עטרת חכמים חלק א יא

הפסח לא היה צריך המג"א לראייתו מדין נוקשה שבסי"ב דיבש ביבש מב"מ מיבטל בטל ברוב אף מדרבנן ככל איסורי' רק משום חומרא דחמץ במשהו יש אוסרי' בפסח דלא ליבטל ברוב כמבואר להמעיין בס"ט. וממילא אין להחמיר בו יותר מתערובות לח בלח בס' שג"כ אסור בפסח מצד איסור משהו וצריך ביעור ועכ"ז אם עבר והשהה לאחר הפסח לא קניס ר"ש ויש להוסיף עוד דגם אם נתערב בפסח חמץ יבש של עכו"ם חד בתרי מצה של ישראל דמעולם לא עבר הישראל על ב"י על החמץ שבא בתערובות אף להסוברי' שלא מבטל בפסח ברוב משום חומרא דחמץ דאיסורי' במשהו ומ"כ צריך לשורפו בפסח מ"מ אם עבר עליו הפסח מה"ת לקנוס באיסור הנאה יותר מאם נתבטל בפסח מבשא"מ בששים שמפני שאין איסור בפסח רק משום דמשהו לא קניס ר"ש. קשה דלפי הכרעת המג"א דחמץ בעין שעבר עליו על ב"י אם נתערב אח"כ ברוב מותר א"כ אף אם נתערב חמץ של ישראל בפסח יבש ביבש מב"מ ברוב דפקע ע"י התערובות איסור חמץ דאורייתא ומה שעבר בב"י קודם שנתערב הוא מעוות שלא יוכל לתקן דאף אם ישרוף כל התערובות אינו מקיים בזה מצוה דאורייתא דהא ע"י ביטול כבר סר האיסור וכאלו אינו ואין עוד מצות ביעור בתערובות זה והשהי' אח"כ אין איסורו אלא משום חומרא דמשהו כמו באם נתבטל מבשא"מ בס' דאסור להשהותו ומהראוי שיהי' מותר לאחר פסח כמו תערובות ס' כיון דבשניהם ליכא איסור רק משום חומרא דמשהו שאין בו לתא איסור בב"י וב"י כמ"ש הח"צ שציינתי לעיל ואי מחמת ב"י שעבר קודם שנתערב די לזה ביטול ברוב לפי דעת המג"א הנ"ל: ומה לי אם ביטול ברוב כבר היה בפסח או לאחר הפסח דהא על השהי' בפסח מעת התערובות ואילך לא קנסי' ליה כ"א על מה שעבר קודם התערובות וכיון היכא שהשהה חמץ כל ימי הפסח ועבר על ב"י וב"י בכל שעה ושעה לא קנסי' ליה אם נתערב אחר הפסח מכ"ש דאין לקנוס אם לא עבר על ב"י רק במקצת ימי הפסח דהא מיד שבא התערובות הרוב בפסח פסק איסור ב"י מאז ואילך ותורף ראשית דברי הנ"ל מבוארים מתוך דברי הט"ז כאן בסי' תמ"ז ס"ק י"ח אמנם אם הועמד האקוויט עם מים עד שיש במים עם היי"ש של תפוחי ארץ רוב נגד היי"ש של תבואה יש לכאורה צידוד להקל ע"פ מ"ש הח"י ריש סי' תמ"ב שמצדד דעל טעם בלא ממשו ליכא ב"י הנראה לומר וחזי לאצטרופי לזה דאף דיי"ש כיון שבא ע"י בישול בחמין לא מיקרי זיעה בעלמא מ"מ מאחר שאין בו ממשות מחוי התבואה לא מיקרי כל היי"ש רק טעמא. והנני מעתיק כל דברי חדושי הריטב"א למס' חולין דף צ"ח בד"ה רבא אמר לא נצרכא כו' שכ' בזה"ל וא"ת והאיך אפשר לומר דטכ"ע לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כה"ב אלה הטמאי' לרבות צירן ורוטבן וציר אינו אלא טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן. הא במס' בכורות אמרי' הא לא"ה אמינא חלב שרי והא תניא הטמאים לרבות צירן ומצירן פרכינן דדמי' לחלב ולא מרוטבן דהוי שומנא דקרום והנכון דציר בשר טמא דאוריי' וציר דגים טמאים בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאי' לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובות אבל כשהוא מפורש בעינא הוא ודאי אסור וכל היכא דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתא בעינא חשיב עכ"ל לפי"ז אם יי"ש אינו אלא טעם תבואה בלא ממש רק לפ"ד הריטב"א הנ"ל כשהוא בעין בלא תערובות אסור מה"ת אף למ"ד טכ"ע ל"ד מ"מ אם נתערב ברוב ואין איסורו אלא מצד טכ"ע והרי דמ"ש הח"י די"ל דלענין חיובא דב"י ל"א טכ"ע ואף שאין רוב נגד היי"ש רק ממינו ואינו מינו היינו היי"ש של תפוחי ארץ בצירוף המים שאינו מינו מקרי תערובות לענין זה דלא מיחשב היי"ש של התבואה כבעינא ואדרבה נראה עדיף מאלו לא נתערב רק ברוב א"מ שהאיסור מורגש בהתערובת מצד הטעם ועכ"ז אי לאו מכ"ע דאורייתא הי' נפקא משם בעינא ולא הי' אסור מרבוי דהטמאים דלא נשמע מיני' אלא איסור טעם כשהוא בעינא ומדברי הריטב"א יש תשובה למ"ש הט"ז יו"ד סי' ק"ג ס"ק א' אף שאין רוב היתר כו' ויעוין מ"ש הט"ז שם בס"ק ג' בשם הטור אכ"מ להאריך בזה אמנם מדברי הח"י שם ס"ק ס"ז נראה דלא נחית לדברי הנ"ל דא"ל משום מעמיד הא אף במעמיד לא נפיק משום תערובות מבשא"מ לפי מה שמסביר הרמב"ם בפי' המשניות למס' ע"ז ד' נ"ט ע"ב דמעמיד לא בטיל משום דהוי כנראה וניכר ומבשא"מ ברוב ג"כ נראה וניכר ומ"מ יוצא מכלל בעינא הנלמד מרבוי דהטמאי' שוב ראיתי שיש מקור גדול לזה למ"ש בפסק מהר"מ מטיקטין שנדפס באלפסי בהקדמת חלק נשים ויעוין בפ"מ בקו"א למס' קידושין בפסק חדש ובשו"ת ח"צ סי' כ' ואם מכר הישראל כל חדרו שבה היה היי"ש שלו להנכרי ולא הושאר לעצמו זכות השתמשות לצורכו באותו חדר מקום אתי להעלות צידוד לקולא על החביות יי"ש שנשאר לו באותו חדר ונעלם בעיניו לכללו בשטר מכירה כאשר יבואר לקמן האף מה שעלה על דעת כבודם שלפי דברי הח"י ובשו"ת שלו שבספר תורת השלמים סי' ו' היכא דביטל וגם יש אונס יש להקל הן אמת שגם בדורו של אא"ז הגאון בעל מג"ש פסק גאון אחד להתיר בכגון זה מטעמים המבוארים בתורת השלמים ואף שאא"ז הנ"ל בספרו תשובות פנ"י סי' י"ג האריך לסתור דבריו יש להציל הגאון הנ"ל מהשגותיו וגם מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שפסק להדיא בא' שהי' אונס מלמכור חמצו בע"פ והשהה עד אח"פ שמותר אחה"פ כיון שביטל החמץ והיה אונס מלמכור יעו"ש אמנם בנ"ד מעיקרא דדינא פירכא דהכא לא היה אונס כלל רק התרשלות. ולא מבעי' לפמ"ש המג"א סי' תקכ"ז ס"ק ו' בזה"ל ואם שכח מחמם עצלותו שלא היה חרד על דבר ד' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מיקרי אונס כו' וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני עכ"ל דהה"ד בגוונא דידן דמה שלא רשם החביות יי"ש שעמד אחורי הפתח לא הי' רק מצד עצלות ואף שעסק במכירת יי"ש שלא לעבור בב"י מ"מ לא חרד לדבר ד' לשמוע דברי חז"ל לתור בכל המקומות שמצוים שם חמץ להעלותו במכירה להנכרי ובפרט לדעת הר"ן ריש פסחים ולפי מה שביאר הפנ"י שם בכוונתו דהיכא שידוע בודאי שמכניסי' בו חמץ חיוב הבדיקה מדאו' והרי המרתף הוא חדר מיוחד לחמץ ומהצורך בשעת המכירה שיעיין ישראל בכ"מ דלפעמים מונח שם חמץ בכה"ג ודאי יש חיוב מדאורייתא אלא אף מלבד דברי הר"ן הנ"ל כיון דמכלל הבדיקות חמץ לבדוק אפילו בחורין וסדקין ולמה דאסרי' אח"הפ חמץ שעבר עליו הפסח אף אחר הביטול הטעם כיון דעבר על מצות ביעור דרבנן שציוה לבדוק ולבער או למכור ודמי זה למי שמתחיל לבדוק חדרו והפסיק באמצע בדיקתו דבכה"ג אף אם לא עצל מלבדוק רק זויות אחד מהחדר הוי כלא עשה ולא כלום ולא קיים מצות חז"ל ופושע גמור הוא למה לא חשש לראות בכל פינות החדר כ"כ בגוונא דידן שעצל מלבדוק אחורי הדלת ששם היה מצוי עמידת כל היי"ש

אמנם אם הי' כדי סמיכה על הביטול הי' מקום לומר שאף שלא הי' אונס וגם לדעת השו"ת פנ"י שחלק על הגאון הנ"ל עכ"ז שאני הכא דליכא לחוש להערמה דהא הי' לו לישראל הזה נכרי קונה ממנו כל חמצו ומכר לו כל מה שנראה בעיניו ולא היה מעצים למכור לו יותר מה"ת נחוש בכה"ג על הביטול בהערמה ושאני במעשה של הח"י ותורת השלמים ושבשו"ת פנ"י שנאנס הישראל במהירת חמצו הידוע לו וכיון שאדם בהול להפסיד ממונו אף שמבטל בהדי' חיישינן דמערים ואינו מבטל בלב שלם

ומיום עמדי על דעתי קשה עלי לסמוך כלל על אמירת כל חמירא כו' שרוב ההמון אומרי' אותה כמו תחנה ובפרט ובפרט לפי שמבוא' בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות ח"ומ שכ' בזה"ל ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה שיבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאי ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל ועפי"ז נסתר כמה קושי' שמקשה הפ"י בסי' י"ג ובפרט מסוגי' דחמצן של עוברי עבירה אמרו אתם הנמצא בר לבב כזה שיהי' לבו באמירת כל חמירא להחשיב חמצו כאין וכאפס ועוד אף אם הביטול הוא מטעם הפקר ודלא כדברי הרמב"ם הנ"ל מ"מ יש לפקפק כיון שעיקר הביטול הוא כל חמירא וחמיעא דאיתי' ברשותי אפשר דאין בכללה חמץ שנשאר ביד עכו"ם דהא יצא החדר מרשות ישראל וקם דרך מכירה ביד הנכרי הקונה ואף שכ' הרא"ש בפ"ק דפסחי' וז"ל ונראה לי דדבר פשוט הוא דאע"ג שהנפקד קיבל עליו אחריות מכל מקום עיקר החמץ של הבעלים וכיון שהושאל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו עכ"ל מ"מ הרי בנ"ד גם הנכרי שלא ידע אם יש עוד שום חמץ בחדרו לא היה משאיל שום מקום בחדרו להישראל ונפקע מרשותו של הישראל כל אותו חדר במכירתו להנכרי ובכל עניני הקנאות והפקר לא אזלינן אלא בתר משמעות הלשון שיוצא מפי המקנה או המפקיד וכיון שזה אומר להדיא דאיכא ברשותי אין בכלל הפקירו גם חמץ שאינו ברשותו ומלבד זה הסברא נותנת כיון שמכר הישראל החדר עם החמץ ומסר המפתח להנכרי לא היה מחשבתו עוד לביטולו רק מה שהי' אפשר שימצא בחדרי ביתו בחורין ובסדקין ולא אותו חד שמכר לנכרי ומה"ת הי' לו להסיק אדעתי' להיות כמסתפק אם נשאר חמץ שלו באותו חדר וכיון שאינו אותו החביות בכלל הביטול אם עבר עליו הפסח אסור אף שלא היה החמץ ברשות בעל החמץ כן הוא דעת המנ"י בספר תורת שלמים שאלה ו' שכ' בזה"ל אך מסוגי' הש"ס פ' הגוזל עצים גבי הא דאמרי' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ואיתא שם בגמ' מאן תנא דאמרי' באיסורי הנאה הש"ל כו' הרי להדיא דאף שהבעלים הי' אונסים גמורי' שהרי הי' ביד גזלן ואפ"ה אחר הפסח אסור בהנאה והפסידו הבעלים ש"מ דלא פלוג חכמים בתקנתם וקנסינן עכ"ל והרי בגזול לא שייך לומר שהושאל ביתו לשמירת ממונו וגם לא על דעת הנגזל שיהי' לו רשות בביתו של הגזלן ועכ"ז כיון שעבר עליו הפסח נאסר מחמתו של הנגזל וה"ה בנ"ד: