עטרת חכמים חלק א קח

תוספת כתובה כתב ידי על איזה מתכשיטין נתרצה החתן ואם גילה דעתו שכל מה שימסור לה אף אחר נשואין תהי' נתינתו דרך מתנה גמורה שתקחם אחר מותו בראש נוסף על כתובתה וכשיצא לאור ספר בית מאיר על אה"ע מצאתי שבסי' צ"ט צעק ככרוכי' על גזילת היתומים עפ"י הסופרים שמייפים כח זכות האשה לכל רצונם אודות תכשיטין יעו"ש וכמוצא שלל רב הי' בעיני זה זמן לא כביר שהגיע לידי ספר בית יעקב על אה"ע שחיבר מופת דורינו הגאון בעהמ"ח ספר חוות דעת שיצא לאור בשנת תק"פ ומצאתי שנתכוונתי בימי חורפי לתורף דבריו והנני מעתיק מה שכ' בסי' ס"ו סעיף י"א בזה"ל: עוד כ' הב"ש דההוספה זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטי, השייך לגופה עיין בס' נ"ש דהכוונה בגדים שעשה לה בעל ונלע"ד דאף שכתב כך בכתובה מ"מ צריכה להביא ראי' שהקנה לה לגמרי ומ"מ מועיל הכתב באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתי' למשקל ולמיפק לא הקנה לה ולזה מהני הכתב כשכתב לה השייך לגופה לומר שלא יקח ממנה דאף כשתצא ממנו אקני לה אבל מה שנותן לה בסתם להתקשט נראה לי דאינה זוכה בהם דהא מבואר בחו"מ סי' צ"ז דטבעת ותכשיטין הבע"ח גובה מהם וכ' הסמ"ע הטעם משום דדברים יקרים כאלה ודאי לא אקנה לה רק כשיצטרך למוכרן ימכרן וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל גופא אמרי' דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשט עד שיצטרך למוכרן ובכלל השייך לגופה אינו במשמע רק אותן שהקנה לה בפירוש שיהי' שלה דלא נימא בהו אדעתי' למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובכל ספק שבשטר יד בעהש"ט על התחתונה עכ"ל עאכו"כ באלמן שאינו עשיר שנושא אלמנה ולו תכשיטין מאשתו הראשונה וצריכין לו לצורכי היתומי' קטנים מהכ"ת נדון בסתם שמחמת שהניח את אשתו השני' שתתקשט בהם בודאי החליט שיהי' שייכי' לגופה ויהי' נתונים לה במתנה גמורה שתקחם נוסף על כתובתה ולמה יעלה על לב דיין לנטות מדרך האמת לאמתו אומד דעת כל שומע מבין שבודאי לא נתרצה אלא דרך שאלה לקישוט ואפשר גם לזה לא הי' מרוצה לולא שהי' נצרך לעשות כן מפני דרכי שלום כאשר בעו"ה כן דרך הנשים ובפרט בזיווג שני למשול על בעליהן לכל רצונם ולהקניט בני הראשונים בקישוטין לעיניהם בתכשיטי אמם

ומעשה רב הנודע לי מחותני הגאון זצ"ל ומפי בתו אשתי הרבנית תי' אשר הגידה מיד ביום נשואין עמי ועוד בפי' לפ"ת (כי עדיין לא נודע לה וד"ל) שבסידור עזבון בעלה המנוח המופלא הנגיד מ' משה ברז"פ זצ"ל מבראד הי' לראש המתווכחים הגאון המפורסים מ' זלמן מרגליות ונצרפו עמו כמה חכמים חשובים לא הניחו לה מתכשיטין כ"א מה ששלח לה בעלה בעת קישור התנאים וביום חופתה אבל מרגליות גדולות ואבנים טובות הוצרכה להחזיר ונמכר לפרעון חובות. אף שלגודל יקר יחוסה ואשר נשאת בצעירת שנותי' לאיש זקן הי' מקום לנטות הלכה כדעת האלפסי בתשובה ולאמד דעת בעלה ז"ל שכל התכשיטין שקנה ושמסר לה לאחר החתונה הי' דרך מתנה גמורה עכ"ז לא יצאה בדימוס ולא השאירו לה מזה רק נזמים טובים שהי' שווי' בערך שווי' של המרגליות קטנות שהי' לה מקודם החתונה והחליף אחר נשואין הנמסר ממנה בחזרה לעזבון הנ"ל וכתבה לאבי' חותני הגאון זצ"ל והשיב שלא תהרהר כלל בדבר זה ותקבל בטוב כפי חריצות הדין. הרי לעינינו שגם בק"ק בראד אין מחליטי' כאלמנה התכשיטים שהגיעו לידה אחר החתונה ומסתמא כן הוא בכל קהלות גדולות לגדר בדבר דשכיחי ע"פ התייסדות משנים קדמונים בעוד הי' דעת ישראל מסור לאנשי השם בקרבם ועיניהם היו פקוחות במקור הדינים ואצ"ל אחר שאין האשה מוחזקת בהתכשיעין ובפרט כשטוענים היתומים ששמעו מאביהם שלא נתן התכשיטין לאשתו רק דרך שאלה וטענינן אנן ליתמי שאף אם נתן לה בעצמו יכול להיות שאמר לה בפירוש שאינו נותן רק דרך שאלה לקישוט או טענינן שמא לקחה האשה בעצמה שלא מרצון בעלה התכשיטי' לקישוטין וכמעט דברי אלה אך למותר לפמ"ש לעיל בשם ספר בית יעקב וכאשר קיימתי מדעת עצמי במשפט שהי' בין מ' יאקיל דקהלתינו ועולה עוד בזכרוני שגם החלק מיעוט מתכשיטין שהסכמתי אז לדעת הנבררים להחליט לאשה הנ"ל לא הי' רק מחמת שטענה האשה שחמי' מ' יאקיל הביא לה במסירה לידה כל התכשיטי' במתנה וכדי לחבב בעלה עליו ולאשר יקרה בעיניו מצד שלימותה ויקר ערך יחוס משפחתה נגדו ואף שהכחישה חמי' בזה הי' לי מקום לנטות לתווך דרך פשר

והרי זה עתה מצאתי בספר נודע ביהודא מהדורא בתרא סי' ק' שנשאל מאח הגאון המפורסי' המנוח מ' צבי הירש אבד"ק גלוגא בנידון תכשיטין השייך לגופה שהי' דעת הגאון הנ"ל לפרש הנאמר בכתובה חוץ תכשיטין השייך לגופה שאין הכוונה בזה רק על תכשיטין שהכניסה לבעלה מבית אבי' שנזכר תחלה באותו כתובה והשיב הגאון הנ"ל דע"ז לא הי' צריכין לכתוב בכתובה אחרי שכבר נתבאר בכתובה שמלבד הנדן הכניסה לו תכשיטין מבית אבי' יעו"ש ומה שמפלפל עוד שם נעלם ממנו לפי שעה שו"ת צ"צ הנ"ל וגם לא נחית שיש חילוק פשוט בין מלבושים לתכשיטין כנ"ל ואף שצידד לזכות האלמנה לא החליט דעתו לא למעשה ולא להלכה אף שמיירי שם להדי' לענין תכשיטין שעשה וקנה לה הבעל אחר הנשואין וסיים לבסוף שנכון לפשר יעו"ש וא"כ בנידון שאלתכם מה"ת לא נימא דאף שכ' בכתובה חוץ מתכשיטין השייך לגופה אין הכוונה בו רק למה שנתן לה דרך מתנה קודם כתיבת התוספת כתובה או מה שנתן אח"כ דרך מתנה אשר עי"ז יקראו בשם שייכים לגופה ויועיל הכתוב בכתובה חוץ מתכשיטין לגלוי דעת שיהי' שלה אף לאחר מותו הן גם לי תכשיט מה מאשתי ראשונה ע"ה אשר אני כמוכרח להניח את אשתי הרבנית להתקשט בה אבל הגדתי לה בפירוש שאין לה זה מאתי רק דרך שאלה בעלמא ולמה לא נטעון כן עבור היתומים הידועים שאפשר שכן עשה אביהם ז"ל או שקיים מסברא דנפשי' שנתינה סתם לקישוטי' לא יעלה על לב מבין להחשיב למתנה ובפרט שלא קנאם ולא עשאם לשמה וכבר היו בידו ובפרט שבודאי קרובה דעת האב יותר לבניו ולבנותיו ג הקטנים

ולפ"ד הנ"ל יש לפרש בפשיטות מ"ש בטוח"מ סי' צ"ז בזה"ל בד"א שאין מתנות לאשתו ובניו כסות בזמן שלא הי' להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם היו להם בגדים שעשה להם הוא אין בע"ח גובה חובו מהם אפי' אם חדשים שלא לבשו מהם כיון שקנאן לשמן כו' עכ"ל כוונתו דאין אשה זוכה דרך קני' הבגדים אלא אם קנאן הבעל לשמן שנגמר הקני' לה בקניות הבעל לשמה ומטעם דשליחותה קא עביד או דגמיר ומקנה כמבואר מתוך הסוגי' ב"ק דף ק"ב אבל אם לא הי' תחילת הקני' לשמה אלא בעל קנאם לעצמו ואח"כ מסר לאשה שתלבוש מהם אין לה בהם קני' ומחזקינן שלא נתנן לה אלא דרך שאלה לצורכה לכסות ערומה

עוד יש לומר בקיצור דברים שמה שהעיר הנודע ביהודא מדעתו לקושי' השואל שבשו"ת צ"צ ונחית בפלפולו לתרץ לפ"ד הש"ך בסי' ר"ט דבהקנאת דשלבל"ע מועיל תפיסה אף שלא ידע המוכר כשתפס וכשנודע לו הוא מוכר יעו"ש מלבד שבעצמו לא החזיק הנודע ביהודא דבריו בזה נלע"ד דמעיקרא דדינא פירכא כי יש חילוק גדול בין הנושאים דבמקנה דשלבל"ע עיקר הקני' הוא מצד מה שהקנה לה בפירוש הדשלבל"ע אמר דבר זה כשאקנה יהי' קנוי לך רק שיכול לחזור בו וכשקדם הלוקח ותפס תו ליתא בחזרה אבל לגבי תכשיטין המוזכרים בתוספת כתובה שאין מוזכר עליהם שם קני' גם אינו מסוים לא בכמות ולא באיכות רק שמגלה רצונו שהתכשיטין שיהיה שייכים לגופה ישארו לה גם אחר מותו מעתה לנו לדון במה יקראו שייכים לגופה והאיך יעלה על הדעת שיועיל תפיסה שלא מדעת הבעל שיהי' ע"י התפיסה נקראים שייכים לגופה ואף אם מסר לה הבעל בעצמו אם לא אמר שנותן לה במתנה אין ראי' שהקנה אותן לה. דברי הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל תשובה יז

שאלה בענין אשה שנראה ממנה מעשה שטות אם יכול לגרשה. תשובה ע"ז האשה שזה דרכה כסל שהולכת בבגדים מטונפים בצואה פשוט הדבר שלפמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות פ"י דין ט' דכל מי שנטרפה דעתו ונמצאת משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים בכלל שוטה יחשב עכ"ל פשטות לשון זה מורה שאף בלי מעשה של שטות רק כשנמצא דעתו משובשת בדבר אחד שהכוונה בזה דהיינו מתוך הדברים שמדברין עמו רואין ממנו שדעתו משובש בדבר אחד ומשיב בו בטירוף דעת לשוטה יחשב עאכו"כ במעשה גמור של שטות כזה שהולכת בבגדי' מטונפים בצואה שתחשב לשוטה ודברי הרמב"ם הנ"ל נקבעו להלכה בטור ובש"ע חו"מ סי' ל"ה ובב"י אה"ע סי' קכ"א גילה דעתו שנוטה אחרי דברי הרמב"ם אשר ע"כ כ' הב"ש באותו סי' ס"ק ט' שהב"י פוסק כהרמב"ם וביאר שמה שכ' ביו"ד סי' א' הסימני' המפורשים שה בחגיגה צ"ל דלדוגמא קתני ולאו דוקא וממילא י"ל כן בשיטת הרא"ש פ"א דחולין וע"כ צ"ל כן בשיטת הטור שהוא בעצמו הביא דברי הרמב"ם הנ"ל כנ"ל ובטור יו"ד סי' א' לא הביא לסימני שוטה רק הד' דברי' שנזכרו ריש חגיגה וממילא אין ראי' מדברי הרא"ש ריש חולין שחולק על הרמב"ם ומה שאיתא בטוש"ע אה"ע סי' קנ"ד איש המשתטה יום יום כו' והוא משו"ת הרא"ש כלל מ"ג סי' ג' ע"כ לא מיירי כשהוא שוטה ממש באחד מהדברי' דאל"כ קשה עכ"פ על המחבר שנוטה