עטרת חכמים חלק א יח

המצוה הרי מבואר שאף למ"ד הנע"מ גם ההדלקה הוא מן המצוה אתחלתא וההכשר לגמר המצוה שא"א מבלעדה בהקדמת הדלקה למען יניח נר מודלק ולכך אף למ"ד הנע"מ יש סברא לחלק בין הדלקה מנר לנר ובין קינסא

אמנם עיקר תמיהת מעלתו על דברי הרא"ש אף שכבר תמהו על הרא"ש בזה כמה מחברים בספריהם נלע"ד לדחות בפשיטות דבאמת לפי הכללים היכא שרבה מסכים עם שמואל יש לפסוק כוותייהו. עכ"ז אם מצינו שא' מן האמוראי' בתראי סובר להיפך הלכה כבתראי ודברי הרא"ש שכ' בזה"ל ופשיט ר"ה ברי' דר"י כו' ולחומרא אמר דפליגי באכחושי כו' יעו"ש מורי' להדיא שס"ד דר"ה שאפשר ימצא למפשט דהלכה דהנע"מ. ומעתה י"ל דר"ה סובר דעל ביזוי מצוה לא חלק שמואל ורבה דהתירו להדליק. מנר לנר ע"כ טעמייהו שסוברי' דהדלקה עושה מצוה וסובר ר"ה שאם יפשוט מדברי אמורא בתרא שסובר דהנע"מ לנו להחזיק כן להלכה כיון דבתרא הוא וממילא נדע שאין הלכה כרבה ושמואל שמתירים להדליק מנר לנר כי לא יתכן דין זה רק למ"ד שסובר הדלקה עו"מ ולכן אמר שפיר ר"ה חזינן כו' ומה שהקשה הלח"מ בסוף הלכות חנוכה כיון דהרמב"ם סובר דבקינסא אסור למה כ' בה' מע"ש בטעם אין שוקלין כו' משום שמא לא נתכוון משקלותיו תיפוק דהמשקל לחלל במעות דמי לקינסא יש לתרץ לפ"ד הרמב"ם ריש פ"ב מה' מע"ש בזה"ל הרוצה לפדות פירות מע"ש פודה אותן בדמיהן ואומר הרי מעות אלו תחת הפירות כו' ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו וא"צ לפרש עכ"ל [יעוין במשנה ז' פ"ד דמע"ש שפליגי בזה ר' יוסי ור' יהודא] ופשוט ומבואר שהיכא שכוונתו לחלל וסבר שהמעות הוא כנגד הפירות בכל שווי' ונמצא חסר שאין פדיון כלל ונשאר המעות כולו חולין א"כ שפיר נ"מ בטעמו הנ"ל דאי לא הי' האיסור לשקול רק משום דדמי לקינסא הי' משכחת שיהי' מותר לשקול אם מפריש מעות כנגד הפירות שיחול הפדיון במעות נגד הפירות וכשמבורר ע"י המשקלים שעולה כפי שווים של המע"ש איגלאי מילתא שנכנס מיד לפדיון והוי ג"כ מע"ש ודמי למדליק מנר לנר ולכך נ"מ בהטעם שמא לא יכוון משקלותיו שמטעם זה אסור לשקול כנגד המעשר אף בכה"ג שגומר בלבו שיהי' תיכף לפדיון בעת המשקל ויחול ע"י המע"ש ובזה א"ש סתימת לשון המשנה ר"פ דמע"ש אין שוקלין כנגדו אשר ע"ז מפורש בתוספתא אפי' לחלל עליהן מע"ש דכיון דיש טעם הנ"ל שמא לא יכוון משקלותיו בכל גוונא אסור לשקול כנגדו אף כשיכוון שבשעת השיקול יגמור החילול ויתפוס המעות ששוקל בקדושת המעשר דבכה"ג לא הוי כקינסא ולס"ד בגמ' טרם דאסיק טעמא דרבה שמא לא יכוון משקלותיו אי הוי אמרינן דשמואל אוסר בקינסא הוי מוקמינן הבריית' אפי' לחלל בו מע"ש רק בגוונא שאין החילול מיד בשעת המשקל ולכך דייק בגמ' לא הוי תיובתא כלומר אף דלא הוי א"ש כ"כ דהא סתמא קתני מ"מ אין בזה תיובתא ומיושב מה שמדקדק הלח"מ על לשון הגמ' הנ"ל ולפי המסקנא א"ש טפי כאשר נוכל ליישב גם סתימת לשון המשנ' דמיירי בכל גוונא ואף לשיטת המגיה בפ"ד מה' מע"ש שמדמה דין הפרשת מעות בסתם לענין קדושין דבעינן שיהי' עסוקין באותו ענין. י"ל דלפ' דעת הסוברי' דגבי קדושין ידים שאינם מוכיחות הווין ידים והיינו שמוכיחים קצת גם בכה"ג ששוקל המעות נגד מע"ש הוי כמוכיח קצת שעושה כן לחילול מעשר ומועיל אף בסתם ובדרך פלפול הארכתי בזה עפ"י הסוגיא דידים שאין מוכיחות בקדושין ד' ו' ובנדרים ד' ה' בשיטת שמואל ואביי ורבא וביותר נכונים דברי הנ"ל לפי פי' הרמב"ם שמא לא יכוון משקלותיו ונמצאו הפירות חסירין כו' נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו ע"כ דלפי"ז י"ל דמיירי שמחליט מיד בשעת המשקל שיהי' המעות ששוקל לחלוטין פירות מע"ש שיש לו עוד דבכה"ג לא הוי כקינסא ומ"מ אסור מפני החשש שמא לא יהיה המשקל מכוון ויוצא מע"ש בפחות מדמיו

ולשיטת הרמב"ם בטעם הנ"ל אף במפרש להדיא קודם ששוקל שמעות אלו ששיקל מפריש לפדיון רק המע"ש מ"מ אסור ועל תירוצי בכוונת דברי הרא"ש פקפק אדם א' דא"כ למה כ' הרא"ש ולחומרא אמר דפליגי באכחושי כו' הא אם ס"ד למיפשט דהלכה דהנע"מ והיינו צ"ל כנ"ל דשמואל סובר דהדלקה עו"מ לא הוי צ"ל דפליגי באכחושי מצוה כי אפשר הי' לומר דרב סובר דהנע"מ ולכך אין מדליקין מנר לנר ואמרתי שתי תשובות בדבר חדא די"ל דהרא"ש מפרש מדליקין מנר לנר קאי אכל נרות של מצוה וכפי' הראב"ן בסי' ש"מ שכ' בזה"ל איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר בין נר דשבת א נר דחנוכה כו' ומדאסר כל הדלקות מנר לנר שמכללו אף שארי נרות של מצוה מוכח שטעמו משום אכחושי מצוה [יעוין טוש"ע או"ח סימן רע"ד] גם לפ"ד המחבר בש"ע סי' תרע"ג ס"ב שכ' בזה"ל הדלקה עו"מ לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אין זקוק לה ובלבוש הרחיב עוד בדברים וכ' בזה"ל מיד שהדליק נעשית המצוה ונגמרה שלא תיקן להם זכר לנס אלא להדליק ולפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אין זקוק לה וגם בסי' תרע"ז כ' בהגה"ה בזה"ל הדלקה עו"מ כמו שנתבאר סי' תרע"ד ס"א כו' הרי מבואר להדיא מדבריו דאי הי' הנחה עו"מ הי' הדין דכבתה זקוק לה ויעוין בט"ז או"ח סי' תרע"ג ס"ק ה' שמפקפק ע"ז ומדחה שלא נתכוון המחבר לזה אמנם אין מקום לדבריו לפי לשון הלבוש הנ"ל ואפשר שסברת המחבר והלבוש דאי הוי אמרי' דהנע"מ הוי הטעם שתיקן נ"ח דומיא דמצות מנורה שמצותה גם בהנחתה במקומה במנורה דלוקה וא"כ ממילא גם אם כבתה זקוק לה דומיא דמנורה שאם כבתה תוך זמנה זקוק לה (יעוין בדברי המאור] עכ"ז לפי דבריו נשמע דרב שסובר כדאי' לעיל ד' כ"א דכבתה אין זקוק לה ע"כ סובר דהדלקה עו"מ ע"כ אף אם הי' נפשט להלכה דהנע"מ מ"מ היינו צריכין לומר דטעמו של רב משום אכחושי מצוה ואי הוי פשטינן להלכה דהנע"מ גם בדין כבתה לא הי' הדין כדברי רב ומכלל האיבעי' אי הדלקה עו"מ או הנחה הי' כל הדינים המסתעפים לזה

היוצא מהנ"ל אף שנשמע באופן זה מדברי רב שסובר הדלעו"מ עכ"ז איבעי' להו אי הדלקה או הנחה עו"מ ע"כ לא לזר יחשב אם הי' סובר ר"ה בשיטת שמואל ורבה דהדלקה עו"מ והי' מסופק להלכתא אם פסקינן כן או לא ואם הי' פושט דהנע"מ ממילא הי' נראה מהלכה דברי שמואל ורבה בהדלקה מנר לנר עוד נ"ל דאפשר לומר בשיטת הרא"ש דאף אי הוי אמרינן דהנע"מ ולכך אין מדליקין ממנו כיון שנגמר במצותו דז"א אלא בהדלקה מנר ראשון אבל בנרות הנוספים שהם להיכירא לימים היוצאים שאין היכר כ"א כשנדלק כפי מספר ימים היוצאי' ע"ד משל בליל ג' בעוד שלא הודלק נר השלישי עדיין ליכא גמר מצוה בנר השני דהא אי לא ידליק השלישי לא יהי' שום היכר באותו נר השני וכיון שכן לא שייך גמר מצוה בהנחת הנוספים רק בגמר הדלקת והנחת כולם וכיון שרב אמר סתמא אין מדליקין מנר לנר שמשמעותו גם בנרות הנוספים נשמע שאין טעמו של רב משום דהנע"מ רק משום אכחושי מצוה וכיון שהדלקת כל נר הוא מצוה שייך אכחושי מצוה אף בנרות הנוספים מנר לנר אף דאכתי לא נגמרה המצוה בנר שמדליקין ממנה ע"כ אף אי הוי פשטינן דהנע"מ מ"מ היינו צריכי' לומר שטעמו של רב משום אכחושי מצוה דברי הד"ש: תשובה י

ואשר נשאלתי מכבודו אשר הגיע לאזניו קושי' חכמי לב דקהלתו שנתקשו בדברי התוס' מס' שבת ד' כ"ג ע"ב סד"ה הדר שלכאורה מדברי הגמ' במס' מגילה ד' כ"ט ע"ב והילכתא אין משגיחין בחנוכה ור"ח עיקר יש ע"כ סתירה מבוארת למה שסיימו בתוס' בשם הרשב"א

תשובה קושי' עצומה היא ולא עלתה לי ליישבה כ"א בהוצעת איזה הקדמות ז"ל המרדכי בפ' בני העיר דין תתל"א ר"ח טבת שחל להיות בחנוכה בשבת במס' סופרים אי' דמפטיר בר"ח וכו' חדא דתדיר קודם ותו לפרסם שהוקבע ר"ח בזמנו כדאמרי' בפ' החליל ד' נ"ד ע"ב ר"ח שחל להיות בשבת שיר של חודש דוחה שיר של שבת מאי דוחה דוחה להקדים ואמאי תדיר ושא"ת תדיר קודם אמר ר"י לידע שהוקבע ר"ח בזמנו עכ"ל ונראה שמש"כ המרדכי דתדיר קודם אין כוונתו לומר שמשום זה לחודא זה ג"כ לדין להפטיר בשל ר"ח דהא לענין דחוי' בודאי פרסומי ניסא עדיף אלא דעתו דכיון שהוא תדיר ויש גם טעם כדי לפרסם כלומר שמחמת צירוף שני טעמים אלו יש להחשיב של ר"ח להפטיר בו ולא בחנוכה אף שיש בו משום פרסומי ניסא ולשיטת המרדכי הנ"ל י"ל דלדידן דפסקי' כרבא במס' שבת דמסיק דפרסומי ניסא עדיף אפשר גם לענין קדימה פרסומי ניסא עדיף ועכ"ז א"ש ההלכתא דר"ח עיקר דבר"ח יש עוד טעם להחשיבו כדי לפרסם שהוקבע ר"ח בזמנו ובשיטת התוס' בשבת שלא נחתי לזה אפשר לומר שסוברים דהטעם כדי לפרסם שהוקבע ר"ח בזמנו שהכוונה בו כפי' רש"י בסוכה דעבדינן לי' האי חשיבותא להיכירא שיכירו דפשיטא להו להב"ד שקדשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב ב"א לא ראו חודש הלבנה עכ"ל אינו שייך רק לענין שיר על הקרבן בבהמ"ק דשם נתקדש עפ"י הראי' ועשו חשיבות לקביעות ר"ח בזמנו משא"כ בשארי מקומות ובפרט מאז נפסק מלקדש עפ"י הראי' וכשהחודש מלא עשוי' ב' ימים ר"ח אמנם ברמב"ם בפ"ו מ"ה תמידין ומוספין ה"י כ' בזה"ל ר"ח שתל להיות בשבת שירו של דוחה את שירו של שבת כדי לפרסם שהיום ר"ח עכ"ל ומה ששינה הרמב"ם מלשון הגמ' ולא כ' כדי לפרסם שהוקבע ר"ח בזמנו מובן בפשיטות דלא הוצרכה הגמ' לומר כדי לפרסם שהוקבע בזמנו רק לרב ספרא שמתרץ מאי דוחה דוחה להקדים ולפי"ז א"א לומר טעם כדברי הרמב"ם כדי לפרסם שהיום ר"ח דהא לצורך הודעה זו אין קפידא בהקדמת שירו של ר"ח דאף כשיאחר ג"כ ידעו כל שומעי השיר שהיום