עטרת חכמים חלק א קיט

הוא לא אמר להלכה רק ע"ד הערה כמסתפק ושואל ע"כ לא לבי הולך לעשות מזה אף סניף בעלמא נגד הנראה מבואר בדיני דגמרא שאינה חולצת כ"א כשהיא גרושה מכבר או כשאומרת שהיתה היא ובעלה במחבא ולרווחא דמילתא אמינא שלדעתי אפשר מגרע גרע כשתשבע שיכול להיות עי"ז מקום טעות להשומעים אשר לא יבינו וידמו שלולא השבועה היפה מותרת עתה לכהונה אחרי החליצה ויאמרו שהחליצה שלא נשבעה מותרת לכהונה ואם הי' נכון לגדור לאוסרה לכהונה בשבועה ותחלוץ בנקל הי' לחז"ל להעמיד בדבריהם לדינא בעלה וצרתה וכדומה כשתרצה תחלוץ תהי' אסורה מדרבנן לכהונה לעולם. אף כשיבורר הספק ויתגלה למפרע שלא היתה זקוקה ליבם וכאשר הדין כן גבי גט לפי שיטות רשב"א ורא"ש כמבואר בהרא"ש סוף כלל ל"ו ובשו"ת הרשב"א סי' תק"ן שהחליטו לפשטות שאשה שנתגרשה עפ"י ב"ד טועין לחומרא בעלמא ועפ"י דין לא הי' מקום להחמיר להצריכה גט אסורה לכהן לעולם ומביאי' לראי' ממה שחששו חז"ל לענין חליצה דא"כ אתה מצריכה כרוז כו' ובאמת כבר העיר הלח"מ בספרו שו"ת לחם רב סי' ל"ג להקשות דהא בחליצה אין אוסרין אותה לכהונה אחרי הבירור ולענ"ד נראה דסברת הרשב"א והרא"ש דשאני חליצה כיון דאיסור חליצה לכהונה אינו אלא מדרבנן ע"כ לא החמירו להוסיף בגזירה לאוסרה גם כשמבורר שלא היתה צריכה לחליצה משא"כ בגט דיש לגזור אטו איסור לאו דאורייתא וסמוכין לדברי אלה מדברי התוס' בשבת שציינתי לעיל אבל מניעת הזדקקות הב"ד לחליצת אשה היכא שיש מקום הצרכת כרוז לכהונה אינו בגדר גזירה לגזירה כמובן ע"כ אסרו חליצתה אבל אם עברו ונחלצה ונתברר אח"כ שלא היתה צריכה חליצה מותרת היא לכהונה לשיטת הרשב"א והרא"ש הנ"ל הוא הדבר שלא מנעו חז"ל נתינת גט בספיקא כיון דמתוך חומר שהחמירו לאוסרה לכהונה לעולם אף לאחרי הבירור משום גזירה אטו גרושה גמורה ליכא עוד מקום צורך כרוז משא"כ גבי חליצה שלא הי' ביד חז"ל לאוסרה לכהונה אחר הבירור דושמרתם את משמרתי כתיב ולא משמרת למשמרת יעוין ברש"י ביצה דף ב' ע"ב ע"כ מיקרי חליצה במקום שיש לחוש צורך הכרזה לכהונה יש לי בזה אריכות דברים בדברי המל"מ פ"ו מהלכות גירושין

ובגוף הדין דע"א ביבמה כבר מוכרע להלכה למעשה בכמה ספרי שו"ת שהוא נאמן. וזה לשון הצ"צ בסי' קי"ג כבר נתפשטה הלכה רווחא בישראל דבמקום שיש חשש עיגון מתירין לה להנשא לכתחלה לשוק עפ"י ע"א שמעיד על מיתת יבם וכו' עכ"ל ובדברי הב"ח לא מצינו להצריך חליצה רק בעד מעיד שניתן לו בן מחמת שגם הראב"ד סובר דבכה"ג אין ע"א נאמן משום דלא עביד לגלוי' יעו"ש: ולהסביר יותר אמינא עוד הלא יסוד התרת אשה עפ"י ע"א אחוז בשלשה ראשים המבוארים משום עגונה וחזקה דדייקא ומילתא דעבידא לגלוי' ולפי שיטת הראב"ד בהעדאת שניתן לו בן לא הוי מילתא דעבידא לגלוי' מעתה אם היבם לפנינו ורוצה לחלוץ מבוטלים גם שארי הטעמים כי ליכא עיגון וגם לא צריכה לדייק אם כנים דברי העד וכיון שסרו כל הטעמים המחזקים נאמנות העד הרי דברי העד בזה במה שנוגע לחליצה ככל ע"א לגבי או"ה נגד חזקה שאין בדבריו כלום ולכך הי' דעת הב"ח שתחלוץ ולא חש דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה דעי"ז שמצריכים אותה שתחלוץ אין דבר לחזק נאמנות העד שיהי' כשנים ממילא לא מפיו אנו חיין למונעה מחליצה וה"ז דומה למה דפסקינן אנן באשה מוחזקת שתהי' זקוקה ליבם ויצא קול עפ"י הגדת איש א' שלא נתחזק בב"ד שהי' לבעלה אשה במדה"י שלא משגיחין בקלא והיא מותרת לעלמא בחליצה שחולצת לכתחלה וכמבואר באריכות בשו"ת הריב"ש סי' תק"ט והיוצא מדבריו שם שאף היכא דאיכא לברורי לא חיישינן לקלא רק למונעה מלהתייבם וחורצין דינה שתחלוץ ובכוונה אין הב"ד חוקרין על הקול למען לא תלכד האשה ברשת העיגון כי אם יבורר שהי' לבעלה אשה במדה"י לא יהי' אפשר עוד שתחלוץ מחמת גזירת חכמים דא"כ אתה מצריכה כרוז וכו' ותהיה עגונה לעולם יעו"ש כמו כן לשיטת הראב"ד בע"א מעיד בב"ד שניתן לו בן כיון שלדעתו אין ע"א נאמן בכה"ג ולדעתי זה טעמו של הרשב"א בתשובה סי' אלף רנ"ב במ"ש שם דלדעת הראב"ד בכה"ג חולצת ולא מתייבמת ולכאורה קשה על דבריו כקושי' הב"ש על הב"ח דהא יש למיחש דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה והב"ח בעצמו מביא ראי' מתשובה זו אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דלשיטת הראב"ד דאין ע"א נאמן כשאמר דניתן לו בן גם במה שיצמח מעדותו למונעה מחליצה דא"כ אתה מצריכה כו' לא מאמינין אותו וכמו בע"א שאמר נתנסך יינך שיכול הבע"ד לומר לו איני מאמינך והוי לענין זה כאלו לא אמר כלל ובמה שהוסיף עוד הב"ח להלכה אף לדידן כי חש לדעת הראב"ד מקום יש לבע"ד להשיב שדינו של הרשב"א אינו נכון רק בשיטת הראב"ד אבל לדידן דכבר לנו הכרעת הלכה כדעת החולקים על הראב"ד וסוברים שגם באומר ניתן לו בן דברי הע"א כשנים וא"צ חליצה המוסיף להחמיר גורע כיון שלפי דברי העד הנאמן לנו יש חשש א"כ אתה מצריכה כו' והב"ח סובר כמ"ש לעיל ובשקול סברא זו יש לתלות מחלוקת הב"ח והב"ש עכ"פ לא נמצא בב"ח חומרא דצריכה חליצה רק באומר ניתן לו בן ומטעם שבכה"ג גם לדעת הראב"ד אינו נאמן וכמבואר בב"ח להדי' אבל בע"א מעיד שמת הבעל ואח"כ הבן או הבת לא נשמע מדבריו כלל

עוד יש מקום עיון בזה בדין ספיקא דרבנן לקולא דהא כל עיקר מניעת החליצה מחמת חשש הצרכת כרוז אינו אלא מדרבנן יעוין בש"ך ופר"ח יו"ד בכללי הספיקות בדין ספק בגבינה אם הוא של עכו ם או ספק בבשר אם נתעלם מן העין וישבתי בזה קושי' הכ"מ על הרמב"ם פ"ה מהלכות חליצה דין י"ז יעו"ש ול"ד להלך בעלה וצרתה דשם מדאורייתא רובא דרוב נשים מתעברות ויולדת וסמוך מיעוטא יש לחזקה אינו אלא מדרבנן משא"כ בגוונא שכ' הרמב"ם הנ"ל שיש ספק גמור דילמא חליצתה חליצה גמורה ולא יבוא לידי היתר לכהונה והכרזה ואסורה שתחלוץ הכי דיינינן לה גם ל"ד לאומרת מת בעלי ואח"כ בני דהתם אף שאין אנו מאמינין לדברי' מ"מ להתירה שתחלוץ אין אנו יכולים מטעם ספיקא דרבנן דילמא אומרת שקר ולא יהי' מקום צורך כרוז דכיון שלפי דברי' בעצמה יהיה צורך הכרזה לכהונה ולכך אינה חולצת ובסגנון זה עלתה לי בדרך פלפול באריכות ליישב השמטת האלפסי והרא"ש אוקמתא דגמ' על מתני' דאומרת מת בעלי ואח"כ בני שמיירי בגרושה או באומרת אני ובעלי היינו במערה לא עת האסף פלפולים בכאן. גם בל"ז יש ליישב דברי הב"ח באופנים אחרים. ויעוין מ"ש בעצמו בסי' קנ"ו דין י"ח אבל לא אשנוי' ניקום ונסמוך: ובפרט שעומד לנגדינו דברי הב"ש שחולק עליו ואם ניחוש לדברי שניהם תשאר האשה עגונה לעולם לכן אין לנו להמציא חומרת נוספת בפרט היכא שע"א מעיד מת הבעל ואח"כ הבן שבזה לא דיבר הב"ח. ודי מה שנתעגנה האשה זה שנתיים ע"כ נכון לענ"ד להסכים שתתיר האשה ההיא עפ"י ב"ד לעלמא בלא חליצה ושלום על דייני ישראל וכו'. דברי הדוש"ת הק' ברוך תאומים פרענקיל

תשובה כו

להרב מהו עוזר נ"י האבד"ק דעמביץ בדבר שאלתו בהתקשרות התנאים ואחר זה נתוודע מפגם משפחה אם מיפטר מקנס וחרם

תשובה ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג מבואר נשבע לתת בתו כו' ובתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו פטור הלה משבועתו. וה"ה אם קלקלה אחות המשודך וי"א דוקא כו' דהא א"א שתנשא למומר כו' יעו"ש דין הראשון הוא משו"ת הרשב"א וראייתו מהא דאי' בב"ק דף פ' ע"א לא נתכוונה זו אלא להגון לה ודין השני הוא משו"ת הרא"ש כלל נ"ד ומטעם אומדנא דמוכח ע"ש ומדברי הי"א הנ"ל מבואר דלא מבטלין הקישור מחמת המרה אמנם באה"ע סימן נ' סעיף ה' מובא בסתם כעין דין הנ"ל דאם המירה אחות המשודכת או כשקלקל המשודך מעשיו שפטור צד השני מקנס ומשבועה ולא הוזכר דעת הי"א הנ"ל הרי דלהלכה נקטינן כדעת הרשב"א והרא"ש הנ"ל: אמנם כמה גדולי מהקדמונים מפקפקים בספריהם על דברי הרא"ש הנ"ל ואזכיר קצתם המל"מ פ"ו מהלכות זכיה ומתנה ובשו"ת ב"ת סי' ח' ובשו"ת ח"צ סי' מ"א ותורף דבריהם דלכאורה יש סתירה לדברי הרא"ש הנ"ל ממה דמצינו בתוס' מסכת ב"ק דף ק' ע"ב ד"ה דאדעתא דהכי כו' ובמס' כתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה כו' אין לבטל דבר ע"פ אומדנא רק בדבר שהי' תלוי כך בדעת אדם זה [ויעוין בחו"מ סי' ר"ז סעיף ד' ובהג"ה] אבל בלוקח חפץ ונתקלקל אח"כ אף שיש אומדנא שלא היה הלוקח קונה אדעתי' דהכי כיון דאין הדבר תלוי בדעתו לבד כי צריכין גם דעת המוכר המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש אין מבטלין מחמת אומדנא. ומינה בהתקשרות השידוכין שכ"א מחייב א"ע נגד השני ושניהם מקבלין זה נגד זה חיוב קנס וחרם מהראוי שלא יועיל האומדנא כשנולד פגם לאחד והאריכו ליישב בסברות דקות ואיזה מהמחברים דימו שהרא"ש אינו סובר כהתוס' הנ"ל ובח"צ החליט בכדי לחוש לכבודו של הרא"ש מוטל לפסוק כדבריו ובמעשה כעין שמבואר בתשובתו דהיינו כשהמירה אחות המשודכת ומסיים הח"צ בזה"ל מיהו הבו דלא להוסיף עלה באומדנות אחרות ולאור דעתו בזה הלכו איזה האחרונים אמנם לאשר כעת לעינינו ספר אס"ז שיטה מקובצת על מס' כתובות שמביא בסוגיא הנ"ל כעין כל דברי תוס' הנ"ל בשם הרא"ש בודאי לא יעלה עוד על דעת אדם שדעת הרא"ש בתשובותיו יסתור דבר עצמו ולא ישים לב להעיר ליישב באופן אחר קושי' התוס' לכן דקדקתי בדברי הרא"ש שמובא בספר שיטה מקובצת הנ"ל ועלתה לי ליישב