עטרת חכמים חלק א טז

תשובה ז תשובה לכבוד ש"ב הרב המופל' ומופלג חריף ושנון וכו' מוהרר ברוך סג"ל לנדא

ביום א' שבוע זו הגיעני מכתבו ולא עלתה לי להשיב עד כעת שאני פנוי מלימוד השיעורין. על דבר איסור נשואין בחוה"מ אף בלא סעודה אך למותר להרבות דברי' כי גלוי לכל יודעי דת כדמוכח להדיא בברייתא מ"ק דף י"ח ע"ב מארסין אבל לא כונסין כו' ואף לפי מה שעלה על דעת מהרש"ל בח"ש כתובות דף מ"ג שדעת התוס' בתירוץ השני שם דנשואין בלא סעודה מותר. הלא כ' בעצמו בסה"ד בזה"ל ומ"מ כל הפוסקים לא ס"ל הכי ואסרו אפי' כניסה לחוד נ"ל עכ"ל

ועוד הלא בזמנינו הקידושין והנשואין תכופים מיד זא"ז ובכה"ג אפי' לדעת מהרש"ל בכוונת התוס' אסור בחוה"מ אפי' בלא סעוד' ולפי פי' המהרש"א שם אין כוונת התוס' לחלק בין נשואין בלא סעודה או עם סעודה רק לענין איסור דאורייתא אבל מדרבנן אסור אפילו בלא סעודה ובאס"ז למס' כתובות שם מבואר להדיא בשם התוס' בעצמם כמו שכ' המהרש"א והיות נעלם זה מהמג"א בחר לעצמו ישוב אחר לקושי' מהרש"ל כאשר ביאר בסי' תקמ"ו ומסיק לדינא דגם נשואין בלא סעודה אסור וכן נשמע מדברי הב"י או"ח סי' הנ"ל בד"ה כ' הרמב"ם אין נושאין נשים ואין מייבמין במועד כו' גם בב"ש אה"ע סי' ס"ד ס"ק ז' מובא דברי הרשב"א דעיקר שמחה הוא הנשואין סוף דבר אין לצדד להסיר נשואין בחוה"מ ואף בלא סעודה אסור: תשובה ח תשובה לכבוד הרב הגדול וכו' מוהרר ישראל וואהרמאן אבד"ק פעסט

פתח דבריו יאיר במה דסיים כת"ר בזה"ל קשה לי על האחרונים ח"מ וב"ש בסי' קכ"ד דמפלפלים בדברי הרמב"ם אי ס"ל כר"ש דכל העומד כו' הא מוכח בהדיא דס"ל כר"ש כיון דבלולב ואתרוג של אשירה ושל עה"נ כ' בחיבורו הטעם דפסול משום דכתותי מכתת שיעורי' אבל לפי פי' הר"ן מוכח דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי עכ"ל כת"ה:

רואה אני מדברי כבודו שלא עיין בדברי הרמב"ם הלכות לולב פ"ח ד"א ובמ"מ וכ"מ שם ולפי דעת המ"מ דעת הרמב"ם דבשופר ולולב של ע"ג אף של ישראל יוצאים בדיעבד ואינו פוסל אלא באשירה ודברי הכ"מ שם מרפסין איגרא ויש עוד ראי' שהרמב"ם מחלק בין אשירה לע"ג ממ"ש בפרק י"ז מה' שבת דין י"ב וי"ג' המעיין שם יראה דאף לקורה מכשיר של ע"ג ואינו פוסל לקורה כ"א אשירה ולזה אחרי שהקדים בדין י"ב ובדין לחי דאפי' באיסור הנאת עכו"ם עצמה או אשירה בעשה אותה לחי כשר כו' [ועכו"ם עצמה דגבי לחי מיירי בע"ג של ישראל] כ' בדין י"ג בכל עושין קורה אבל לא באשירה. לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורים אסורים מן האשירה עכ"ל הרי נשמע דאף בע"ג של ישראל לא פסלינן ולענין דין ביעור לא נמצא ברמב"ם הלכות ע"ז שיש חילוק בין ע"ג ובין אשירה ונראה מדבריו דביאור א' לכולן

אמנם בחידושי הריטב"א למס' סוכה [שהוא בחידושי שבע שיטות המיוחסת להרשב"א] כ' לכאורה כדברי כ"ת שבדף כ"ט ע"ב בד"ה בשלמא יבש כ' בזה"ל לעולם לא פסלי אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מכתת שיעורי' כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי כו' עכ"ל

אמנם מדברי הר"ן שהביא מ"ע מ"ש במס' גיטין פ"ב בדין כתיבת גט על אה"נ מבואר דאף באה"נ שאין דינם בשריפה אמרי' דמכתת שיעורי' ונראה כוונתו שאה"נ דדינם עכ"פ בקבורה וכדברי התוס' ביבמות ד' ק"ד שכ' וא"ת אי בע"ג של ישראל מאי קאמר דמיכתת שיעורייהו הא טעונין גניזה דמפיק לה בפ' ר"י דף נ"ב מושם בסתר וי"ל כיון דטעון גניזה אין כתות שיעור גדול מזה ע"כ

וגדולה מזה נשמע מדברי ר"ת שמובא שם בתוס' במס' סוכה דף כ"ט דאף בע"ג של נכרי שמועיל ביטול מ"מ בעודו איסורו עליו אין יוצאין בו ומטעם דכתותי מיכתת שיעורייהו כ"צ לפרש דבריו וכמש"כ בספר כפות תמרים אבל מדברי התוס' במס' סוכה ד' ל"ה ד"ה לפי כו' שכתבו וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' דמצותו בשריפה ואמרי' התם הנשרפין לא יקברו כו' יעו"ש. נראה שיש סברא דל"א כתות רק בעומדי' לשריפה ולכך הוצרכו לדבריהם הנשרפין לא יקברו

שוב ראיתי בשו"ת שער אפרים בסי' ל"ח דאתי' לי' מדברי תוס' אלו דאה"נ שאינם מן הנשרפים אלא מהנקברין לא אמרי' דכתותי מיכתת שיעורייהו אבל אישתמיט להגאון הנ"ל דברי תוס' ביבמות ושלא יהי' קשה על דברי התוס' בסוכה מהראי' שכ' התוס' ביבמות שנרא' לכאורה להוכחה ברורה דגם הצריך גניזה מיכתת שיעורייהו וצ"ל דאזלי בשיטת התוס' חולין דף פ"ח ע"ב ד"ה שחיקת כלי מתכת שהעלה דכל ע"ג תחילתה בשריפה דומי' דעגל. ומה דאי' בע"ז ד' נ"ב דילפינן מושם בסתר או מקרא אחר דבגניזה הכוונה כמ"ש התוס' שם פי' ביעור בלא הנאה כלומר שאין להנות בשעת הביעור ועפרן אסור גם בחידושי הרשב"א לחולין מביא שם בשם ר"ת כנ"ל דמצות ביעור ע"ג בשריפה ואח"כ בפירור וכצ"ל לפ"ד הר"ן והריטב"א ורש"י בסוף פ' כה"ד שכתבו דע"ג הוי ככתות שיעורייהו כיון דלשריפה קיימי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ודברי התוס' ביבמות המה נכונים לשיטת הסוברי' בע"ג לא בעי רק גניזה או שוחק וזורה לרוח וברמב"ם פ"ח מה' ע"ז דין ז' כ' שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים ובדין ח' כ' בזה"ל אסור בהנאה לעולם וטעונה גניזה יעו"ש בכ"מ שכ' שמ"ש הרמב"ם וטעונה גניזה היא מדאורייתא במס' ע"ז מנין שע"ג טעינה גניזה כו' וסיים ומ"מ איני יודע גניזה זו למה הו"ל לשרפה או לאבדה וצ"ע עכ"ל הכ"מ. עכ"פ נשמע מדברי הרמב"ם שדעתו שעיקר ביעור ע"ג מדאורייתא בגניזה וצ"ל דהא דמצריכנן לזרות לרוח או לשרוף ולהטיל לים הוא מדרבנן שלא לבוא לידי תקלה [יעוין ברש"י על המשנה במס' ע"ז ד' מ"ג ובפסחים ד' כ"ט בגמ'] אמנם לא כן דעת הרמב"ן שבפירושו עה"ת פרשת וישלח על פסוק ויטמון תחת האלה כ' בזה"ל ע"ג ומשמשיה אינם מן הנקברי'. אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ובספר צידה לדרך מביא בשם רש"ל שכ' בזה"ל וקשה ממ"נ אם ע"ג היתה למה קבר אותה והלא דינה בשריפה או מפרר וזורה לרוח וכו' והצד"ל הנ"ל משיג על מהרש"ל כי אין דין ע"ג בשריפה כ"א בשחיקה וזורה לרוח ולפי הנראה אישתמיט להמחבר צד"ל מה שהבאתי לעיל בשם רש"י והריטב"א והר"ן ותוס' בפ' כה"ד: היוצא מכל הנ"ל שיש מחלוקת בפוסקים אי מה"ת עיקר מצות ביעור ע"ג בשריפה או די בקבורה כפשיטות דברי ר"י בדף נ"ג או צריך פירור כו' ודברי התוס' שכ' דילפינן אה"נ בביעורו צ"ע דהא זה ידעינן מפסוק ולא ידבק בידך מאומה וגו' כדאיתא במשנה ד' ל"ג ובתוס' מס' תמורה ד' ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין שכ' בזה"ל והא דאמר אשירה אסורה לעולם אע"ג שהזקיק הכתוב לשורפן היינו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וגו' ע"כ יש לצדד ולומר דכל ע"ג בשריפה אבל של מתכות שא"א בשריפה צריך לשחוק והרי זה תמורת השריפה שבאפר של ע"ג של עץ בשוחק דבמתני' מס' ע"ז דף מ"ג קאי על ע"ג של מתכות וכמ"ש רש"י בפסחי' כ"ט ואפשר מטעם זה כ' רש"י ור"ן וריטב"א בפשיטות דע"ג עומד לשרוף כשרוף דמי ומעתה לא נפלאה עוד דעת הרמב"ם שנראה מדבריו כמ"ש המ"מ שלא פסל בשל ע"ג אף של ישראל שהרמב"ם לשיטתו שסובר דין ע"ג בגניזה והוי מהנקברים וסובר הרמב"ם דבנקברי' לא אמרי' כתותי מכתת שיעורייהו ותפס הרמב"ם להלכה כנראה מסוגי' דמס' סוכה דף ל"א דאמרו בשם רבא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל כשר וסתמא קאמר ונראה דמיירי אפי' בע"ג של ישראל ולולב אשירה דפסול מיירי באשירה דמשה כלומר לולב מאותן אשירות שהי' בימי משה ועליהם נאמר בפי' שמצות ביעורן בשריפה דוקא כדכתי' ואשריהם תשרפון באש ואף שבחולין בסוף פ' כה"ד נשמע דאף בע"ג שאינה אשירה אמרי' דמכתת שיעורי' צ"ל דסוגי' חלוקות הם והכריע הרמב"ם להלכה כסוגי' דמס' סוכה דאסיק שם דיקא נמי דקתני דומי' דעה"נ שמצותו בשריפה ועכ"פ מתורף דברי אלו תמוהים התוס' מה שתמהו על קושי' הגמ' סוף פ' כה"ד מברייתא הנ"ל דהוי מצי להקשות ממתני' דר"פ לולב הגזול דתני' בהדיא דלולב של אשירה פסול ולפי הנ"ל א"ש דבמשנה לא הו"ל להקשות דהמ"ל דמיירי דוקא באשירה דמשה שמצותו בשריפה אבל שאר איסורי הנאה שאינם בשריפה אינם מתבטלין מכפי מה שהן וכמו כן בהנשרפין כשכבר נשרף ואנן דנין על האפר שהוא אסור בהנאה לא אמרי' דהוי כאלו אינם ולא הי' התחלת קושי' על רבא שאמר שמכסין בעפר עה"נ היינו בעפר שריפת של עה"נ לכן הקשו שם מברייתא דתני בלולב של ע"ג ושופר של ע"ג דלא יצא ומוברר שפיר או שפסול משום מהב"ע דמצות להנות ניתנו ועשה עבירה בנטול או משום דכל אה"נ אף שהן מן הנקבר' דינם כאלו אינם וכ"כ אין לכסות באפר עה"נ כיון שהאפר באה"נ קיימי לעולם ולא הוי כאילו אינו ולכך הוצרך רב אשי לתרץ דלא אמרי באה"נ לדונם כאלו אינם אלא דמיכתת שיעורי' וגבי כסוי כל כמה דכתית מעלי טפי ויש סמיכה לדברי אלה במ"ש הר"ן הנ"ל בפ"ב דגיטין: ודע דמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין בזה"ל ומיהו באותן שצריכי' להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דלתניהו דמי עכ"ל אין כוונתו דהנשרפין הוי כלתניהו כלל דא"כ אמאי מכסין בעפר עה"נ ומכשירין לחי של אשירה אלא סברת