עטרת חכמים חלק א כ

בעיו"ט אסור רחיצת כל הגוף אבר אבר וכן מבואר מלשון הגהות אשר"י בשם ר"י בעל התוס' דשבת ויו"ט דין א' להם והסברא נותנת כן לומר בשיטת התוס' שסוברי' שמדאורייתא אסורה הבערה ביו"ט לצורך רחיצת הגוף שאינו שוה לכל נפש וגזרו עיו"ט אטו יו"ט ויעוין בחדושי הרשב"א שהעיר בסברא זו דרחיצת כל הגוף אבר אבר הוי לכאורה ג"כ בכלל צורך כל נפש ע"ש. ומסתימת לשון הרא"ש וביותר מדברי הטור סי' תקי"א ובפרט מדברי הרמ"א שם בס"ב שכתב ויש אוסרים וכו' וכן נוהגין נראה דקאי על כל הנזכר בדברי המחבר באותו סעי' רחיצת כל הגוף בבת אחת ורחיצת כל הגוף אבר אבר וכן מורי' בביאור יותר דברי הלבוש סי' הנ"ל ואם הי' דעת רמ"א דאף לשיטת האוסרי' שהמנהג כוותי' מותר ביו"ט רחיצת כל הגוף אבר אבר כשהוחמו מעיו"ט וכדברי הר"ן והרשב"א שנשמע להם כן ממשמעות דברי הברייתא ואצ"ל בשהוחמו ביום טוב כנ"ל וע"ש הי' מבאר היתר זה בהדיא

שאלות ותשובות יורה דעה תשובה א

שאלה בשוחט שהוציא מת"י עוף בחזקת שחוט ונמצא שלא נגע בסימנים רק חתך במפרקת ופסלו הגאון אב"ד דמדינה: ואסר גם למפרע וטרם הגיע תשובת הגאון הנ"ל הי' קביעות שחיטתו בעע"ג. וע"ד ארעי שחט גם בלא עע"ג. והגאון הנ"ל אסר גם הבשר והשומן למפרע ונסתפק הרב השואל אם לא יהי' דינו כמומר להאכיל נבילות שלא לתיאבון לאסור אף מה ששחט בעע"ג. ומה יהי' דין מה ששחט אחר זמן המכשול שעדיין לא חלה ע"ז הוראת הגאון הנ"ל

תשובה יעוין בחו"מ סי' ש"ו ס"ה אפי' טבח אומן אם הוא בשכר מחויב לשלם כשניבל בשחיטתו וכיון שהשוחט דמתא נוטל שכר קצוב שישחוט לכל צורכי בני העיר עליו לשלם כשניבל בשחיטתו ע"כ כשמעלים הקלקול אין לדונו רק כחשוד לתיאבון שלא רצה להפסיד דמי השלמת הקלקול וליתר שאת אמינא שי"ל שאף טבח אומן בחנם אין לפטור אלא כשהקלקול הוא בשחיטה משא"כ כשלא החל לשחוט בסימני' רק המפרקת חתך לשנים שאין זה קלקול במעשה אומנות אלא דרך מזיק בידים וחייב לשלם גם דברי כבוד מעלתו המה נכונים דהוי לתיאבון דתלינן שהי' מתנגד לכבוד עצמו שיצא עליו שם שמקלקל בשחיטה ומכעם אויביו המליט א"ע ע"כ פשוט וברור שאף אם אין דן דינו למזור לתלות קלקולו בפשיעה מתוך טורד רק למזיד ופושע יחשב. עכ"ז אינו עכ"פ אלא כחשוד לתיאבון ואין לפקפק בהכשר השחיטות ששחט בעע"ג ואודות הכלים למפרע הלא למראה עיני כבודו צידד להקל אחר מעל"ע כמבואר בת"ש ופ"מ וכלים שאפשר בהגעלה יגעילו אבל נידון פסלות השוחט ואיסור השומן למפרע הנמצא בעין לא אפצה פה ולא אחוה דעי אחר שכבר יצא הוראה בזה מאת כבוד הגאון וכו' אב"ד דמדינה נ"י ומה שאסר אסור ואת שפסל פסו

וע"ד ספיקתו בדבר חדש אשר עדיין לא נשאל מאת כבוד הגאון הנ"ל מצאתי א"ע מחויב להשיב דבר מה על אופן שלא יהי' התנגדות בו להוראת הגאון הנ"ל. אף שנחליט את השוחט לפושע במזיד אין לדונו כמו חשוד להאכיל נבלות במזיד כי י"ל שקלותו של השוחט לא הי' רק לעבור על חיוב בדיקה של הסימנים לאחר שחיטה כי הי' על דעתו כיון שהוא אומן מובהק ורגיל בשחיטה אף בלא ראות הסימני' יש לו כדי סמיכה על הרגילו שבודאי שחט רוב הסימני' בפרט כי לא ידע שנשמטו הסימני' מתחת הסכין והרגיש בשחיטתו שכבר שחט לתוך המפרקת החזיק בעצמו שבודאי שחט כל הסימני' ובזה פוקר נגד הדין ולא בדק אחר שחיטה ודעת לנבון נקל שמעת שיצאה המכשלה הזאת מתחת ידו הרי ראה בעיניו כמה גדולים דברי חז"ל ושאין לסמוך על ההרגל באומנות מה"ת לא הי' לו להיות נזהר מאז והלאה לבדוק תמיד אחר שחיטתו כי לפי הנ"ל אינו חשוד להאכיל נבלות

וגדולה מזה גבי מומר שאוכל נבילות לתיאבון שבודקי' סכין ונותנים לו אי' בחדושי הרשב"א וז"ל ובודקי' סכין ג"כ אחריו היכא דאית' לסכין ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר השחיטה של סכין ולא בבדיקת הסימני' דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות. אלא בדליתא קמן או דלא אפשר למיבדקי בסימני' אנו סומכין עליו שאינו מקלקל בשחיטה במתכוון עכ"ל דברי הרשב"א הנ"ל והמה מובאי' להלכה למעשה בספרי גדולי אחרוני' וצ"ע אף שהדין אם לא נבדקו הסימני' לאחר שחיטה אסור מדרבנן לדעת התוס' וספק נבילה לדעת הרמב"ם היינו משום שהשוחט בעצמו אינו יודע אם שחט יפה ועל ההרגל באומנתו לא סמכי' משא"כ כשאנו דנין אם השוחט שחט יפה או לא ע"כ אף במומר אוכל נבילות לתיאבון נשאר בחזקת כשרות שלא לחשדו אלא על התיאבון וע"כ סמכינן עליו כיון שהי' בידו לשחוט יפה ודאי שחט יפה ובעיניו ראה ודקדק שיהיה כל שחיטתו כדת ק"ו בנדון שלפנינו לפי דברי הנ"ל ומובן ממילא שאין בזה סתירה להוראת כבוד הגאון נ"י הנ"ל כי הוא דן על למפרע דכשם שסמך בעת שנתגלה מכשלו על הרגל שחיטתו וע"כ לא בדק פן כבר עשה כן בשחיטות הקודמים ולא סר לראות אם נשחטו הסימני' או רוב הסימן. משא"כ במה שאנו דנין עתה במה ששחט אחר שנכשל את כל זה צדדתי מפני ההפסד מרובה ועוד הי' לי להרחיב בדברים דרך פלפול רק חלישתי הסבה למנוע ובדבר פסלות השוחט כאשר גזר אומר כבוד הגאון הנ"ל עוד נראה בעיני שלא אסר כבוד הגאון נ"י אב"ד דמדינה למפרע אלא הבשר והשומן של עופות שאין שחיטתן מפורעת. משא"כ בבשר ושומן מבהמות שהשחיטה מפרעת כי אוחזים אותם בעת השחיטה בראשיהן והצוואר נמתח הרבה ומיד בעת השחיט' לעין השוחט אם שחט רוב הסימני' או לא בפרט אם שחט כל הסימני' כאשר ראוי לכתחלה והשוחט הזה לא נחשד רק על מניעת הבדיקה בסימני' ולא להאכיל נבלות ואם הי' מזדמן לו שראה בעיניו שלא שחט כדין לא הי' חשוד להסתיר

עוד יש לדון בעופות שלמפרע אם יש לסמוך כשיאמרו בעליהן דבשעת התעסקם בעופות ראו שהי' הסימני' שחוטים כולו או הושט לבדו שחט כולו ומתלי תלי בדין מילתא דלא רמי' עלי' כו' תן לחכם ויחכם ובפרט בוושטים של אווזות פטומים שראוי להסתכל במקום חתך השחיטה אם אין בו שום רושם ריעותא להוציא מספק דלמא במקום נקב קא שחיט

תשובה ב

שאלה בנשבר א' מהעצמות קטנים הנקראי' סכינים המחוברי' לגף העוף ושכיבת העצמות הנ"ל המה על הצלעות ששם נחבא הריאה ולא הי' עוקץ בשבירה

תשובה שכתבתי על מכתב השואל עיינתי היטב ועלתה בהסכמתי בצירוף דעת כמה בני תורה אחר העיון בפוסקי' שבמקום הפסד יש להכשיר ובפרט בנ"ד שיש חשש הפסד גדול חשש טריפות זו לא נזכר כלל בש"ע כ"א ממה שנראה מדברי הש"ך בסי' ל"ב ס"ק ט' דהסכינים נקראי' ג"כ גף העוף שמונחים על הריאה ויעו"ש בפמ"ג אמנם הצידוד להקל יש כדי סמיכה ממ"ש הט"ז בסי' נ"ג ס"ק ב' ויעוין גם בש"ך סי' נ"ד ס"ק ג' גם מדברי רש"י ביצה ד' ל"ד ע"א ד"ה הכי גרסי' כו' נראה דנשבר הצלע בעוף כשר כ"כ יש להכשיר בנשברו הסכינים המונחים על הצלעות שאינם נדים ושוכבין ומדובקין במקומן ול"ד לנשבר הגף שחוץ לגוף בסמוך לגוף וגם בזה אינו אלא חומרא בעלמא סוף דבר כל העופות והכלים כשירים: תשובה ג שאלה מכבוד תלמידי הרב המופלג ושנון מו"ה דוד שטעריר נ"י אשר שאל שלשה שאלות בענין הוושט

(א) ז"ל השואל מעשים בכל יום כי באים אלי וושטים אשר עליהם כמו בועות קטנות מאד ונקראי' בל"א וואסיר בלעזיל וכמדומה שהמה נגדלים בין שני עורות וקצתם אינם נגררים עד שיפול נקב בוושט

תשובה ז"ל הפנים מאירות חלק א' סי' א' דין ד' פעמים נמצא כשמפרידים שני עורות זה מזה נמצא בין שני עורות אבעבועות קטנות ודקות מאוד כמו גרגרי חרדל והם לבינים ואין בהם ליחה מה דינם דנראה דאחר שגוררין אם אין ריעותא בעור שתחתיו יש להכשיר עכ"ל. ובדין י"ד כ' בזה"ל יש לדקדק היטב אף לאחר שגוררין השחין אם נשאר נקודה בעור הוי כאלו ניקב נקב מפולש שכ"ז שניכר רושם זה ונרא' לעין שהנקודה היא לבינה יותר מעור הוושט וניכר שנתרפא ורבים אין משגיחין בזה וחושבים שהנקודה ההוא לית בה ריעותא וטועים הם כי זה ניכר שבא מחמת מכה ונתרפא כו' עכ"ל הרי שכל תורף דבריו רק על נקודות לבינות אבל אין בכלל זה הבלעזליך שבהם ליחות או קורט מה מונח בתוכו כמונח בקופסא