עטרת חכמים חלק א יב

אבל במ"א שדיתי נרגא בזה ואפשר לומר דלפי הנחה זו שכל החדר אף במקום עמידת החביות עם היי"ש של הישראל הי' רק רשותו של הנכרי א"כ כשהגיע זמן איסורו של החמץ דהוי הפקר לשיטת הסוברי' דכל איסורי הנאה הפקר הם ואם נכרי רוצה לזכות דלדידי' התירו הוא זוכה בהם. וממילא גם אם הוא ברשות נכרי איכא למימר דחצירו של נכרי קונה לו שלא מדעתו כנראה מדברי המג"א בסי' תל"ו ס"ק ט"ו. שטעם פטור מלבדוק הבית אחר שנכנס בה הנכרי מצד שהנכרי זכה בחמץ וקשה דהא מכלל הבדיקה לבדוק בחורין וסדקין וניחוש דלמא לא נודע להנכרי שיש חמץ בחורי חדרו. א"ו דעתו דכשם שאין חילוק בין ישראל לנכרי לענין קנין ע"י חצר וכמו שהאריך בזה בספר קצה"ח סי' קצ"ד ס"ק ב' בראיות חזקות ה"ה כמו חצירו של ישראל קונה לו שלא מדעתו כן קנה חצירו של הנכרי להנכרי שלא מדעתו וא"כ מיד כשמתחילי' שש נקנה להנכרי וקנין אלימתא הוא ותו לא עבר הישראל כלל על אותו חמץ בב"י בכל ימי הפסח דאף דגבי חמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו של הישראל לעבור עליו בב"י מ"מ בכה"ג שנחלט מדינא דאורייתא החמץ לנכרי פ"י קניית חצירו ומאז ואילך אף לענין ב"י לא שייך לומר דהוי עודנו כברשות ישראל ודברי' אלו פשוטים ומבוארי' להמעין בספרי מגדולים ובפרט בספר שא"ר ושאני במפקיד חמצו אצל נכרי שכ"ז שלא קדם קניית נכרי בגוף החמץ הוי חצירו של של ישראל כמבואר מתוך דברי הרא"ש הנ"ל משא"כ בנ"ד לפי מה שהעליתי דמקום הנחת החביות יי"ש לא הי' נקרא כלל אף קודם זמן איסור רשותו של הישראל דלא הושאל כלל מהנכרי דשניהם לא ידעו שיש עוד שיור חמץ של ישראל באותו חדר אבל גם זה יש לדחות לפי המבואר בחו"מ סימן רס"ד ס"ג דבדבר שאין רגיל לבוא אין חצירו קונה לו כו' ויעוין בספר נתיבות המשפט

סוף דבר נשמע שאין מכריע הדבר לא להתיר ולא לאסור,. ועכ"ז הנני מעתיק משו"ת הפ"י סי' הנ"ל אחר אריכת פלפול בזה שבירר דרך לעצמו להקל ביי"ש מחמת שהוא זיעה בעלמא ורמז על תשובה ארוכה שכ' כבר בזה ותשובה ההוא יצאתה לאור בדפוס ספר בית אפרים חלק אה"ע וסיים בזה"ל ומ"מ ראוי לקונסו להשליך במקום איבוד השליש או החצי ואין לך קנס גדול מזה שלא יוסיף לעשות עוד עכ"ל גם מדברי הח"י בסי' תמ"ז ס"ק נ"א נראה שפיר לפני' הגירסא במג"א ס"ק מ"ה דאם נתערב בפחות מס' קודם פסח אינו אסור אלא באכילה והיינו לשיטתו של המג"א דפוסק דאם נתערב לאחה"פ בטל ברוב אשר לזה הסכים גם הפר"ח: אגב גררא אכתוב מה שעלתה לי כעת לפרש בפשיטות דברי הירושלמי בפ' כ"ש ז"ל הירושלמי הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר מתיב ר' יוחנן לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר לי' תמן איסורו גרם לו. הא מאי אית לך למימר ע"כ מ"ש הירושלמי משש שעות ולמעלה הכוונה בתחלת שש וכעין שמפרש רש"י בפסחים דף ז' ע"א דברי רב המקדש משש שעות ולמעלה דהיינו בתחלת שש וכן מפרש בקרבן העדה רק לא ירד על הכוונה ולפענ"ד פירש דר"י הוקשה לרשב"ל אי את מודה דלא חלק עמו אלא בהפקיר קודם לזמן איסורו אבל מודה היינו באם עשה חמצו הפקר מתחילת שש ואין עוד עליו איסור דב"י מדאורייתא רק מדרבנן אינו יכול להפקיר בשש ועכ"ז אסור לאחה"פ אע"ג דלא עבר אלא על ב"י מדרבנן וכ"כ יש לאסור להפקיר חמצו בי"ג ועבר עליו הפסח דאף דלא עבר על ב"י מדאורייתא מ"מ עבר אדרבנן שצריך לבער ומה שהשיב רשב"ל תמן איסורו גרם לו מתפרש יפה עפ"י דברי הגמ' ונבטל בשש כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי דלאו ברשותי' קאי דלבטלו ומבואר מתוך דברי רש"י שם מחמת איסורו דרבנן נעשה כאינו שלו מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ולא מצי לבטל ואם משהה עליו פורתא עובר עליו: תשובה ו

תשובה לכבוד שארי הרב הגדול חריף ובקי מוהר"ר בער אופנהיים נ"י אבד"ק דרעזניטץ. ע"ד שאלתו דמר במעשה שהי' בכפר שדר שם איש יהודי והכין לעצמו סוכת החג וביום א' דיו"ט הפיל רוח חזק סכך הסוכה אם מותר לומר לנכרי לחזור ולהניח הסכך על הסוכה ומדי דברו בזה החל לצדד בהיתר גם בנין הדפנות ע"י נכרי ורמז בשאלתו דבר א' מספר פמ"ג בא"א ואני צויתי לחפש בספר הנ"ל ונמצא שהמחבר הנ"ל צידד בענין הנחת סכך פעם לאיסור ופעם להיתר ופעם כמסתפק ושואל והן דבריו לעין כל קורא בספרו הנ"ל בסי' תרכ"ח ס"ק ח' ובסי' תר"ל ס"ק נ"ט ובסי' תרל"ח ס"ק א' וביותר האריך בזה בסי' שט"ו ס"ק א' שם הביא הגאון הנ"ל על מה הוטבעו ספיקו בזה ונתמך יסוד על דברי המג"א גבי פקק החלון וזה החלי

אף בראשית המחשבה בטרם בינותי בספרים הי' לפלא בעיני דברי הא"א הנ"ל שיהי' בהנחת סכך על סוכה לצורך שבעה ימים שם בנין מדאורייתא וכתבתי כבר בגליון ספר הנ"ל מה שדמיתי לפקפק בדבריו דרך מו"מ בעלמא ולא להכריע ואח"כ עלתה לי ת"ל מבואר מתוך דברי חידושי הריטב"א לעירובין ומתוך דברי התה"ד אמיתות הדברים בזה והנני מעתיק כל מ"ש בגליון ספר הנ"ל יעוין במג"א סי' שי"ג ס"ק ז' שכ' בזה"ל וה"ה לפקק החלון אם אינו עשוי לפתוח אלא לימים רחוקים הוי כאוהל קבוע כמ"ש בהרא"ש כו' ע"כ ובתה"ד סי' ס"ח כ' בזה"ל ולפיכך הפרוכת שתלוי שם תדיר שייך בי' עשיית אוהל ע"כ יעו"ש וא"כ רחוק שיחשוב הנחת הסכך רק לשבעה ימים כקבוע. גם באשר"י גבי דלת שבמוקצה בסוף עירובין דייק וכתב שאינה עשוי' לפתוח אלא לזמנים רחוקים

ועוד צ"ע לפ"ד המחבר בעצמו לענין צורך סכך למצות סוכה די ומותר כשמניח קנים ואין בכל א' רוחב טפח אף שיש בין קנה לקנה פחות מג"ט א"כ אף כשמניחין סכך הרבה כיון דאין צריך לאותו ריבוי אף בימות החג מה"ת יהי' דינו כקבוע הלא אין כוונתו לצורך אוהל כ"א להכשר סוכה ורבוי התוספת הוא אך למותר ובידו ליטלו בחוה"מ עוד צ"ע ע"ז מדברי רש"י במס' עירובין דף ל"ד ע"ב ד"ה של לבינים כו' שכ' בזה"ל של לבינים שנוח לסתרו וכדבעינא לאוקמי באוירא דליבנא וכיון שאין שום סתירה בודאי אין איסור בנין דאורייתא כיון דאין לו שום חיבור אפילו במקצת רק בהנחה בעלמא ול"ד להסתרת חלון וחזרתו המוזכר בט"ז סי' שי"ג ס"ח דהחלון הוא תלוי בצירי' אבל בסכך המונח בהנחה בעלמא עומד לסתור בדחיפה כלאחר יד ורגל

שוב התבוננתי שמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד בזה"ל התם כיון שהדלת של מוקצה הוא כו' לאו תוספת אוהל עראי אלא קבע שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים ע"כ כוונתו דאסור מדרבנן דלא הותרה אלא הוספת אוהל עראי ולא הוספת אוהל קבע אף שמדאוריי' אין עליו שם בנין מ"מ כיון דשם קבוע עליו אסור מדרבנן אפי' בדלת וכן מצאתי מבואר להדיא ע"ש הראב"ד בחידושי הריטב"א במס' עירובין גבי נגר הנגרר ד' ק"ב שכ' בזה"ל. והקשה הראב"ד ז"ל האיך אפשר לאסור לנעול בשום נגר ואפי' הוא מונח והא קיי"ל כרבנן דשרי תוספת אוהל עראי בשבת וזה אוהל עראי הוא ותי' דכל שהוא קשור בדלת ואין עליו תורת כלי אינו בנין עראי אלא בנין קבע לאסור מדרבנן מיהת עכ"ל וגבי דלת מוקצה בדף ק"א מביא דברי הראב"ד הנ"ל דלכך אסרו דלת מוקצה דלא מיקרי תוספת אוהל עראי אלא תוספת קבע וכ' שם בריטב"א שדבריו אלו כתב שם הראב"ד גבי נגר הנגרר הרי להדיא דאף בקבע כזה ליכא אלא איסור דרבנן. וע"כ מ"ש המג"א גבי פקק החלון שאם הוא קבוע לעתים רחוקים הוי כאוהל קבוע וכמ"ש הרא"ש סוף עירובין אין כוונתו שיש בזה איסור דאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסור דלא התירו אלא תוספת אוהל עראי ולא תוספת אוהל קבע וכן מורי' דבריו מש"כ גבי וילון בר"ס שט"ו בזה"ל אבל אסור לעשותו תוספת אוהל קבע ומה שסיים כמש"כ הר"ן מגי' המחצית השקל כמ"ש הרש"י והיינו מש"כ בעירובין דף קיב גבי וילון יעו"ש וגם כוונת רש"י שם שאם הי' בקביעות היה אסור מדרבנן

וכן מוכח להדיא מתה"ד שהבאתי לעיל שמביא דברי רש"י הנ"ל במס' עירובין ומסיק דאף דפרוכת קבוע תדיר מ"מ כיון דבלא"ה איכא דלת לארון הקודש ואין הפרוכת אלא לצניעות מותר לתלותו ולסלקו ואם הוי אמרינן כיון דקבוע תדיר אסור מדאוריי' מה בכך שאינו אלא לצניעות הרי הוא תולדה דבונה והבונה כ"ש חייב: א"ו כמ"ש דאף שקבוע תדיר כיון שאינו דרך בנין אינו אסורה אלא מדרבנן והוסיף התה"ד מדעתו וסברתו דהיכא שאינו אלא לצניעות אף מדרבנן מותר ול"ד לדלת שבמוקצה שאסורה מדרבנן מטעם דהוי תוספת אוהל קבע ויפלא בעיני מאוד על הגאון המחבר מה ס"ד להיות כמסתפק ושואל שיהי' איסור דאורייתא בהנחה בעלמא בלי שום חיבור ולא בצירי' או ע"י קשר כעין טלית קפולה שלפ"ד האלפסי בפ' תולין אסור מדאורייתא ובגוונא שכ' שמקושר לשני כתלים יעו"ש וגם בזה חולקים רש"י והרא"ש וגבי אוירא דליבנא לא הוצרך רש לדבריו הנ"ל שכ' שנוח לסתרו אלא לתרץ קושית האס"ז במס' ביצה ד' ל"א ע"ב דאמאי מתיר ר"מ להיות פוחת והולך הרי ספירת אוהל עראי אסור מדרבנן לזה כ' רש"י בטעמא של ר"מ להתיר אף מדרבנן כיון דנוח לסתור אבל לענין שלא יוחשב כעובר אדאורייתא פשוט שהטעם דלא מיקרי כלל בנין מדאורייתא כיון שאינם מחוברים בטיט וכמש"כ רש"י במס' ביצה דף הנ"ל ובזה גם רבנן דר"מ מודים ולא פליגי רק לענין איסור דרבנן שלדעת חכמים אף באוירא דליבנא אסורה הסתירה מדרבנן ולר"מ אף מדרבנן מותר כיון שנוח לספרו ואף