אפי' בלא נקשר כלל והרא"ש הוא שהכריע שנכון להחמיר ועוד לפנינו ספק בעוף בינוני עד היכן מקרי צה"ג. וכבר הבאתי לעיל הנראה מדברי מהרא"י שהכשיר בפחות מאצבע ובדין של הרדב"ז ג"כ הי' הוראה להכשיר מא' מהרשומים והעולה על כולן כיון ששיעור האצבע הוא ממקום שמתחילין וממשמעות דברי כמה מחברים קדמונים יש ללמוד שגם בעוף חשוב התחלתן מקצה וראש השוק וגם הבוכנא מכלל השיעור ופקפוקו של הפמ"ג בש"ד אין לו מקום אלא אם נתפוס דעת הרדב"ז שלדבריו הצה"ג בעוף המהלך לצד פנים מצורף לזה עדותו של הפמ"ג בש"ד שבדק וראה שבפנים קצת נקשרים למטה מבוכנא הרי רוב הפוסקים הכריעו שלא כהראב"ד וברמ"א ג"כ איתא שסברא הראשונה היינו החולקים על הראב"ד עיקר ויעוין בסי' נ"ו בש"ד ס"ק ב' שכ' בשם מנ"י דהיכא שיש עוד צד להתיר דסמכינן אסברא א' שהצה"ג גם בעוף המה אותן שבחוץ ושם צמותי' יחד למעלה בבוכנא עצמה וזה לשון האו"ה בכלל נו"ן אות ה' וכן בעוף יש ברגלו ג"כ ג' עצמות העצם התחתון הוא שבו הקשקשים ויש בו גידין תחילתן מן העקב ואצבע יתירה עד סוף העצם ההוא ואינו בכלל צומת הגידין ומשם ולמעלה עצם האמצעי ובהם צה"ג למטה מן פרק עצם התחתון עד רוחב אצבע אגודל עכ"ל. הרי דחשיב שיעור האצבע מן כלות פרק עצם התחתון שהוא בעוף ראש התחלת פרק עצם האמצעי והיינו הבוכנא גם בשערי דורא סי' פ"ו משווה וכולל יחד דין צומת הגידין בבהמה ובעוף ונראה מדבריו שהבוכנא בכלל השיעור וכן מורה לשון המרדכי בפ' המקשה. וביותר מהסמ"ק הלכות טריפות דין נשמט יעו"ש ובפרט מדברי רבינו ירוחם ח"א נתיב ט"ו שכ' בזה"ל וצה"ג שכתבתי שיעורן ממעל לערקום כו' ובעוף הם בזה המקום עצמו והם י"ז גידין וכו' עכ"ל הרי הרבינו ירוחם בעצמו מביא שם דעת הראב"ד ועכ"ז השווה עוף עם בהמה במקום צה"ג והתחלת שיעורו [יעוין בב"י סי' נ"ה ד"ה וכיון שאם נחתך כו' ואפשר לומר כו' ובפרישה ס"ק ח'] גם מדברי האגודה פ' המקשה מבואר דצה"ג מהתחלת עצם האמצעי ואינו מחלק בין עוף ובהמה דקה וכלל דיניהם בזה בשוה וכן נשמע מדברי נב"י מה"ק חלק יו"ד סי' כ"א ובגליון זה הספר הארכתי בדבריו שם

סוף דבר יפה הוראת המורה אשר הכשיר העוף במעשה שבא לפניו כאמור בשאלתו ועכ"ז לא אכחיד תחת לשוני להודיע שמעודי אין אני מקיל לכתחלה בלא תערובת בשיעור אצבע אגודל א'. כי אני חושש להחמיר כדברי מהרש"ל להצריך ב' אצבעות ופשוט שעכ"פ הרוב מהבוכנא שנראה בצוה"ג יש להעלות בשיעור זה ואם הנמשך תוך השיעור איני אלא קנורפיל דרכי להורות לפי ראות עיני בו ובצה"ג והרגיל בהוראה יבין וד' יצילנו מכל שגיאה ויטהר לבבינו ולבב כל חכמי' לאהבת האמת והשלום

עוד עלי להודיעו שלצורך פורעי סעודתם בפונדק אין בכלל לכבוד אורחים ונכון לדעתי שישלח לכבוד הרב הנ"ל העתק מכל דברי אלה אולי ינחם ויודה על האמת כראוי ומוטל עליו מפאת יראתו הקודמת לחכמתו

עוד יש לצדד להקל כדעת החכם שחלק עם הרדב"ז דאי כדברי הרדב"ז שחוששין שחוד העצם קרע א' מהגידין. א"כ אמאי לא מחמירין אף כשהשבירה למעלה מהאגודל שיעור של מקום צה"ג מספק שמא ירד העצם בשעת השבירה ופגע בצה"ג וקלקל א' מהם וכמו שחוששין לזה בשבירת גף העוף שיש מחמירין שם כשהשבירה תוך אגודל ממקום הריאה א"ו צ"ל דאף המחמירי' שם בגף העוף מודים דבצה"ג לא חיישינן בכה"ג רק כשהשבירה היתה במקום צה"ג עצמם שבכה"ג חיישינן שבחוזק ההכאה ששברה העצם קרעה גם א' מהגידין ואחרי שגם בגף העוף אינו אלא חומרא בעלמא ורבו המתירים מכ"ש שאפשר לומר שאין להוסיף כאן לחוש שחוד העצם קרע בגידין בהמשכו למקום הגידין דגם בנשבר צלע לא חיישינן שניקב וכ"כ הרשב"א דלא חיישינן אלא בקוץ שניקב ונכנס בדוחק וכדברי הנ"ל מוכח מדברי האו"ח שמביא הב"י שכ' בזה"ל י"א שאם נשבר העצם מבפנים תוך הבשר ואינו יוצא כלל א"צ לבדוק אחר הצה"ג לפי שהעצם נוח להשבר מפני שהוא קשה אבל הגיד והעור שהוא רך לא וכשאנו רואין שהעור לא נפסק כ"ש שהגידין לא נפסקו עכ"ל הרי שסבר הוא בטעם המחמירין דחיישינן כמו שמקרה ההכאה גרמה שנשבר העצם כן גרמה פסוקת א' מהגידין ולזה כ' הא"ח בשם י"א דאין לחוש לפסוקת החוט שהוא רך רק בשבירת עצם שהוא קשה אבל אם נאמר שהחשש הוא