עטרת חכמים חלק א יז

דבאה"נ לא אמרי' אלא דכתותי מכתת שיעורי' כלומר אף שאינם כאבודי' מעצמותם מ"מ מחמת איסורן המה כדבר שאין בו שם חשיבות שיעור ולכך מיפסלי לשופר ולולב אבל לא לגט דלא בעי שיעור אבל באותן שצריכי' להתבער מן העולם דיינינן כאלו נתבטלו מעצמותן ושוה כבר לעפר ואפר ואין פסולין לדבר מצוה שאפשר לעשות באפר ולכך כשר עצי אשירה ללחי אף דאפר אשירה אסור בהנאה דגם מעפר יכולין לעשות לחי וכן כוונת התוס' במס' עירובין ד' פ' ע"ב מ"ש בשם הר"ר אברהם וכוונת הב"י באו"ח סי' שס"ג ויעו"ש בט"ז ס"ק ה' שלא הזכיר מדברי התוס' הנ"ל ומה שהשיג על הב"י ומתרץ הפמ"ג בח"ב בסי' ל"ד דהפיזור לרוח אינו אלא מדרבנן וגבי לחי אוקמא דרבנן אדאורייתא יעו"ש

אמנם מדברי הריטב"א בסוכה מבואר דאף היכא שאינו עומד לשרוף אלא מדרבנן הוי כשרוף וכ"כ י"ל לפי סברת הט"ז דכיון שהוא עומד להתפרר לרוח שהוי כאלו כבר נפרר ונתפזר ע"כ נכון יותר לומר כן כיון שהפיזור לרוח אינו אלא מחשש תקלה ומועיל גם הטלה לים. ונראה שמותר גם בגניזה במקום שאין לחוש כלל למציאת תקלה ע"כ הוי כמכונס ומשום איסורו בהנאה אינו בטל ממה שהוא ולכך כשר ללחי ולפי"ז יש להתיר גם לכסוי דם אף שהיא מצוה דאורייתא ומה שהקשה כת"ר שמדברי הר"ן פ' לולב הגזול יש סתירה למ"ש בפ"ב דגיטין כבר נתעוררו ע"ז כמה מחברים ובשו"ת שע"א שציינתי לעיל רמז בקיצור דברים שהר"ן בפ' לולב הגזול נתכוון לומר ב' טעמים דכתותי מכתת ונוסף לזה גם כיון שעומד לשרוף אבל דחוק להעלות כן בלשון הר"ן גם בספר ג"פ להלכות גיטין סי' קכ"ד נתקשה בדברי הר"ן והניח בצ"ע ויעוין בחדושי הגאונים בספר מעשה רוקח על הרמב"ם ח"א שכ' בזה"ל כ' הרב המאירי ז"ל בחידושיו וז"ל ועיקר הדברים כפסק הרמב"ם ז"ל דלחי של אשירה כשר וקורה של אשירה לא וטעם הדבר ומה שהכל תלוי עליו הוא בפי' כתותי מכתת שיעורי' שאינו כמו שהבין הראב"ד ז"ל ושאר המפרשים שיהי' כמו שאינו אלא כנפרך ולא דבר שלם וא"כ בלחי הגע עצמך שיהי' תל עפר הואיל וגבוה כו' מועיל אבל בקורה דבעינן שתהא חזקה לקבל אריח אלו חשבת לי' כנתפרכת לא הוי חזקה ופי' נכון הוא וכן באתרוג ולולב אילו נחשבי' כנפרכים הי' חסירים כו' ע"כ למ"ש לעיל בישוב קושי' הפוס' בס"פ כה"ד נראה יותר נכון לפי מה דאיתא בספר קרית ספר מהגאון המבי"ט זצ"ל בפ"ח מה' ע"ז שכ' בזה"ל כיצד מאבד דפ"ג ושארי דברים האסורי' בגללה שוחק וזורה לרוח באשירה ובפסולו וכו' דינם בשריפה מדאורייתא כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ובשאר ע"ג ומשמשי' דכתיב אבד תאבדון הוא כל מין איבוד שאפשר כו' ושוחק וזורה לרוח כו' במקום שמגדל צמחים עכ"ל הרי דלפי דבריו נשתנה רק אשירה משארי ע"ג ומשמשי' וממילא י"ל דרק לולב של אשירה דישראל דומיא דאשירה דמשה שדינם מה"ת בשריפה כשרוף דמי. משא"כ בשאר ע"ג אף דישראלים אין דינם אלא בגניזה או באיבוד והטלה לים דהוי ג"כ איבוד ואינו אלא כאיסורי הנאה שהן מן הנקברים וא"כ לא הוי מצי הגמ' שם להקשות בפ' כה"ד ממשנה דלולב של אשירה

וכדי ליישב הסתירה בדברי הר"ן אקדים שלשון הריטב"א שכתב בטעם פסול לולב של אשירה דכתותי מיכתת שיעורי' דכל העומד לשרוף כשרוף דמי כר"ש ג"כ אינו מובן לכאורה דלר"ש א"צ לסברא לכתות ודי כשמחזיקינן כשרוף וקשה לי דא"כ אין ראי' כלל דאמרי' כתותי מכתת שיעורי' די"ל טעם הפסול הוא משום שעומד לשרוף הוי כשרוף ממש ואין עליו שם לולב כ"א עפרא בעלמא וכדברי רב אשי בעצמו במס' מנחות ד' ק"ב ע"ב וא"כ אינו מובן קושי' הגמ' בסוף כה"ד שמקשה על דברי רבא שאמר מכסין בעפר עה"נ שמו עליו והכסוי מצותו הוא בעפר וצ"ע ליישב דעת הריטב"א אם שנדחוק לומר דאין דעת הריטב"א דהלכה כר"ש אלא כוונתו דאף לרבנן דר"ש דל"ל כר"ש דכשרוף דמי דלהוי כעפרא מ"מ מודים שאומרי' דכיון שעומד לשריפה הוי כשרוף לדונו מחמת זה ככתות ולמה הוצרך שם רב אשי לומר כלל טעם דכתות מכתת והמעיין בפר"ח שציינתי לעיל יראה שנתכוון לזה דלרבנן דר"ש נחתינן דרגא ולא מחשבי' כעפרא רק ככתותי ומטעם דכל העומד לשרוף כשרוף דמי לפי"ז מיושבים דברי הר"ן דמלשון הר"ן בפ"ב דגיטין שכ' בזה"ל בכל איסורי הנאה קאמרי' ואף דמכתת שיעורי' כו' ממה שמדייק וכתב בכל אה"נ נשמע שכוונתו כמ"ש לעיל דאין דעת הר"ן לומר כתותי מכתת שיעורי' אלא באה"נ שהמה עכ"פ מן הנקברי' אבל אם גם מהנקברים אינם לא מחשבינן ככתות. ואח"כ הוסיף דלמ"ד דכל העומד לשרוף כו' והיינו דלר"ש דמחשיב כשרוף ממש אף לכתיבת הגט פסול

היוצא מזה דכתותי ל"א אלא בעומד לשריפה או לקבורה וא"כ תו ל"ק כדברי הר"ן בפ' לולב דכיון דע"ג עומד לשריפה קושטא דמילתא נקט דלכך הוי לולב של אשירה ככתות שיעורי' כיון שעומד לשריפה והוי כשרוף למחשבי' עי"ז ככתות שיעורי' ואם היה סובר בע"ג בקבורה הי' מחשיב ככתות משום שעומד לקבורה ופשוט שכן כוונת הר"ן דאל"כ למה הוצרך כלל לומר דכתותי מיכתת ת"ל כיון דעומד לשרוף הוי לר"ש כעפרא א"ו דלא נחית לדעת הר"ש וסובר שאין הלכה כמותו רק כרבנן וכן משמע מלשונו בפ"ב דגיטין שכ' למ"ד כל העומד לשרוף כו' רק שעכ"ז אפי' אליבא דרבנן אם עומד לשריפה הוי כשרוף לדונו עי"ז ככתותי מיכתת שיעורי' וכן אם עומד לקבורה אבל אם גם מהנקברים אינם. אף שאסור בהנאה לא מחשיב ככתות שיעורי' וא"ש הכל ומיושב מה שהקשיתי בסוגיא בסוף כה"ד כנ"ל וכן מורי' להדי' דברי רש"י סוף פ' כה"ד שכ' בזה"ל כיון דלשריפה קיימי כל העומד לשרוף כשרוף דמי הילכך שיעורי' הוא דכתותי מכתת ע"כ. גם על קושי' שני' דמעלתו על דברי הטור באו"ח עלתה לי ליישב בפשיטות רק מחמת אפיסת הפנאי העת לא יכולתי להעלות הדברים ועוד חזון למועד אי"ה

תשובה ט לכבוד מחו' החריף מוה' וואלף בערשיף

ז"ל כבוד מעלתו ג"כ לפענ"ד דפתילות ארוכות שאפשר להדליק מנר לנר בהיות הנרות מונחות במקומן וקביעות ודאי אף למ"ד הנע"מ אין בזה משום בזוי מצוה לכ"ע מאחר שבעת הדלקה נראה המצוה בשלימות בשכבר מונחת והבן וכו' ועפ"י דברים אלו קצת ניחא לי קושיא על האשר"י ז"ל בקושיא גדולה ועצומה כו' והוא שכ' הרא"ש ז"ל בסי' ז' כו' ובעיני יפלא מאוד למאי דרצה לומר דהנע"מ ושיהי' אסור אף מנר לנר ושמואל דמודה בטעמא דביזוי מצוה א"כ במה אמר שמואל דמדליקין ובמה פסק רב כוותי' כו' אמנם עם הנזכר נאמר בדוחק ליישב קצת דאפשר מחלוקת רב ושמואל בשמדליק מנר לנר בעת היותם קבועים ומונחים המדליק והנדלק גם שניהם שאז ודאי ליכא משום בזוי מצוה רק משום אכחושי מצוה דרב אי"ל ושמואל לים לי' עכ"ל כבודו הרמה

תשובה בחידושי הרשב"א בד"ה חזינן כו' אי' בזה"ל ואי הנע"מ הוי כמדליק בקינסא כו' ואי בפתילות ארוכות דהא בעינן הנחה בתר הדלקה לקמן נמי ה"ג מכבה ומגבי' ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי' לי' דלמ"ד הנע"מ בעינן הנחה לבתר הדלקה כו' עכ"ל הרי מדבריו סתירה לדברי כבודו אמנם פ"ד סגנון ישוב מעלתו מקום י"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל במדליק מנר לנר בעוד שהנר שמדליקין ממנו לא הונח במקומו ולא נעשית בו רק ההדלקה ומדליקין ממנו נר אחר ורב דאוסר טעמו דאף דהנחה היא עיקר המצוה מ"מ בהתחלת הדלקה לצורך הנחה ע"כ יש מצוה והוא אתחלתא דמצוה וכן מורה לשון רש"י שכ' בזה"ל אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי עכ"ל הרי שגם הדלקה מיקרי מצוה וכשמדליקין ממנו הוי אכחושי מצוה ושמואל לא חייש לאכחושי מצוה ובזוי מצוה ליכא בכה"ג דשניהם מצות שוות ומה שכ' בתוס' ד"ה מאי הוי עלה כו' ודוקא מנר לנר שרי שמואל אבל בקינסא אפי' שמואל מודה דאסור כו' י"ל שכוונתם כנ"ל שסברת שמואל דאף דהנע"מ כיון שגם בהדלקה יש מצוה אף שגמר המצוה ועיקרה היא ההנחה מותר להדליק מנר לנר אף מיד שכבר מונחת למצותה משא"כ בקינסא שאין בהדלקת הקינסא שום מצוה ורב שאוסר מנר לנר סובר דגם זה הוי כבזוי מצוה היכא שהנר שמדליקין ממנה גמורה במצותה גם בהנחה ובנר שמדליקין ממנה עתה אין בהדלקה אלא אתחלתא דמצוה ואין ביניהם השתוות ולא לזר יחשב דברי אלו בטעמו דשמואל דהא גדולה מזו מצינו בתה"ד סי' ק"ב שמסיק בנ"ח שמדליק בע"ש מבע"י כשכבתה אין זקוק לה וכ' בזה"ל עיקר מצות נ"ח אינה בשעת ההדלקה מבע"י אלא בשהוי' הדלקה שלאחר חשיכה הוא קיום המצוה כו'. אמנם מדמברכינן מבע"י כו' ואע"ג דאכתי ליכא מצוה ע"כ ה"ט כו' דחשיב העשוי בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה כו' יעו"ש והרי לפ"ד הרשב"א הנ"ל דלמ"ד הנע"מ צריכה שתהי' ההדלקה מקודם ולהניחה מדלקת א"כ ההדלקה הוא הכשר מצוה דהא א"א בענין אחר ויש בו גם התחלת עצמות המצוה ואף בטרם דנחית הגמ' למפשט דהדלקה עושה מצוה מדמברכי' להדליק עכ"פ נודע שהברכה בנרות חנוכה המה בשעת הדלקה וכדברי רב לקמן המדליק נר של חנוכה צריך לברך ואי אמרי' דהנע"מ היינו צריכים לומר שהברכה בשעת הדלקה הוא כעין ברכת על ביעור חמץ שמברכין בהתחלת הבדיקה ע"ש עיקר מצותה בביעור ולכך לא פשיט הגמ' דהדלקה ע"מ רק מלשון הברכה דמברכי' להדליק ולא מברכי' להניח אבל מהקדמות הברכה בשעת הדלקה ליכא לאוכוחי דאף דהנע"מ מ"מ ההדלקה היא הכשרה של המצוה ומצד עובר לעשייתן מברכים טרם התחלות ההדלקה שהיא התחלת