עטרת חכמים חלק א קז

תשובה טו

ע"ד שאלתו דמעלתו אודות המערערים לומר שהדיין שיש לו ר"ל חולה שבור אין לו לישב בסדור גיטין וחליצה כתב מעלתו בזה"ל אך נוכל לומר דאף בסנהדרין אין לפסול רק מום הנראה ולא מום שבסתר מדכתיב כלך יפה וגו' וכו' וגם מדאין מעמידין בסנהדרין סריס מפני שיש בו אכזריות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות סנהדרין ולא קמפליג בין סריס חמה לסריס אדם דהוי מום בגופו מכלל דאין מקפידין רק על מום שבגלוי עכ"ל דבריו בזה לא מחוורין כלל דגם בבהמה לקרבן ובכהנים אינו פוסל רק מום הניכר וכל מום הנראה כשאדם ערום נקרא מום ניכר אף שאינו נראה כשמכוסה בבגדים וסריס שאינו מעוך וכתות רק שנולדו בו סימני סריס המבוארים אינו בכלל שם בעל מום ומדילפינן גבי סנהדרין מפסוק ומום אין בך יש למשמע מיני' שצריכים שיהי' מנוקים מכל מום ע"פ הגוף ובפרט לפי הנראה מדברי התוס' במס' סנהדרין דף ל"ו דלפי המסקנא נשמע למעט בע"מ גם מפסוק ונשאו אתך שבעינן דומי' דמשה רבינו גם לענין מנוקה ממום ועכ"ז היות חומרא זו לענין סידור חליצה וגיטין לא מצינו שום יסוד הבו דלא להוסיף אם הכיס אינו ארוך עד ארכבותיו אף לכהנים לא הוי מום גם לשיטת הרמב"ם ולפי פי' רש"י בבכורות דף מ"ד ע"ב ד"ה בבצים אין אריכות הכיס מחשיב למום רק כשבציו גדולים ולכבוד הדיין נכון להשתיק את המערערים גם למען שלא יגרמו ח"ו נדנוד הוצאת לעז על הגיטין וחליצות שנסדרו כבר בישיבת דיין זה מהמנין אשר לא ידעו ולא יבינו וידמו שיש קצת עכוב בפסול מום אף בדיעבד ע"כ טוב יותר להושיב לכתחלה גם להלאה בסדור גיטין וחליצה את הדיין הזה ושלום על ישראל דלא ליתי לידי חליצה

ועל דבר קביעות מקום לחליצה אם הלך א' מהדיינים לדרכו וצריכין להושיב אחר תחתיו בסדור החליצה פשוט שבטל קביעות הראשון וצריכין לקבוע מחדש ולאחר את מעשה החליצה ליום שלאחריו דברי הדו"ש בלונ"ח: תשובה טז שאלה בתכשיטים השייך לגופה כמה נוטלת האלמנה לפי הדין ולפי המנהג

תשובה מפי מורי הרב המנוח מוה' אברהם זצ"ל שהי' מגיד ודיין דקהלתם שמעתי שבגליל לבוב המנהג שלא ליתן לאלמנה התכשיטים השייך לגופה רק חלק מה מכל מאה ושאלתי אם מנהג זה או תקנה היא בכל התכשיטים הן מה שנותן לה קודם החתונה וביום חופתם והן מה שנתן לה בעלה אחר החתונה במשך מגורה עמה והשיב שאינו יודע ומפי השמועה נודע לי עוד מאיזה קהלות גדולות בפולין שכן המנהג אצלם ודייני קשישא דקהלתו לא ידעו מזה לא להימין ולא לשמאל ואמרו שלפניהם לא הי' מעולם משפט זה בין אלמנה ויורשים היות רובא דרובא בעזבונות קטנות אין עולה סכסוך בעסק תכשיטים כ"א לסך מה. ודרך כלל מפשרים האלמנה בשקידה לטובת היתומים קטנים בהעמסת חיוב על האלמנה שתחזיק את היתומים עד שיגדלו וינשאו. וזכות זה שמזכין להיתומים עולה יותר מכללת רכוש העזבון אז אמרתי להם שנלע"ד היכא שאינו ידוע מהתקנה בענין התכשיטין מגרע גרע לפני האלמנה ויד בעהש"ט על התחתונה וי"ל דמה שכתב בכתובה חוץ מתכשיטין השייך לגופה אין הכוונה בו אלא על מתנות וסבלונות שנתן לה קודם כתיבת הכתובה ולא על מה שיקנה אחר נתינה ואף שי"ל כיון דכתב בסתם שבעת גביות כתובתה יהיה שלה נוסף על הכתובה כל המלבושים ותכשיטין השייך לגופה יש ממשמעות דברים אלו כל מה שיהי' נקרא אז מלבושים ותכשיטין השייך לגופה ומכללם גם מה שיהי' לה ממנו אחר חתונתה עד מותו וכצ"ל בדעת הצ"צ סי' ג' שכ' בזה"ל ומה שכתבתי האיך יכול בעלה להקנות לה דשלבל"ע הא לאו מילתא היא דהאמת הוא דכל אשה הי' ראוי שתיקח כל מלבושים שעשה לה הבעל דכיון שעשה לה הבעל קנתה וראוי הי' שתקח אותם אלא שאמרו חז"ל (כתובות נ"ד ע"ב) אומדן דעת היא דכי אקני לה אדעתי' למיקם קמי' אדעתי' למישקל ולמיפק לא אקני לה ולכך אינם נוטלת אבל הך איתתא שכ' לה בכתובתה כך שתקח כל מלבושים יתר על כתובתה הרי גילה דעתו דאקני לה אפי' למשקל ולמיפק לכך נוטלת אותם ולא שתהא נוטלת המלבושים מכח שקנתה אותן בשטר כתובתה שהקנה לה בעלה המלבושים אלא היא קנתה המלבושים אפילו בלא כתב לה בכתובה ע"י שקנה אותן לשמה או עשאן לשמה ואין לך קני' עדיפא מזו אלא שאם לא הי' כותב לה בכתובתה שתטלם אחר מותו לא היתה נוטלת אותן משום דאומדן דעת היא אדעתא דלמשקל ולמיפק לא אקני לה ואהני מה שכ' לה כך בכתובתה לבטל האומדנא אבל קני' שקנתה האשה המלבושים היא במה שהקנה לה הבעל המלבושים וזכתה בהם ולכך אין חילוק בין אותן המלבושים שהי' לה כבר כשכ' לה כך בכתובתה ובין שעשאן לה אח"כ נוטלת כולן וזה ברור עכ"ל. הרי שדעתו דמה שכ' בכתובה חוץ מלבושים השייך לגופה קאי גם על מלבושים שיעשה לה אחר החתונה ומועיל הגילוי דעת שיהי' הקנאה מעת שיעשה לה אף למשקל ולמיפק אמנם פשוט דיש לחלק בין מלבושים ובין תכשיטים. ודברי הצ"צ אינם אמורים רק לענין מלבושים ותפס שיטת הפוסקים דאף מלבושי שבת אמרי' דמסתמא אקני לה עכ"פ כל זמן שתהי' עמו ומחמת זה יקראו בשם מלבושים השייך לגופה ומהני מה שכ' בפירוש בכתובה חוץ מלבושים השייכי' לגופה לגילוי דעת דאף למשקל ולמיפק אקני לה אבל בתכשיטין דכבר איקבע הלכה דאף במיוחסת גדולה לא אמרינן דהבעל אקני לה התכשיטין שנתן לה ועיקר קנייתם רק לצורך קשוטין וכמבואר בשו"ת הריב"ש סי' קכ"ח בזה"ל אמנם אפילו אלו החולקים על הרמב"ם ז"ל בבגדי שבת לא חלקו בתכשיטין כסף וזהב שהרי במתניתין דאחד המקדש שהביאו בגמ' פ' נערה שנתפתתה על פלוגתא דרב ושמואל בגרושה אין שמין מה שעליו לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כ' הרי"ף ז"ל בתשובה כו' עכ"ל ועוד יש אריכות בזה בשו"ת הריב"ש סי' ש"א

ויש להסביר עוד יותר בטעם החילוק בין בגדי שבת לתכשיטין עפ"י דברי הבעה"ת שער א' חלק א' דין ז' שכ' בזה"ל ואצ"ל אם הי' לאשה תכשיטי כסף וזהב שמוכרין אותן ופורעין החוב למלוה מהם שאין אלו עושה אותן לתכשיטין בלבד אלא עשה אותן לאחריות הזמן מפני שאינו כלה ובלה והלכך נידון אותם כשאר נכסיו כו' עכ"ל ולפי"ז פשוט לומר דבכלל השייך לגופה אינו רק מה שעכ"פ הסתם בחזקת הקנאה להאשה מן הבעל בעודה תחתיו ומועיל לזה מה שכותבין בפירוש בכתובה שתטול אותן השייך לגופה נוסף על שליש כתובתה שהי' שלה גם לאחר מותו וכדברי הצ"צ הנ"ל אבל תכשיטין וכלי כסף וזהב שסתמן אינם נתונים בדרך מתנה לא חל עליהם שם שייך לגופה כי המה אף בעודם על האשה נכסי הבעל לבד וכיון שכן אף שכ' בכתובה בפירוש תכשיטין השייך לגופה אין לזכות את האשה בתכשיטין שהשיגה בסתם מהבעל שמסר לה להתקשט בהם דכיון שלא הקנה לה בפירוש נשאר בחזקת הבעל ולא מיקרי שייך לגופה ובפרט בתכשיטין שלא קנה לאשתו אחר נשואין אלא הי' בידו מכבר בכלל רכושו ולא שלחם לה ולא מסרם לה קודם חתונתו אלא אח"כ מסרם בסתם לאשתו מהכ"ת נאמרו שנתן לה דרך מתנה וקרוב לשמוע שע"כ הנהיגו ותיקנו בכמה קהלות גדולות פולין שלא ליתן לאשה מתכשיטין כ"א עשרה או ט"ו למאה ולא משגיחין לזכות אלמנה ביותר אף שכ' בכתובה חוץ תכשיטין השייך לגופה ויכול להיות שגם בתכשיטין שהשיגה קודם החתונה יש מחלקים בין הידועים שניתן לה במתנה גמורה מאת החתונה או אביו זבנן התכשיטין שאפשר לומר שלא נתנה לה רק להתקשט יד בעהש"ט על התחתונה ובפרט שהריב"ש בסי' ש"א כ' שגבי תכשיטין אף ששלחו קודם הנשואין יש אומדנא להיפך שבודאי אינם נותנים דרך מתנה רק להתקשט וקיצור דבריו מובאים בש"ע אה"ע בדברי הרמ"א בסי' צ"ט ס"ב ויעוין בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה. וכ"ז קיימתי מסברא דנפשי בעוד לא יצאו לאור עולם ספרים חדשים מגאוני דורינו אשר אעתיק מדבריהם בסוף הקונטרס אי"ה המסכימים לדעתי הנ"ל וכשנפטר המנוח הר"ר ישראל איזרעלער בהמנוח הנגיד מ' יאקל וקרבו לפני ה' יאקל וכלתו האלמנה אז גליתי דעתי לפני הדיינים לא כחדתי תחת לשוני ואמרתי בפירוש גם להאלמנה שאין בידי לזכותה בתכשיטין מסוימים שהביא חותנה לבנו בעלה ז"ל כפעם בפעם מלייפציג אף שהבעל מסר לה התכשיטין והיא נתקשטת בהן כל ימי מגורה עמו ונסעה האלמנה לקרובים הנגידים בקראקא ובררו לה משם בורר א' או שנים שישבו עמי וגם בוררים מצד הנגיד הנ"ל ונגמר הכל דרך פשר ונישם כמות מסוים מתכשיטין עפ"י שמאות בק"ק קראקא והובא לנכיון מחוב כתובתה ובאשר אז עדיין לא יצא טבעי נפלאתי בעצמי על הנברר מקראקא שצדד בזכות האשה למה קיבל בטוב כל אשר יצא מפי והייתי אח"כ בוועלטשקי אצל כבוד אלוף נעורי הרב הגדול שבחריפים המנוח מ' יהודא ליב זצ"ל וגם נזדמנתי לבוא בדברים מענין זה עם איזה מכובדי' בק"ק קראקא ואמרו לי שגם בק"ק קראקא ידוע מנהג שלא ליתן לאשה רק פרעצענט וכמות הפרעצענט איני זוכר כעת גם הבנתו מדבריהם שנשתרבב מרצון הדיינים כפי ראות עיניהם לפי יחס משפחת האשה ושפלת משפחת האיש עוד כשיש דברים ששם היה יושב הרב הגדול וממנו יצאה הוראה ולמשמעתו סרו כל אנשי הגליל וידוע שבשנים הקודמים הי' על כל ערי הגליל להיות נגרר אחר מנהג ב"ד שבראש הגליל ומאז כשנזדמן שהי' כתיבות התוספת כתובה על ידי הייתי נזהר להודיע להחתן קודם כתיבת התוספת כתובה את כל ונוכחת ולפי רצונו והסכמתו וטוב לבו בארתי בפירוש בשטר בתוספת כתובה הביטו וראו בכמה כתבו