עטרת חכמים חלק א קכב

מעצמו יתעורר לשלם החוב ולא יצטרך הבע"ח לחזור על המוכר וממילא לא יהי' שום חיוב על הע"ק. אבל גבי שידוכין הוי רק ספק אחד דילמא לא יתפרד השידוך דתו ליכא ספיקא דמיד שיעבור צד א' הזמן ויחול עליו חיוב הקנס באותו רגע יחול חיוב התשלומין גם על הערב אחרי שהוא ערב קבלן וביד צד המקיים לתבוע תיכף ממנו כמו מן הצד המשנה ולדעתי גם בערב שאינו קבלן יש לחלק כנ"ל. רק מדמקשה התומים על סברת הב"י דלפי טעמו למה הוצרכו בערב דכתובה שאינו משתעבד לטעמא דלאו מידי חסרה ומצוה קא עביד ת"ל דהוי ב' ספיקות שמא תמות היא בחיי הבעל ושמא תתפרע ממנו ומיורשיו יעו"ש הרי דע"כ סובר התומים שאין לחלק כנ"ל בערבו' סתם דאל"כ אין מקום לקושייתו כמובן ומינה דעכ"פ מוכח דנחית התומים לסברתי הנ"ל לחלק כן בערב קבלן דאל"כ טפי הו"ל להקשו' דאמאי ערב קבלן דכתובה משתעבד אלא ודאי כסברתי הנ"ל

אמנם לאשר הבאתי בשם החכ"צ דמחליט לפי מנהג שלנו שכל עיקר דין ע"ק סתם שבשידוכין אינו רק בערבות דעלמא ולא קבלנות שייך שפיר לדמות לשיטות הב"י לערב דאחריות כנ"ל לפי הבנת התומים בדעת הב"י ואם השני הצדדים העבירו המועד מעצמם מחליט הח"צ שפטורים הע"ק שבתנאים אף שלא התרו בהצדדים יעו"ש ויעוין מש"כ הסמ"ע בסי' קל"א ס"ק ה' ובנחלת שבעה סי' ח'

תשובה כח לכבוד שאירי הרב הגאון וכו' המפורסים מוהר"ר אברהם הכהן נ"י בעהמ"ח ספר שו"ת כתר כהונה

מה שהקשה כ"מ הרמה קדמוהו בעה"מ שו"ת נודע ביהודא בק"ע בחלק אה"ע סי' כ"ז וגם היא מגדיל התמי' כאלו פורק אין לה ומדחה בזה לדינא דברי הסוברים בדעת הרא"ש דדוקא בראה הטביעה בעינן דחזי' בשעתא ואני כתבתי כבר על גליון ס' הנ"ל כמה גוונא לתרץ הקושיא ואחת מהנה הוא הן פשוט לדינא כשרואין איש ידוע נפל למים ונעלם מהעין ואחרי איזו שעות רואין אדם מת צף באותם המים אם לא נראה אז בפרצופו בהכרה שהוא הראשון שנטבע אין להתיר אשת הראשון כי חוששין שמא הוא יצא בחיים במקו' אחר והמת שנראה אח"כ הוא אדם אחר ולא מקלינן לתלות שהראשון שנעלם מעינינו אחרי נפלו במים הוא המת הנמצא אח"כ. ולא דמי לפלוגתא דרבי ורשב"ג בפסחים ד' יו"ד בשדה שנאבד בה קבר אי אמרינן קבר שנאבד היא קבר שנמצא דשאני גבי א"א דאף בנטבע כשהוא במשאל"ס החמירו חז"ל להחזיקה בחזקת א"א וגם מצד חזקת חי שהי' לבעלה אשר לנו לדין עלי' כי בכ"מ דנין החזקה במה שנולד הספק ומחמת שראשית הספק אם בעל אותה האשה עודנו חי או לא מחזקינן אותו בחזקת חי ואינה בטלה מחמת מת הנמצא אשר לא ידענו מי הוא אף שגם לאותו גוף הי' חזקת חי מ"מ משאירין בעל האשה בחזקת חי ותולין שזה הוא איש אחר אשר אין עניינינו בחזקת חי שלו. והוא הטעם של הפוסקים המחמירין בספק ג' ימים כן כוונת הב"ש בסי' י"ז ס"ק פ"ד וה"ז דומה לגט הבא ממד"ה שנותנין בחזקת שהמגרש קיים אף כשידוע שבמשך הזמן מעת כתיבת הגט עד הגעתו אל מקום המסירה כבר מתו שמה במדה"י אנשים רבים לאלפים עכ"ז לא הורעה בזה חזקת חי של המשלח ע"כ בנטבע במשאל"ס כיון שחשו חז"ל להחמיר לומר שמא ניצל ונשאר בחיותו אין לתלות שהוא המת הנמצא אח"כ שמתנגד לזה חזקת חי וחזקת אשת איש ובדברי אלה סתרתי כמה קושיות שבק"ע בספר נודע ביהודא ואכ"מ להאריך היות תורף הדין שהתחלנו בו פשוט ומבואר: גם ידוע המבואר באה"ע בק"ע סי' קע"ו מדברי תשו' ב"י דאף המקילי' בספק ג' ימים מ"מ היכא שיצא הקול שנהרגו באותו מקום אנשים ולא נודע מי הם ולאחר ג' ימים נמצאו הרוגים באותו מקום אין תולין מספק דתוך ג' ימים ויש להסביר עוד דבזה הוי כעין קבר שאבד ונמצא קבר ואף למ"ד דפליג התם מודה הכא להחמיר. הן לפי המבואר עוד בק"ע סי' ר"ד היכא דרגלים לדבר שכבר עברו יותר מג' ימים לא תלינן להקל ובכה"ג הוי כעין רגלים לדבר וכמו כן י"ל באדם שנטבע וצף מת בנהר ונמצא אח"כ בעבור יותר מג' ימים אדם מת הועלה מנהר זה שלא מקלינן לומר שזה הנמצא הוא נטבע תוך ג' ימים למציאותו רק אמרינן שמסתמא הוא הנראה מת וצף באותו נהר קודם שלשה ימים כי אין לזה התנגדות חזקת חי כיון שאין יודעים מי הוא וכסברת הב"ש. ואף המקילין בספק ג' ימים אין טעמם משום חזקת חי רק כיון שזה היא חומרא לכך מקלינן בספיקו אבל לא בכה"ג שיש רגלים לדבר לומר שהוא הנראה מת באותו נהר זה יותר מג'. ימים ומעתה פשוט לומר שבמעשה דדגלת הי' שהעד שהעיד על הכרתו עת שהוציאו את הנטבע ליבשה הוא בעצמו ראה ה' ימים מקודם איש פלוני נפל למים ונעלם מעיניו ואח"ז ראה הוא בעצמו או אחרים נטבע מת צף במים ואת פניו לא ראה או לא הגיע לידי הכרה. ובכה"ג מספקינן מצד חומרת חז"ל כו' לומר שהנראה ראשון נופל במים ניצל ועלה במקום אחר ועודנו חי והנראה אח"כ מת צף באותו נהר הוא איש אחר אשר לא נדע מי הוא ממילא כיון שיש באותו נהר אדם טבוע מת בוודאי ואחר חמשה ימי' מוציאי' מאותו נהר אדם מת תלינן שמסתמא הוא הנראה כבר קודם חמשה ימים ואין עוד ספק ג' ימים ע"כ אין לסמוך עוד על העד המעיד שמכירו שהיא בעל אשה פלונית שאנו דנין בשריותה. דכיון שבעל האשה ההיא נפל למים והוא ראה זו אומר בדדמי פ"ז הנמצא כעת שהוא אשר ראה ראשונה שנטבע

ויתר דברי כבוד מעלתו לדחות דברי הראב"ד הבנוי על אשיות פלפול נאה לחדודי כראוי לנבון כמותו אין על דעתו לשדות בהם נרגא אחרי שמעלתו בעצמו לא הציעם לדינא רק להראות חורפי' לשבח ודפ"ח חן והי' בזה שלום

הכ"ד שארי הק' ברוך תאומים פרענקיל. תשובה כט

שאלה מכבוד ש"ב הרב וכי' מ' נתן נטע סג"ל לנדא אבד"ק אושפצין שנתקשה מאד בדברי התנא דבי אלי' במאמר ד' בד"ה מעיד אני כו'

תשובה יש לי ספר תדב"א עם פי' ארוך נקרא זקוקין דנורא וביעורין דאשא ובמאמר ד' בד"ה מעיד אני כו' לא נחית לפרש כלל ובהוצעת דבריו בריש המאמר נ' שהי' לפניו דברי המאמר בזה הכל פשוט ונכון באין צורך לחדש דבר בזה רק כפנים במקום המאמר אלא שהי' משה דן הגי' בזה"ל [בילקוט ובפי' גרס כאן ק"ו ולא נהירא לי וק"ל] ובאמת כן הוא בילקוט פ' תשא ואני לעצמי עשיתי ציון על דברי התדב"א לפיכך תלה בכבוד שלמעלה וכתבתי בגליון בסגנון שאבאר יעוין פסחים דף קי"ב ע"א היתלה באילן גדול ובעירובין דף נ"א ע"א ומה שמקש' ע"ז במג"א סי' קנ"ו מתרץ באלי' רבא בג' תשובות ולפי תירוץ א' ליכא איסור לומר בשם חכם שלא אמרו רק היכא שאין חשש שלא יקבלו ממנו אם יאמר בשם עצמו ויעוין עוד ביבמות דף ס"ה ע"ב ואמר ר' אילעא משום ראב"ש מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנ' אביך צוה וגו' ור"נ אמר מצוה כו' תנא גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו כו' יעו"ש ועפ"ז יש לקיים גי' הילקוט מה שאמר שמשה דן ק"ו כלומר שדן מפני השלום בין אדם לחבירו מותר לשנות ולומר פ' אמר כך אף שלא אמרו ק"ו להסיר חרון אף בשעת הזעם על כלל ישראל ולעשות שלום ביניהם לאביהם שבשמים ע"כ דברי בגליון ולפי הקדמה הראשונה שמותר לתלות באילן גדול למען יקובלו דבריו בדבר הלכה יש ג"כ להסביר שמזה דן משה ק"ו בעשותו כן בצורך גדול כזה

ודעתי שיש לפקפק ולדחות דשאני בתולה באילן גדול שאין בו אלא לתא דשקר משא"כ באמירה בשם ה' שהוא כנביאות שקר שיש עליו אזהרת מיתה אבל י"ל כיון שהי' תלוי' בזה הצלת כל ישראל אין לנו פקוח נפש גדול מזה והרי פ"נ של יחיד דוחה עבירות החמורי' ביותר מעבירות שאין עליהם רק חוק מכ"ש הצלת הכלל וגם בזה א"ש הק"ו לחד מ"ד דחיות שבת בפ"נ אתי' בק"ו ממילה כדאיתא ביומא ויעוין בשו"ת בית יעקב סי' ל"ט ותשו' מהרי"ק סי' קס"ז ושארי ספרי תשובות שאף ג"ע שהדין בו יהרוג ואל יעבור נדחה הוא לצורך הצלת הכלל ולכך הלכה אסתר ברצון ויעל אשת חבר שנזקקה לסיסרא ובמ"א הארכתי בזה ויעוין בשו"ת נב"י חלק ב' סי' קס"א גם י"ל שהק"ו שדן משה הי' על שנהג במשפט זה שלא כדין שארי ד"נ שפותחין לזכות תחלה וכולו חייב זכאי ובעינן הלנת הדין וכדומה מצד ושפטו העדה והצילו העדה וע"כ סנהדרין ההורגי' אחד לשבעים שני' נקראת חבלנית ובפרט שלפי פשטות משמעות הכתובי' נראה שלא נדונו במושב סנהדרין ונהרגו ע"י קרוביהם מבני לוי ובקרא כתיב יד העדי' וגו' וצ"ל שכ"ז עשה משה לצורך השעה וי"ל דאתי' לי' מק"ו מדין אשר לנו בקבלה שדנין וממיתין אף שלא מן הדין ומעשה בא' שרכב על סוס בשבת וסקלוהו אף שלא עבר רק אדרבנן אעכו"כ לעע"ג בפרץ מרובה וצורך הגדר לשעתו ולהשבות מדין למדה"ר שהיתה מתוחה הדין א"כ אין מהצורך למחוק הגי' שבילקוט עוד אמרתי כמה פנים דרך פלפול בזה תן לחכם

עוד י"ל בפשיטות דאף לדברי המכילתא שמובא ברש"י דכה אמר שאמר לו הקב"ה לך רד ורדי' הם צריכין לא מתיישב ססמא דקרא ה' קאי על הפסוק זובח לאלקי' יחרם או לפ"ד המד"ר מפני שמורה דכה אמר ה' קאי על אמרו להם שימו איש חרבו עברו ושובו