עטרת חכמים חלק א קיב

מזויף מתוכו משום דלדידי' כתיבה לשמה בעי וחתימתן של העדים מכלל כתיבת הגט הוא דפעמים שאין כאן ע"מ וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אפי' דמימר אמרי' כיון שנתקיי' בחותמיו לאו מזויף הוא ובודאי כדין נמסר לה בפני ב' וכדין נעשה לשמה אי בתלוש אי בשאר תקוני הגט וכיון דע"ח משוי להגט כשר בודאי ובכלל כתיבת הגט הם והלכך כיון דחתומים עלי' אי לא חתימו עלי' לשמה מזויף מתוכו קרי לי' עכ"ל הרי דע"ח על כשרות הגט המה מעידים שלא נכתב במחובר ושנעשה כדין לשמה ומטעם זה אי' בסדר הגט שהסופר אומר לעדים בשעה שמתחיל לכתוב שמעו אתם עדים כו' והנני כותב גט זה לשם פב"פ כו' יעו"ש ע"כ נכון לפרש דברים הנ"ל שהרכין בראשו עליהם שהי' כוונתו על עדי חתימה ושעל ידי חתימתן נודע שהגט שנותן לאשתו נכתב ונעשה כדת ונתינה מעלי' היא שתתגרש בקבלת אותו גט: יעוין גם בב"ש סי' קכ"ו ס"ק ב' מש"כ בשם הרא"ש ע"ש. גם בזה צדקו לדעתי דברי כבוד החריפים ב"ד רבא דק"ק לובלין דכיון שנשאל הבעל אח"כ עוד פעם אחת ושתים מאכט איהר אונז פר עדות וכו' והרכין בראשו הן ואומד הדעת במסוכן ויוצא בקולר שרצונו שיגרשה כדת אמרי' שדעתו הי' אז על עדי חתימה דמהכ"ת נימא שהי' לבבו פונה לפרש לעצמו במחשבתו שאלה זו על ע"מ ובפרט שהאיש ההוא כבר גירש אשה אחת וידע כתיקון חז"ל שחותמין ב' עדים על כל הגט והבעל צריך למנותן ע"ז משא"כ בע"מ שמייחדים אותם בשפת מסירת הגט ולא הי' צריכין להטריח ע"ז את הבעל בשאלה ובהרכנה ואם הי' נשאל תחלה ממנו בסתם מי יהי' עדים והי' מרכין את ראשו בוודאי היינו מפרשים שקאי על ע"ח ע"כ אף שלפי דברי העדים הי' לשון השאלה בראשונה מגומגם וע"כ דעת המערער שהרכנה הראשונה אינה מועלת למשוי העדים עידי חתימה מ"מ אין לגרע בזה הסכמת המגרש בהרכנה שהרכין אח"כ בפי' על השאלות בסתם דסתמא כפירושו שנשאל מי יהי' ע"ח

כ"ז כתבתי דרך צידוד בעלמא בענין המערער אבל להלכה ולמעשה נלע"ד בפשיטות שאין מקום להתחלות ערעור כלל דידוע דגזה"כ הוא דאמרי' בכל עדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולפי' רש"י מדכתיב לא יגיד חדא הגדה הוא ובחדושי הריטב"א כ' דילפינן לה מדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ואם הי' ביד עדים לחזור ולהגיד ליכא קיום דבר ע"כ אין ביד העדים לחזור ולהגיד אף באמתלא גדול' ואינם נאמנים אף שחוזרי' ומגידים שהיו אנוסים מחמת נפשות דבכה"ג אלו הוי אתו לאמלוכי הוי אמרי' להו זילו חתימו ולא תתקטלו מ"מ אינם נאמנים דגזה"כ הוא כמש"כ בחדושי הר"ן דף מ"ד ע"ב ד"ה ואי הדרי בהו מאי הוי דמה שאי' שם בגמ' להחזירו א"א כיון שכבר נגזרה גזירה ומסיק אפי' יהיבי טעמא למילתא כו' ופי' דאי יהיבי טעמא השכל שופטת שיהי' חוזרין ומגידין אבל גזה"כ הוא דאף בנתינת טעם לא יהי' חוזרין ומגידין ומזה נ"ל אף היכא דהעדים אומרים כך וכך הי' המעשה ולפי ענין המעשה טעינו בדבר שדרך ב"א כמונו לטעות דאף דלפי דבריהם יש להם אמתלא יפה על הגדתן הראשונה שהי' מצד טעותם מ"מ לאו כל כמיני' דכיון שהגיד שוב אינו חו"מ ואינם נאמנים כלל לומר שהי' המעשה ע"ד שהי' להם מקום לטעות וגרוע מאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות. ואין סתירה לזה מדברי הרזה"ה והר"ן ריש מס' ר"ה המובא בש"ע חו"מ סי' כ"ט מ"ג. דדבר שדרך ב"א לטעות נאמנים העדים לחזור ולהגיד שאני התם דמיירי בקביעא דירחא או בצורבא דרבנן שאין דרכו למידק בעדות על אשה והוי כאלו הי' לנו מיד בהגדת העדי' שאפשר אומרי' כן מצד טעות שדרך ב"א לטעות והוי כאלו לא העידו כלל ע"ז כלשון הירושלמי יכולין לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ומפרש הרזה"ה שהטע' משום ב"א לטעות בזמן וע"ד שאמרו בתוספתא עד שלא נחקרו עדותן יכולי' לומר מוטעים היינו מבודים היינו כו' משנחקרו עדותן אינם יכולין לומר כו' וכיון שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותן אינם יכולים לחזור ולהגיד אבל על הזמן יכולים לחזור ולהגיד כיון דדרך ב"א לטעות בזה הוי כאלו עדיין לא נחקרו עדותן וכאלו עדיין לא הגידו הגדה מעליא ולכך המה חוזרין ומגידין ונ' שכן כוונת הרזה"ה הנ"ל בפי' דברי הירושלמי וביותר מבואר כן בס' בעה"ת שער ג' ח"א דין א' שמה שאי' בירושלמי ע"ז לא חתמנו הכוונה כהנ"ל וכ"נ מדיוק לשון הרשב"ם במס' ב"ב דף קס"ח ע"א ד"ה צורבא מדרבנן שם כ' בזה"ל כגון ר' ירמי' בר אילעא דלאו דרכו למידק ולהכיר בנשים כ"כ והגדה קמייתא שאומר דלאו איהי היא לאו כלום לא מיקרי חוזר ומגיד ע"כ יעו"ש (ובמקום אחר הי' לי עיון מה שנראה שהרשב"ם אינו מפרש הסוגיא כפי שארי הקדמונים) ועכ"פ נשמע שעיקר הסברא הוא לא מיקרי חוזר ומגיד דכיון דידעינן דלאו אורחי' למידק לא חשבינן הגדה הראשונה להגדה ברורה וכן בכל דבר שמעידים עדים בשטר וידוע שהי' הגדתן בדרך שב"א לטעות

שוב עלתה לי למצוא כעין סמוכין כדברי הנ"ל באס"ז לב"מ דף ע"א ע"ב שכ' בשם הרמ"ך לשון הירושלמי נאמני' לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ואח"כ כ' וז"ל הרמ"ך ונראה לומר אע"פ שכ"י יוצא ממ"א אם יש בשטר לשון מסופק ואין ידוע בבירור אם נשמע מלשון השטר שהעידו עדים על אותו דבר המסופק אם לא בהא הוא דמצי אינהו לאסהודי ואין בזה משום כיון שהגיד דלא הגדה הוא. וכן כתבו הגאונים אע"ג דהוי כת"י יוצא ממ"א ע"כ הרי שעיקר הסברא דלכך לא הוי כחוזר ומגיד כיון שמעצמינו הי' לנו להסתפק דילמא לא העידו ע"ז ועד"ז ג"כ הסברא לפי דברי הרז"ה הנ"ל דמה שידוע לפי ענין השטר שהי' אפשר להיות טעות בדבר שדרך ב"א לטעות לא מחשבינן להגדה ברורה וע"כ ביד העדים לחזור ולהגיד ולומר שטעו אבל בכה"ג עדים החתומים על הגט שכותב אני פב"פ עד שהי' ג"כ ע"מ ונתקיים המסירה בפניהם מה"ת הי' לחשוב דילמא היו איזה מעשה שיוגרם להם טעות שיודמו שהם נתמנו להיות עדים ובאמת אינם עדים וכיון שכבר נתקיים שוב אינם חוזרים ומגידין בשום אמתלא שבעולם ואם גם בכה"ג יהי' אפשר לחזור ולהגיד איך יתקיים הקרא ע"פ שני עדים יקום דבר

ואון לדברי אלה מדברי הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' המובא בטואה"ע סי' קנ"ח ובב"ש ס"ק י"ג המעיין היטב בדברי הרא"ש יראה שעיקר יסודו לפי שהי' שכיח בדורו שמתעסקין בגיטין כו' אע"פ שיודעים בהם מעט כו' יעו"ש משא"כ בזמנינו שאין סידור הגט כ"א בפרסום לפני הב"ד והעדים על הגט שאנו דנין עליו המה בני תורה ואפשר המה חכמים כמבואר מלשון הכותב השאלה ונעשה בפרסום גדול לפני רבים אנשים מכובדים שהיו נאספים אז בביקור החולה. ויעוין בבדה"ב שנתקשה בדברי הרא"ש הנ"ל ולא הובא דברי הרא"ש הנ"ל להלכה בש"ע ובאמת בלא"ה מאד נפלאים דברי הרא"ש הנ"ל מי יתן והי' אשמע ישוב לדבריו שם הנראה מתנגד להסוגי' במס' כתובות דף י"ח דמה שאמרו שם בגמ' בשלמא קטנים כדר"ל כו' אינו אלא אליבא דר"מ שסובר אינם נאמנים לפסלו ואפי' אין כת"י יוצא ממ"א ועל אנוסים לא מוזכר כלל הטעם דאונס מחמת נפשות לא שכיח ואדרבא מחמת קושי' זו אלא אנוסים מ"ט הוצרך הגמ' לומר שסובר ר"מ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו יעו"ש ובכת"י יוצא ממ"א הטעם פשוט כדאי' שם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואי בעינא אמינא עוד שגם זה לא שכיח שעד בן תורה יעות ויקלקל לשונו ללא דבר ולא ירגיש בשעת מעשה שעכ"פ יש צד ספק מחמת עלג לשונו ולאו כל כמיני' לעד לומר שאמר בלשון אשר לא הי' לו לומר חשש והוא לא הבין שיש באותו שינוי לשון חשש כוונה אחרת ובפרט שלא הי' צריך לשאול אותו מי יהי' ע"מ [ובודאי דעתו הי' לשאול אותו על ע"ח] וא"צ לשאול רק על ע"ח ומסתמא הי' שאלתו כהוגן לפי הצורך ומחמת שסברתי הנ"ל בענין חוזר ומגיד פשוט ומוחלט לדעתי ע"כ אני מחליט שאין לחוש כלל לדברי העדים בהחזרתן לגרום עי"ז ביטול עדותן על הגט שכבר נתגרשה בו האשה בפני ב"ד ובפני רבים ומסתמא נעשה כן גם כפי הסדר כנהוג שהחרימו הב"ד שכל מי שיודע איזה פקפוק יודיע מיד לב"ד קודם מסירה ולדעתי אף העדים בעצמן יודעים שלא הי' מחשבתם אז שום נדנוד פקפוק דאיתקל בלשונם וכאשר קמה עדותן בשעת מעשה כן יקום

ולא אחדל להציע מה שצ"ע בדברי הרא"ש בתשובה הנ"ל שמדבריו שם וגם מלשון הב"ש נראה דאם רק ע"א לבד חוזר ומגיד אין בחזרתו כלום וקשה לפי שיטתו דהוי דבר שדרך ב"א לטעות למה לא יפסול הגט בכשחוזר ומגיד אפי' רק ע"א שעכ"פ בחזרתו מבטל הגדת עדותו ולא הי' עליו שם כשרות עד כלל ואף לפי סברת ס' הפלאה במס' כתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אלא אי אמרת שכ' דאף אי הוי אמרי' חוזר ומגיד לא הוי מבוטל הגדה הראשונה מכל וכל אלא הוי כתרי ותרי דלמה יאומן דברי האחרונים יותר מהראשונים דז"א אלא כשחוזרים ואומרים שקר העדנו בתחלה אבל לא בגוונא דהכא שלפ"ד העד שחוזר ומגיד הי' דבריו הראשונים מצד טעות ויש טעמא למילתא שהי' בדבר שדרך ב"א לטעות מה"ת לא יבוטל הגדה הראשונה מכל וכל

נחזור לענין ראשון דבנ"ד מיקרי שפיר חוזר ומגיד ובפרט דאפשר לומר דאם כדברי העדים הי' שיצא מפיהם דרך השאלה להמגרש בלשון מבולבל לא הי' להם לטעות ולהחשיב הרכנתו שיהי' ע"ח וכי הי' חסרי מדע להבין שיש עכ"פ צד נטילת ספק בלשון זה לפרשו רק על ע"מ ואיך ערב לבם להמציא א"ע שיהי' ע"ח על הגט ואין בכה"ג בכלל דבר שדרך ב"א לטעות הפרש גדול יש בין הנושאים דבטעות בקביעא דירחא או בצורבא מדרבנן שאין דרכו למידק אין בשעת מעשה שום נטיות ספק בלב העדים כי לפי טעותם סברו שחותמים באמת משא"כ בעלג לשון הנ"ל שהספק מיד ראוי להיות נראה לעיני העדים ולכל השומעים ובכה"ג שגרע מעדים שאמרו