עטרת חכמים חלק א קכז

עשוי בו. ע"כ דעתם דבחתיכת צפרנים כיון שאין צורך בחתיכת צפורן הנקצץ מיקרי משאצ"ל ואם נחזוק מה שהוסיף הריב"ש לומר עוד דילפינן ממשכן לחייב בגזיזה אף כשא"צ לדברי הגוזז יש ליישב לשיטתו קושי' התוס' שכ' אבל רש"י פי' בס"ד דפטרי משום דלא שייך גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בע"ח שייך גזיזה כדאמר לעיל דף ע"ד ע"ב התולש כנף חייב משום גוזז פ"כ המעיין שם יראה שבברייתא נאמר סתם התולש את הכנף כו' חייב ג' חטאת ור"ל הוא שמפרש תולש חייב משום גוזז ולכאורה לא הי' צריך ר"ל לפרש דהחיוב משום גוזז דהא י"ל דהחיוב משום דבר מגדולו שהוא תולדות קוצר אמנם ז"א אלא בתלישה מעוף חי אבל בתלישת כנף מעוף לאחר שנשחט או מת ליכא למחייב משום עוקר דבר מגידולו רק משום תלישה תולדה דגזיזה ולפי האמת דמסקינן דשייך גזיזה אף שלא בצמר מפרשינן הברייתא אף בתלישת כנף עוף אחר שמת ואי הוי ס"ד דליתא למלאכת גזיזה בתלישת כנף היינו מפרשין דהברייתא מיירי בתלישת כנף מעוף חי וחייב משום עוקר דבר מגידולו ושפיר הי' אפשר לומר דרבנן פטרי אף בכלי בנטילת צפרנים משום דלא שייך גזיזה אלא בצמר ואף אם נאמר דגם בגזיזת צפרנים הוי כעוקר דבר מגידולו מ"מ הי' אפשר לומר דטעמייהו דרבנן דפטרי משום דס"ל כר"ש מלאכה שאצ"ל פטור והרי א"צ לחתיכת הצפרנים הנגזזים. משא"כ לפי האמת שהחיוב משום גזיזה ולפ"ד הריב"ש ילפינן ממשכן דחייבין במלאכת גזיזה אף היכא שא"צ להגזיזה. משא"כ לענין מלאכת קצירה ותולדה דידי' עקירת דבר מגדולו. ואף לסברת התוס' בפי' דין משאצ"ל יש לחלק לדעת הריב"ש בין מלאכת גזיזה לשארי מלאכות ודוק

וסעד לדברי מדברי הירושלמי פ' כלל גדול עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גזיזתה כו' תדע לך שהוא כן דתניא תלש מן המתה חייב תלישתה היא גזיזתה כו' ע"כ ויעוין בהרא"ש הנ"ל פ"ג דבכורות שהביא הירושלמי בקיצור וצ"ע על הרמב"ן שם שמשוה איסור תלישה לאחר מיתה כמו מחיים והרי י"ל דמחיים איכא משום עוקר דבר מגדולו שהוא תולדת קצירה שלא הותרה ביו"ט וז"א לאחר שחיטה:

ומ"ש מעלתו לדחות ראיות הריב"ש ממשכן קדמוהו בזה בספר קרבן נתנאל ומה שהוסיף מעלתו עוד להקשות ומה"ת שיהי' מלאכת הגוזז נבדל משארי ל"ט מלאכות מעלתו לא דק בזה דהרי יוצא מן הכלל מלאכת זורה ובורר שהמה מלאכה שאצ"ל וכ"כ להדי' הרז"ה בבעל המאור בפרושו דין מלאכה שאצ"ל (שבת דף ק"ו) יעו"ש. אמנם לענ"ד ברור דעיקר יסודו של הריב"ש על ראשית דבריו שהנטילה היא המלאכה וכמ"ש לעיל ומצאתי פשר דבר שלא יהי' סתירה לדבריו מדברי הרמב"ן והרא"ש והרי עמו דעת רש"י שלא נחית לדברי התוס' שיהי' נטילת צפרנים משאצ"ל ע"כ מי יקל ראש להכריע בזה ובפרט שנראה כן מסתימת הטור גס כן ועוד איזו מקדמונים שסוברים דמלאכה שאצ"ל פטור ועכ"ז לא נחתו לפרש שאין חיוב בנטילת צפרנים בכלי כ"א בצריך לחתיכות המקוצצים ואף לפ"ד הנ"ל מ"מ עוד מקום לדברי הנקה"כ לענין קציצת צפורני אשה שאינה נהנה בקציצתן ולא הי' על דעתה לקצוץ לולי צורך דחיות הטנופת הדבוק בהן משא"כ גבי מוהל שנסדק צפורנו ונהנה בתיקונו ובחול הי' מעצמו אף אם לא הי' צריך למול ובפרט לפמ"ש לעיל שיש משום מחתך ולענין מלאכת מחתך אין צד מקום לומר שלא יהי' נקרא מלאכה הצריכה לגופא דמלאכה ההוא הוא בצפורן הנשאר על האצבע ולא בחלק הנפרש וכעין זה כוונת הריב"ש לענין מלאכת גזיזה וה"ז לשונו ואע"פ שבהפשטה נראה בפ' כל כתבי הקודש דכל שהעור אזיל לאיבוד לא מחייב כו' ונראה לומר ג"כ דהפשטה לא הוי במשכן רק לצורך העור וא"כ עיקר מלאכת הפשטה היא לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שא"צ לשער ומלאכה הצריכה לגופא היא ודמי להחופר גומא וצריך לגומא דחייב עכ"ל כוונתו מבוארת שלא עלה על דעת הריב"ש לומר דממשכן נלמד שיהי' חייב במלאכת גזיזה אף בגוונא שא"צ לגופו אלא דעתו של הריב"ש כיון שמצינו שהי' במשכן מלאכת גזיזה שלא לצורך הצמר אמרינן דהמלאכה של הגזיזה אינה בהגיזה רק מצד תיקון העור במה שנפרש ממנה הגיזה וכיון שזה עצמות המלאכה הוי שפיר מלאכה הצריכה לגופו דהרי זה רצונו של הגוזז שיהי' העור פנוי מהצמר או מהשער שעליו והיא המלאכה שאסרה התורה דמלאכה חשובה היא כיון שהי' כן במשכן שלצורך העור גזזו ממנו השער או הצמר שעליו והאומר ע"ש הריב"ש שהי' דעתו דגזה"כ גבי מלאכת גזוזה לחייב אף במלאכה שאצ"ל טועה הוא בכוונתו ויפה כתב בזה מעלתו וטרם עיינתי בדברי הריב"ש ונמשכתי לדברי האומרים בשם הריב"ש דגזה"כ לחייב על גזיזה אף במשאצ"ל עלה ברעיוני דלפי המבואר באס"ז לכתובות בסוגי' דדם מפקיד פקיד דבמילה יש חיוב בחתיכת בשר ערלה משום גוזז כמו בנטילת צפרנים יש להקשות דא"כ מנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה. הא אף לשיטתי' דר"ש שסובר דאין חייבין על משאצ"ל מ"מ איצטרך קרא למשרי מילה בשבת משום דאית בי' מלאכת גזיזה שחייבין עלי' אף במלאכה שאצ"ל והדרנא בי כי ראיתי להריב"ש בלשונו הנ"ל שמורה להדי' שלא עלה במחשבתו לחדש גזה"כ וגם במלאכת גזיזה ליכא חיוב רק היכא שהיא צריכה לגופא וכיון דלר"ש לא מחשיב תיקון מצוה לתיקון הוי חתיכת הערלה לדידי' משאצ"ל. ויש להאריך בזה שם בשבת דף קרו ואין כאן מקומו

וכדי להציל את הריב"ש מהשגות הקרבן נתנאל י"ל דרך פלפול סעד להריב"ש דלכאורה צ"ב כיון שיש סברא לומר דאין גזיזה אלא בצמר וכמ"ש רש"י בשבת דף צ"ד דס"ל דהוי ס"ד לומר כן. ובבכורות דף כ"ה מבואר להדי' דאי לאו רבויא דקרא גבי קדשים בהשוויית שור וצאן לענין איסור גיזה בקדשים לא הוי ידעינן שיש חיוב משום גוזז בגזיזות שער בהמות שאין דרכן בגזיזה (ויעוין בחולין פ' ראשית הגז) א"כ קשה מנ"ל באמת לחייב בשבת משום גוזז בנטילת צפרנים או בגוזז שער בהמות דילמא ליכא חיובא רק בגזיזת צמר. אמנם לפ"ד הריב"ש הנ"ל א"ש שהי' ידוע לחז"ל שבמשכן הי' גוזזים צמר אף שלא לצורך הצמר הנגזז ובפרט גזיזת שערות מעורות תחשים. ונשמע מזה ששם מלאכה זו אינה מפאת הגיזה והשערות רק מצד העורות שהסרת הגיזה והשערות מהן הוי תיקון גבי העורות וזהו עצמות המלאכה הנ"ל וממילא אין לחלק בעצם הנגזז אם הוא צמר או שער וצפרנים והוי ענין מלאכת גזיזה כעין מלאכת מחתך כמ"ש לעיל שהמלאכה היא בעצם שנתקן במה שנחתך ונפרש הימנה

ויעוין בירושלמי פ' כלל גדול שאיתא שם בזה"ל מה מחיקה היתה במשכן זעירא בשם ר' חנינא שהיו שפין את העור ע"ג העמוד ומפרש בקרבן העדה כדי להחליק העמוד מהגומות שבתוכו. ויעוין עוד שם בירושלמי בדין מחיקת העמוד ובק"ע עכ"פ יש מזה לסתור דברי סדרי טהרה מה שרצה לומר ששערות עורות התחשים נמחקו בכלי דאי כדבריו למה קאמר הירושלמי מה מחיקה היתה במשכן וצ"ע

ומה שפלפל מעלתו על הערוך מסוגי' דשבת דף קל"ג ימחול לעיין בתוס' יומא דף ל"ה ע"א ובפסקי הרא"ש בשבת ק"ג ובשו"ת הריב"ש סימן הנ"ל וימצא שכבר נתעוררו קדמונים הנ"ל מה שיש לפלפל על דברי הערוך משם. גם לפי מה שהביאו בשם הערוך שהוא הביא לדבריו ראי' מאותה סוגי' ע"כ צ"ל שלא הי' לפניו הגירסא ולאביי כו' והי' מפרש קושית הגמ' ואי איכא אחר אף לרבא ודרך פלפול הי' לי כבר אריכות דברים בזה הכ"ד הדש"ת הק' ברוך תאומים פרענקיל

השמטות משו"ת חלק חשן המשפט תשובה כא

נשאלתי ראובן ושמעון דרים בחצר א' לכ"א מהם שייך לחלוטין איזו בנינים ואין להם זע"ז שום זכות בחלק חבירו רק דריסת הרגל יש להם שוה בשוה דרך החצר והפירהויז. ונעשה ביניהם חילוק מחיות דהיינו שלראובן וב"כ בחלק נחלה שלו יש זכות שענק יי"ש ולשמעון וב"כ בחלק נחלה שלו יש זכות שענק יין. ונתרצו שאם יהי' השגחה על קיום פקודת המלכות נדון איסור שענק יי"ש וימנע ראובן מלעסוק בשענק יי"ש יהי' לו רשות לעסוק בשענק יין כמו שמעון ועתה נחרץ דת המלכות להשגיח על קיום הפקידה הנ"ל: ולשמעון עלתה לו זכות להשיג רשות שקורין ליצענס שיהי' בידו רשות למסוק בשענק יי"ש ורוצה שמעון לעסוק בשענק יי"ש גם יין ומוחה ראובן בידו על שענק יי"ש

תשובה טרם אענה חפצי לידע על מה הוטבעו אדני התקשרות חילוק מחיות כי פשוט שדבר כזה אינו מתקיים ע"פ קנין דהוי קנין דברים [יעוין חו"מ סי' י"ב ס"ז וסי' ר"ג ס"א וסי' רמ"ה ס"א] וכן נראה מבואר מהא דאי' בחו"מ סי' רל"א סעיף כ"ח בהגהות רמ"א שכ' שם בזה"ל והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד אבל ב' וג' מהם לא מהני עכ"ל. דלכאורה קשה מה"ת יהי' בכח ב' או ג' לעשות תקנה כוללת אלא וודאי דהכוונה דאף אם ב' וג' עשו תקנה בינם לבין עצמם אין ממש בתקנה זו ואינם צריכים לקיים אף א' נגד חבירו דאף שהמה מרצונם קיבלו ע"ע אותה תקנה הוי רק קנין דברים ואין מקום לתקנה כזו בחילוק מחיות או אומנות בגוונא שמבואר בסעיף הנ"ל שלא יעשה א' ביום שיעשה חבירו וכדומה רק אם הוא תקנה כוללת כל בני אומנות שנגמר ככח