עטרת חכמים חלק א כא

ובכל עת נזדמן כזה לפני העברתי אותם בקלות במיעוך מה בין ראשי צפורני האגודל ושבים לאפס ואין והוושט נשאר שלם ויפה ונקי. וגם חתני יחי' בקי להעבירו בקלות ובבני מעים שכיחי להיות לבנים ובמיעוך כנ"ל פולט מהם קורטב מה ועור המעיים נשאר יפה ע"כ אין בכלל ריעותא

ב) ז"ל השואל במקצתם כמו שחין במקום אחד ובצד שכנגדו הוא אדום רק שגררתי את השחין וגם מצד אחר גררתי את האדמימות והי' יפה אח"ז והכשרתי. אם יפה הוריתי כי לבי נוקפי שמא זה הוי כמו קורט דם במקום אחר רק שלא מצינו קורט דם רק במחט אבל לא בחולי ע"כ

תשובה בפנים מאירות סי' א' מבואר דאף בניקב ע"י חולי היכא שיש קורט דם בעבר השני דינו כנקב ע"י קוץ ולענ"ד בלא"ה הסברא נותנת דכשהנקב בא ע"י הלעטה אף לדעת הט"ז דמחשיב סתם הלעטה כלקותא ע"י חולי מ"מ אם יש קורט דם מעבר השני נראה שהנקב שכנגדו בא בהלעטה דרך עקיצה בעקיצות קוץ. ובגוף הדין אם נמצא דם בין העורות הנני מעתיק בראשונה מ"ש בזה הפמ"א בסי' א' ד' ב' ע"ד וז"ל ועדיין צריכין אנו למודעי לפעמים כשמפרידים הוושט נמצא דם בין שני העורות אגור בתוכם וכשגוררים הדם נחסר קצת מעור זה וקצת מעור זה ולא ניכר ריעותא לא מצד חוץ ולא מצד פנים דנראה שיש להכשיר דלו יהי' אם העור הפנימי לגמרי ניקב וגם קצת מעור החיצון אלא שלא ניקב מעבר לעבר מכשרינן לדעת הפוסקים כעולא. וכבר הוכחנו דמצד קורט דם מבפנים אין מזיק כלל א"כ ה"נ דכוותי' וא"ל שכיון שאנו רואין שעור הפנימי ניקב ונתרפא א"כ י"ל ששניהם ניקבו והבריאו ונתרפאו. זה אינו דאין תולין בדבר המצוי שבא מחמת דחיקת העגולים וניקב רק הפנימי ולא מחזקינן ריעותא יותר עכ"ל ולפי סוף דבריו נראה להתיר אם נמצא דם בין העורות אף שיש ריעותא בפנים בעור הפנימי אמנם הפמ"א לשיטתי' שמכריע לפסוק כעולא אבל לפי מנהגינו להטריף כשניקב פור הפנימי ואף לפי דעת הט"ז שמכשיר בהלעטה כשניקב עור הפנימי לבד כבר ידוע לכבוד מעלתו דעתי בכוונת הט"ז שגם הוא לא הכשיר אלא כשלא נראה בפנימי שהבריא מקצת משא"כ בכה"ג כיון דאיכא דם מעבר הלקותא. לנו להחזיק שניקב כל הפנימי וחזר והבריא. וכשם שהפנימי הבריא לנו לחוש שמא גם החיצון הבריא ומלבד כ"ז הרי הי' צורך עכ"פ לבדוק החיצון מראשו ועד סופו ורובא דרובא וושמים הבאים לפנינו אף עור החיצון אינו שלם שנתקרע בשעת הוצאת הוושט או בהפוכי ע"י העוסקים בהם. ע"כ דרכי להטריף היכא שיש ריעותא מבפנים ויש דם בעור הפנימי נגד הריעותא ועדיין לא בא לידי באווזא פטומה שיהי' ריעותא דלקותא בפנימית עור הפנימי ודם בעור החיצון שיש לצדד בזה להחמיר אף כשאין הדם שבעור החיצון מכוון נגד הריעותא שבעור הפנימי יעוין בט"ז וש"ך בסי' ל"ג ס"ט. ואיני מצדד להקל אלא כשהטיפה דם בין העורות הוא סמוך למקום השחיטה דיש לתלות דמדם השחיטה נפלה שם בסמוך לו טיפה דם. אולם כ"ז אינו אלא בנמצא קורט דם אבל באפס קורט דם רק שנרא' מראה אדמומית והמראה מתלבנות במישוש אצבעות על המראה יש כדי סמיכה להכשיר עפ"י המבואר בשו"ת נודע ביהודא מה"ת חי"ד סי' ט"ו בשם חכם אחד שהי' קבלה בידו שאדמומית כזה באה לפעמים מחמת רתיחת הוושט בשעת השחיטה והנוב"י הסכים עמו לדינא יעו"ש. ודע שלפעמים כשמביאי' וושט הניתק מתוך האווזא בחזקה עד שנקלף ממנו חלק מעור החיצון מוצאין על עור הפנימי במקום חסרון החיצון כמו לכלוך אדמומית מעט. והולך במעט מים או במשמוש הידים וקרוב הדבר שלכלוך עור הפנימי בדם שבאווזא ממקום השחיטה או בידי העוסקים שנתלכלכו ידם בדם ע"כ לכלוך האדמומית על העור הוא לפעמים על כל אורך הפנימי במקום שנחסר עור החיצון

(ג) ז"ל השואל ברוב וושטים באים כמו שפרייער בוושט רק שהולך בקלות ע"י גרירה רק שלבי נוקפי גם ע"ז דלמא זה הוי כמו קוץ והט"ז לא הכשיר רק בחולי ובזה אפשר מודה רק שברוב הוושטי' שפרייער נמצאים בם עכ"ל השואל

תשובה פה לא שכיח כלל למצוא שפרייער בתוך הלקותא ולא בתוך הוושט כי כבר הוריתי והזהרתי בפרסום שלא להלעיט כ"א בעגולים המנוקים משפרייער וכל דבר הנוקב. כי מאן מפיס להחליט שהשפרייער דק אין יכול לנקוב וכדברי אלה יבואר לכבודו מתוך דברי הת"ש ע"כ מוטל על כבוד מעלתו לבטל המנהג הרע אשר בעדתו להלעיט בעגולים שיש בהם שפרייער כי גם הט"ז אינו מכשיר בעגולים כאלו שיש בהם חשש נקיבת הקוץ כי מה לי קוץ ומה לי דק אחר שיוכל לנקוב ואם נלעיט בעגולים כאלו אף שאין מוצאין שפרייער בתוך הנקב מקום יש לצדד לאיסורא ועכ"פ אין להחליט להתירא לכתחלה ולסמוך על ס"ס לכן שורת הדין שלא להלעיט בעיגולים כאלו

תשובה ד שאלה מכבוד הרבני המופלג מהור"ר יוסף נ"י מו"ץ דק"ק בריגל

ז"ל השואל מסופק אני בהגליד פי המכה שצריך שלשה ימים לענין חלב ושאר דברים אם צריך מעת לעת בכ"מ שזכר מעל"ע נזכר בפירוש זולת בחלצתו חמה צריך מעל"ע כפי המסקנא בפ' הערל אפשר לומר דמוכח מדברי שמואל דאמר חלצתו חמה נותנים לו כל שבעה ומיתור הלשון כל שבעה משמע שצריך מעל"ע ובפרט שהוא פקוח נפש אך בשארי דברים לא נמצא בשום פוסק שצריך מעת לעת עכ"ל השואל

תשובה לפענ"ד פשוט שאין להמציא לומר מקצת היום ככולו אלא בדברים שזמן הימים נלמד מקרא או מפי השמועה והוא בכלל תורה שבע"פ ולא בדבר שהמציאו בו חז"ל בעוצם חכמתם בטבעיות וגם בספרי חכמה טבעיי מבואר הגבלה זמן מהתחלת המכה עד שתעלה גלד על פיה והם יחשבו שלשה מעל"ע וחצי ואנו אין לנו אלא דברי חז"ל אבל עכ"פ לא שייך בזה לומר מקצת היום הראשון ומקצת תחלת היום האחרון ככולו דאם לא יהי' כל הזמן רק מעל"ע אחד וב' משהות מצד הספק שיש בכל בה"ש לא ישאר מכלל רק יום אחד ומסתימת דברי הש"ע חו"מ סי' ר"י ס"ז לענין שכר שהחמיץ ובסי' רל"ב סי"א דלוקח תוך שלשה ימים משמעותו אף ביום הראשון מהג' ויכול לבטל המקח ואם נאמר כנ"ל לא משכחת ביטול מקח כ"א כשקנה ביום שלפני מציאות החימוץ בשכר ובבהמה ביום לפני מציאות הגלד בפי המכה אמנם מדברי התוס' מס' גיטין ד' ח' ע"ב ד"ה אע"ג. נראה דלא הוי ברירא להו לפרש מה שאמרו גבי חי' שלשה וז' שפירושו מעל"ע אבל באשר"י פ' מרובה כ' שפירושו מעל"ע והתה"ד בסי' קמ"ח מצדד לומר יותר נכון דלא בעינן מעל"ע ומסיים בזה"ל ואע"ג דבפ' הערל מסיק דיום הבראתו של תינוק בעינן מעל"ע אלמא מידי ההבראת הגוף חשבינן מעל"ע י"ל דיש חילוק בין חולי הגוף מחמת הלידה ובין חולי הגוף דעלמא גם יעוין שו"ת מראנ"ח ח"ב ספר מים עמוקים שאלה ל"ט שכ' דלשיטת הרשב"ץ שאין למול מילה שלא בזמנו ביום ה' יש להוסיף למנוע מלמול גם ביום ד'

ומספיקא דלמא הך שלשה ימים שהתינוק בספק סכנה מחמת הכאב הנלמד מפסוק והי' ביום השלישי בהיותם כואבי' הכוונה כל שלשה מעל"ע גם בנימול בד' יכול להיות שיהי' מהצורך לחלל שבת עליו בליל שבת שהוא תוך שלשה מעל"ע ודברי הראנ"ח הנ"ל לא הי' למראה עיני המג"א רק קיצור הדין ומוזכר בכה"ג בשם הראנ"ח ע"כ מפלפל בסי' של"א ס"ק ט' למה יהי' אסור למול בד'. ומתוך כל האמור אני חוזר ממה שכתבתי בראשית דברי שבדבר התלוי בטבעיות אין להמציא לחשוב מקצת היום ככולו אמנם הראי' שהבאתי מחו"מ סי' ר"י ס"ז נראה לי נכון

וע"ד פלפולו בדברי הפמ"ג יו"ד סי' ט"ו ס"ק ג' הטעות המורגש מה שהביא ממס' שבת כבר נודע לרבים ובספר הנ"ל שנדפס שנית בפפד"א והגהות המחבר זצ"ל בעצמו הועמד הדבר על מכונם בהוספת כמו ב' שורות ותוכן הכוונה דהמחבר הוכיח שם דלרשב"ג אם לא שהה באדם שלשים יום הוא ס' נפל מדאורייתא מדפריך הגמ' ממהל היכי מוהלינן ולענ"ד גם בהתחלות הדיבור יש טעות בדפוס כאשר נראה לכל עיני רואיו דהא כ' בעצמו בתחלה בזה"ל ודע עוד הא דבעינן ז' ימים עד תחלת ליל שמיני. ע"כ במה שכ' אח"כ והנך ז' ימים בעינן מעל"ע יש ט"ס וצ"ל שיום הז' צריך מעל"ע דלא אמרינן לענין זה מקצת היום ככולו רק במקצת יום הראשון ולא ביום האחרון מן הז' ומש"כ אח"כ אם נולד סוף יום א' צריך להגי' אם נולד ביום ב' אם הגיע תחלת ליל מו"ש יהא יצא מכלל נפל ודין זה שא"צ ביום ראשון מז' ימים מעל"ע מבואר להדיא שם בש"ע ובדברי הרמב"ם ד' קל"ז ע"א עד לאורתא ומדברי רש"י שם נראה שאינו יוצא מכלל ס' נפל אלא בשמונה ימים וכפשטות דברי רשב"ג כל ששהא בבהמה שמונה ימים רק כשם שאמרי' גבי יום הראשון מקצת היום ככולו כ"כ מחשב תחלת כניסת ליל יום ח' ככולו ומיקרי בן שמונת ימים גם מדברי התוס' בעירובין ד' י"ח ע"ב סד"ה שנתן מבואר דמיד בתחלת ליל ח' יוצא מכלל נפל יעו"ש ובודאי לא טעה הגאון המחבר בדבר משנה כזה השנוי ומשולש בכמה מקומות והתחלת דבריו מורי' להדיא גם כן כנ"ל

תשובה ה לכבוד המופלא ומופלג מו"ה הירש מארגין שטערין נ"י מו"ץ בביליטץ שאלה מעשה בתרנגולת א' שנשבר עצם האמצעי מהרגל ומקום