עטרת חכמים חלק א קכ

קושי' המשיגים עליו כי ז"ל שם אמאי לא מקשה כל מקח יבוטל אם יארע בו שום אונס הילכך נראה דלא פריך התם אלא דומי' דנתן הכסף לאנשי משמר כו' יש לנו לומר דאזלינן בתר דעתיה הואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכי לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא שפירש כו' יעו"ש נראה מבואר שעיקר החילוק כשהדבר תלוי רק בדעת א' די באומדן דעת ואף שלא פירש דלמה הי' לו לפרש אחרי שלא היה צריך לידע דעת השני אבל במו"מ שמוטל על הקונה לידע גם רצון המוכר אם עולה בדעתו איזה תנאי כמו שיש אומד דעת שחפץ בתנאי זה כמו כן יש להיפך לומר דעת שלא יתרצה המוכר לתנאי זה ואם הלוקח מחליט בדעתו מבלי נגמר המקח רק על האופן שבלבו עליו מוטל לפרש דעתו ואם לא יתרצה לדעתו המוכר לא נגמר המקח וכיון שלא פירש יש אומדן דעת להיפך כיון שקנה בסתם נתרצה שיושאר המקח בלי תנאי וכן מטין דברי המרדכי בריש אע"פ שמביא דברי התוס' הנ"ל וסיים הדברים בזה"ל הואיל והדבר בא כו' והו"ל לפרש עכ"ל ויעו"ש

היוצא מדברי הנ"נ שבכל התקשרות אף שתלוי ברצון שני הצדדים היה מקום לומר האומדנא שאינו רוצה רק בדבר היותר טוב לפניו רק מחמת שלא פירש התנאי בכדי לידע רצון השני אמרינן שנתרצה על קיום מעשיו בסתם מעתה נכונים דברי הרא"ש בתשוב' הנ"ל כי מבואר שם באריכות דבריו שהמרת אחות המשודכת מחשיב לאונס דלא שכיח כלל ושלא עלה במחשבת המשודך שיארע כזה ולכך דן על האומדנא שלא היה מתרצה לזה (והביא דוגמות רבות ומהם מסוגי' דגיטין דף ע"ג ע"א] ובטל הקשור דא"ל כיון שהיה תלוי גם ברצון המשודכת אולי לא היתה נתרצית לתנאי זה ז"א מאי בכך דאנו אומדין שאם לא היתה מתרצית לא היה החתן נכנס בהתקשרות עמה. דא"ל מדלא פירש התנאי מחל ע"ז ז"א דאדרבה הא דלא פירש משום דלא עלה על דעתו כלל שיהיה מקרה כזה וכיון שאין ריעותא מדלא פירש קמה אלומות האומדנא שיש שהחתן לא נתקשר על אופן זה שיצטרך לישא אשה מחמת המרת אחותה ויש להסביר יותר דברי אלה ע"פ מ"ש מהרי"ט חלק יו"ד סי' כ"ב בזה"ל כל היכא דאיכא טעמא דמוכח מפני מה לא פירש בפירוש מה שבלבו חשוב דברי' שבלבו דברים ויעו"ש ועיין מ"ש בהרא"ש פ' אלו טריפות דף נ"א וא"ל לפ"ז יתבטל כל מקח כשיש קלקול באונס דלא שכיח ז"א כיון דבכל המקחים עלולים להיות קלקולים והפסידים דשכיחים ולא התנה עליהם הלוקח הרי דקנה אדעתא דהכי לרווח או להפסד מכ"ש שלא היה ממשיך א"ע מהמקח מחמת חשש קלקול דלא שכיח ועכ"פ תו ליכא אומדנא משא"כ בהתקשרות שדוכים לא שייך זה ובארתי בזה יתר הדברים שמבואר באס"ז הנ"ל בסוגי' הנ"ל בשם הרא"ש אבל קשה עלי להעמיס למעלתו באריכות דברים היוצא מזה שאין לפקפק על פסק הרא"ש ולמדין לכל הדומה לזה לבטל קישור תנאים מחמת שמתחדש במשפחת צד א' ואף שכתב הט"ז ביו"ד סי' הנ"ל דאין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוי פגם מ"מ בוודאי מודה היכא שיש שלעינינו הוא כמו המרת אחות המשודכת פוטרין הצד השני ובס' נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ט מבואר שנתן פטורים לחתן על הקנס ושבועה וחרם מחמת שאבי אבי הכלה פקר ואמר שהעולם קדמון ומרחיב שם הדיבור לברר שפגם כזה שמור לדורות והוא מן האומדנות הגדולות לבטל בהם התקשרות ואף שמדברי בית הלל ביו"ד סי' רכ"ח נראה שאין להתיר החרם מחמת פגם רשעת אבי אבי הכלה שאני התם דלא פקר האיש ההוא רק היה עליה פגם מצד יוצאי חלציו שנוהגין בו בזיון ע"ד דאי' במס' סנהדרין דף י"ב כמאן קרינא רשיעא כו' עי"ש ומלבד כ"ז אף המפקפקים בפסקו של הרא"ש בביטול שדוך מחמת המאורע אח"כ ואתי' עליהם מדין אין פותחין בנולד נראה דמודים היכא שנתברר שהיה זאת כבר בעת השידוך ולא היה גלוי לצד השני שמבוטל השידוך מטעם מקח טעות ומום במקח [עיין חה"מ סי' רל"ב סעיף ו'ז'] ולא צריכין לזה בטעמו של הרא"ש מחמת אומדנא דמוכח וממילא לא שייך עוד הכרעת ח"צ במ"ש הבו דלא להוסיף עליו

אמנם ראיתי בשו"ת מהר"י טראני ח"ב סי' מ"ט שכ' ג"כ לחלק כנ"ל בין נולדה זאת אח"כ דיש להחמיר ובין שהיה כבר: רק שכתב הטעם דמבוטל הקישור מחמת אומדנא דמוכח ולא נחית כלל לדין ממ"ש במקח ולי צ"ע בדבר דלכאורה אם רק מטעם אומדנא דמוכח מקום לומר להיפך דאם כבר הי' הפגם לא יבוטל הקישור. ואקדים מ"ש הב"ח בתשובה הנ"ל שמפקפק מאוד על תשובת הרא"ש הנ"ל וביאר עוד שאין לסמוך על אומדנא זו לומר דאדעתא דהכי לא נשבע מאחר שאנו רואין חשובים והגונים דלא קפדו מלהתחתן באיש שנעשה במשפחתו משומד או קרוב עובר עבירה ועי"ש ואחרי שנתפשט להלכה קבוע בש"ע דלא כהב"ח וצ"ל דאין מקום תפיסה בזה דבודאי לא עלה בדעת הרא"ש ושום פוסק שיהיה אומדנא ששום אדם אינו מתחתן עם אנשים כאלו וגם אנשים מכובדים מיוחסי ארץ מתחתנים לפעמים עם אנשים שקופה של שרצים תלוי להם מלפניהם ומאחריהם אבל לא מחמת שאין בעיניהם פגם ובזיון רק יש איזה סיבה אשר הביאם לחיתון זה או השוקת המוהר אשר ירבה הפגם יותר מאלו לא היה פגום בעצמו או במשפחתו מעתה כשמשדך איש א"ע עם אדם שאין בו פגם וגומר הקישור באופני התחייבות מכל צדדי החיוב אז לפי ערכם וכבודם כיון שכל נעשה ונגמר בעוד שלא הי' שמץ פגם יש אומד דעת שאם היה הפגם בעת התקשרות אף אם היה מתרצה זה עכ"פ הי' השתנות בעניני התחייבות וכדומה שארי אופנים ותנאים שהיה ממציא לתמיכה וכסות עינים על בושת הפגם ויש אומדנא דבכדי לא היה מוחל על פגם כזה ושלא היה מרוצה על פגם זה באופנים שגמר בעת הקשור וממילא בטל קישור זה

והנה מצינו במס' ב"ב דף קמ"ח ע"ב אמר ר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת וכ' שם הרא"ש בזה"ל והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרינן אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכא דברור לנו בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא כו' עי"ש ותורף סברתו דהא זה כלל מונח דדברים שבלב אינם דברים אף שנתאמת לנו אח"כ שכך היה בלבו לא מתבטל עי"ז מה שעשה בסתם ואף שיש לו מיגו שהוא ברור גמור שטוען אמת מה בכך המחשבה אינה מועלת לבטל מעשה וגם בשבועה סתם מחויב לקיים ככל היוצא מפיו אף שהי' במחשבתו איזה תנאי רק לאונסין התירו נידור בסתם ושיהיה בלבו דבר שאינו סותר משמעות דברים: והטעם דבאונסין המחשבה כדבור דדברים שבלב המוכיחים הווין דברים כן איתא בהרא"ש נדרים (ויעוין מ"ש בתוס' מס' שבועות כ"ב ע"ב) ובכ"מ שיש אומדנא דמוכח שכן היה במחשבתו דברים שבלב דברים דכיון שיש אומדנא דמוכח הוי מחשבתו כמפורש דאנן סהדי מיד כשיעשה דבר זה שכן עלה במחשבתו ולשון אנן סהדי מבואר בקידושין דף מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה דברים שבלב כו' (ויש בזה אריכות דברים אין כאן מקומו) וסובר הרא"ש דאף דש"מ יכול לחזור ממתנתו לפי שאומדין דעתו שלא נתן רק מחמת מיתה מ"מ כשיש צד ספק שהשאיר לעצמו נכסים והיה רק כמתנה במקצת ליכא עוד לעשות אומדנא ולא שייך אנן סהדי דמחשבתו וממילא דברים שבלבו אינם דברים לבטל המתנה שנגמרת כדין בקנין וזה טעמו של הרא"ש במה שפוסק בתיקו בש"מ שהפקיר נכסיו ומוציאין מיד השכ"מ כיון שהגמ' העלה בספק אם נאמר בשכ"מ שהפקיר האומדנא ממילא כאלו ליכא אומדנא דמוכח א"כ לפ"ז לכאורה יש גם בגוונא דידן במקשר א"ע בשידוך והיה פגם בצד א' וצד השני טוען בביטול שלא ידע מהפגם דנוכל לומר כיון דאף אם האמת כדבריו אין לבטל ההתקשרות רק מטעם אומדנא ואחרי שיכול להיות שידע מהפגם ונתרצה ה"ל אומדנא דאינו מוכח ולפי הצעת דברינו הנ"ל דליכא ע"ז אומדנא לומר שע"כ לא ידע שאלו ידע לא היה מתקשר דהא יש ויש אנשים שמתחתנים עם אנשים שפגמם מרובה ואולי גם לו היה דבר מה אשר השיאו שיחפוץ הקרבות א"כ מחמת ספק זה שהיה לעין הרואים ושומעים מעשה התקשרות שלו שאולי יודע מזה נתבטל האומדנא וממילא אף שבאמת לא ידע מזה לא הוי אומדנא דמוכח לבטל ההתקשרות והמעשה קיים ודברים שבלב אינם דברים לבטל חיוב הקנס ובפרט החרם

אמת שבנמוקי יוסף ובחידושי הרמב"ן מתרצים קושי' הרא"ש הנ"ל כיון שפורט הנכסים שנותן לאדם אחד ואינו אומר בדרך כלל כל נכסי לפלוני מזה נראה דיש לו עוד נכסים שאינם ידועים לנו והרשב"א מתרץ דההוכחה הוא מדהוצרך לקבל קנין ויעוין מ"ש בזה המל"מ בפ"ט מהלכות זכי' הרי שאינם סוברים כהרא"ש גם בש"מ שהקדיש והפקיר נכסים חולקים על הרא"ש וכמבואר גם בש"ע חוה"מ סי' ר"נ סעיף ג' שבס' הפקר אם עמד מבוטל ההפקר ודלא כדעת החולקים הוא דברי הרא"ש הנ"ל אמנם בש"ך ס"ק ד' מבואר שבשיטות הרא"ש אחזו הטור והמרדכי והריב"ש והר"י הנ"ל א"כ מידי ספיקא לא נפקא והיה מקום להחמיר בשידוכים שיש בו איסור חרם ואחרי שבב"ש סימן נ' ס"ק קי"א מבואר דאם היה תלוי הזה בעת השידוך ולא ידע צד השני בטל השידוך ולא העיר כלל שיהיה בפלוגתת הרא"ש והפוסקים הנ"ל כשיש ספק בדבר שצריך אומדנא דמוכח מזה נראה כדברי הנ"ל דאם הפגם היה בעת ההתקשרות לא צריכין כלל לבטל מטעם אומדנא דמוכח רק מחמת מום במקח. שוב מצאתי בספר בית מאיר ס"ט שכתב בפשיטות דבטל מטעם מום במקח אבל לא נחית לדברי הנ"ל ואם כדברי החתן כן הוא לא צריך כלל היתר ב"ד על איסור החרם אחרי שהיה טעות