עטרת חכמים חלק א קד

זנות גם לפי המבואר בשו"ת הרמב"ן גם מ"ש בספר המצות שורש ה' אין איסור זנות פנוי' רק ממדרשו של ראב"י [יבמות דף ל"ז ע"ב] הרי שבא על נשים הרבה כו' וכן היא כו' ואינו יודעת מאיזה מהם קבלה פי' רש"י נתעברה] נמצא אב נושא את בתו כו' וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה וגו' ולכך החליט הרמב"ן דבמיוחדת ליכא כלל איסור דהבנים אשר תלד ידוע ולא כן דעת הפוסקים החולקים דסוברים דאף במיוחדת כיון שיוצאת שלא בגט ושלא בפרסום יש חשש הנ"ל אשר לזאת לפי דברי מהרי"ט בחידושיו על הפוסקים במס' קידושין זה טעמו של הרמב"ם שלא התיר פלגש רק למלך כיון דאסור להשתמש בשרביטו של מלך לא שייך חשש הנ"ל עכ"פ י"ל דמדאורייתא לא בא איסור חשש הנ"ל בקטן עם גדולה או גדול בקטנה דאינם מולידים: ואם נאסר בלא פלוג היינו דוקא כשהוא דרך זנות אבל לא כשהוא לשם אישות אף כשאין להם נשואין אף מדרבנן ובחרש ובחרשת דשייך חשש הנ"ל מ מ מותר כיון דתקינו להם רבנן נשואין ומינה אפשר לומר דבאמת בשוטה או בשוטת דליכא אף נשואין מדרבנן וגם שייך חשש הנ"ל אין היתר להפקח או פקחת שידורו עמם ואם כבר נשאו א"צ להפרישם לא מצינו מבואר בש"ע רק גבי קטן כמבואר באה"ע סימן מ"ג גם לשיטת הפוסקים שאף לדעת הרמב"ם אין איסור זנות משום לתא דקדשה רק כשהיא מזומנת לזנות ועכ"ז אף באינה מזומנת אסורה ביאה בלא קידושין מצד העשה כי יקח איש אשה וכמבואר ברמב"ם ריש הלכות אישות כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנ' כי יקח איש אשה ובא עלי' כו' ויש מקום עיון בגדול הבא על קטנה פנוי' שאין לה אב או קטן בגדולה כיון דליכא קידושין גבייהו אם יש איסור העשה הנ"ל ובקרא איש ואשה כתיב ואם אינו אלא מדרבנן שפיר הי' ביד חכמים להתיר כשהוא בדרך אישות ול"ק להרמב"ם מהא דהתירו חכמים נשואי קטנה למ"ד דאין ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו' ועש' אף בדבר הדומה עוד יש להאריך הרבה בזה אבל בלא"ה אין מקום לדבריו דאף אם הי' שב לאיסור כשמיחה בגדלות לא הי' לחוש לזה כמו שלא חששו בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד הב"ד וכאשר האריך לזה הרשב"א בחידושיו באותו הסוגי' אף דהתם יש חשש כמה איסורים דכ"ז שלא מיחה אוכלין משחיטתו ונעשה שליח לגיטי נשים והיינו מטעם דמחזקינן דמסתמא לא ימחה רק לענין ממון חששו כ"כ י"ל כשמשיאו אביו המשתדל בודאי לטובתו ולזכותו ובזה אפשר לתרץ מה שמדקדק הב"ח על דברי הגמ' דלא קאמר רק המשיאן כו' ולא זכרו מקטן המשיא את עצמו וכמו כן מקשה על אביי שאמר אי הוי נסבינן בארביסר ולא אמר בתליסר ולפי הנ"ל י"ל דבקטן המשיא א"ע קרוב לחוש שיתחרט ממעשה קטנותו וישוב לבעילות זנות ואף דלגבי' ליכא איסור יעוין בתה"ד בפסקים סי' ס"ב ובא"ח שמ"ג) מ"מ לגבי דידה שהיא גדולה יהי' איסור לשיטת הפוסקים דהשוו בזה איש לאיש [יעוין בחמ"ח מיש בסי' קט"ז ס"ק יו"ד דסתם קטנה תמאן אבל אין דבריו מוכרחים גם אין לדמות קטן לקטנה דנשים דעתן קלות גם יש לחלק בין הנעשה לדעת האם ובין הנעשה לדעת האב וסמוכין לזה מסוגי' דגר קטן לפי המבואר שם בשיטה מקובצת לכך לא תקינו לי' רבנן שיהי' שם נשואין כ"א כשאביו משיאו ובקטנה לגדול הוצרכו לתקן נשואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כמבואר ביבמות אבל מסתימת לשון הש"ע לא משמע כדברי

ומ"ש דשאלתו לא הי' רק על התוס' כתובה הלא עתה יבוש מעלתו איך יעלה על דעת אף לשיטת הב"ח לחייב קטן תוספת כתובה מי הביאו בחיוב זה מאי חילוק לענין זה אם הי' סמוך לפרקן או לא

ומ"ש לסתור דברי שאינו יודע איסור עורכי הדיינים היכא שאין השאלה מהבע"ד יפה כתב אבל אני יודע אזהרת קדמונים ע"ז הלא בספרתם. ולא אוכל להעתיק כל הכתוב בענין זה בספרי שו"ת כי שלחתי רוב מהספרים שלי ללייפניק ואעתיק לו רק מב' וג' ספרים וז"ל הכנה"ג חו"מ סי' י"ז ס"ק י"ט כתב המרדכי תקנות הן שתיקן ר"ח מווינא עם גדולי הארץ כל רב שיפסוק דין מבלי שמיעת בעלי דינין אלא כשיבוא א' אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב הוראה כו' הדיין ההוא לא ידין שום דין ע"כ וכ' הרד"ך ז"ל בבית כ"ו חדר ה' וכ"ש שלא לפסוק עפ"י טענות א' מבעלי דינין עכ"ל וז"ל העה"ג בתשובה ע"ז הנה ידוע מה שכתבו הראשונים והאחרוני' ז"ל שאין להשיב בד"מ כ"א למי שהוא יושב על מדין ודיין בדבר ההוא וטעמם ונמוקם עמהם כו' וכ"כ כתב בשו"ת ע"ה ויעוין בשו"ת שב יעקב חלק חו"מ סי' ג' הרי דגדרו הרבה בדבר הזה שלא להשיב כשלא בא מבע"ד ובודאי הטעם דחשו דילמא ממנו יודע לבע"ד. ולזאת שאלתי מאת הרבני מ' מנחם מניס נ"י אם מעלתו א' מהדייני' והשיב שאינו יודע רק זאת ידוע לו שמעלתו מצדד בזכות הבעל א"כ יפה עשיתי שמשכתי א"ע מלכתוב בדררא דממונא ומ"ש ע"ז מעלתו בזה"ל ולמה לא תחויב להחזיר המתנות ובפרט התכשיטים שעשוי' להתקשט ואומדן דעת האב ומבואר באה"ע סי' נו"ן ס"ד וסימן צ' עכ"ל אישתמיטי' דברי הב"ח והובא בספר נחלת שבעה ובב"ש סי' ס"ו ס"ק כ"ג וכן מנהג בגליל דפה לכתוב בכל הכתובות חוץ מלבושים ותכשיטי' השייכים לגופה ואינם באים לנכיון מחוב הכתובה מעתה המה מתנה גמורה ולא לקישוט בלבד והוי כנותן לאשתו קרקע או מעות ומינה באב המשיא בנו ונותן לכלתו תכשיטין ובסי' נ"ד ס"ד מיירי קודם שנכנסה לחופה ולא הי' כלל חיבת ביאה ובשו"ת ב"ח סי' מ"ט מאריך בדין הנזכר בסי' נ"ד ומעלה בצ"ע פסק הש"ע דהדרי גם מה דשלחי איהי לדידי' וז"ל דלפי המבואר בפ"ו מהלכות זכי' דוקא מה דשלח איהו לה דאיכא למימר דלא שלח לה אלא בתורת נוי להתקשט בה לבד ולא לשם מתנה כו' אבל מתנות שנתנה להחתן דל"ל שנתנה לו להתקשט אבל מחמת חיבת חיתון כדי לקרב דעתם זה לזה א"כ מתנה גמורה היא בלי שום תנאי ול"ל למיסמך אאומדנא דידן כו' עכ"ל. ופוסק שם כשמתה הכלה קודם החתונה א"צ החתן להחזיר המתנות העדופות ממתנות שנתן הוא ואם כי כמדומה דלא פסקינן כוותיה עכ"פ בנ"ד שכבר היה חיבת ביאה וכשאין גרם הפירוד מאתה יש מקום עיון אם תצטרך להחזיר מה שנותן לה במתנה לפי מנהגינו כנ"ל ויעוין בריש סי' קי"ז בחמ"ח ויש בזה עיון עמוק עפ"י דברי שו"ת הרשב"א והריב"ש אבל אחרי שכבר נתפשרו לא רציתי לישא וליתן עוד בדבר הזה ולא בשארי הספיקות אשר העלה מעלתו ולא אכחד תחת לשוני שבאם ירצה להחזירה כשיגדיל יהי' מקום ספק אם לא יצטרך להכניסה לחופה ולברך ז' ברכות דלפי המבואר בהגהו' מרדכי (יעוין בב"ש סי' ס"א ס"ק ז' ובמקומת המצוינים שם) דקידושין דין תקמ"ו בשם רש"י לכך בכל קידושי קטן כשיגדיל א"צ חופה דמחזקינין החופה שנעשה בקטנות אבל בכאן של שלפ"ד זינתה תחתיו נתבטל היחוד שנתיחדה לו ע"י החופה ואם שמותר להחזירה כמו בפלגש שזינתה או נשאת לאחר וגרשה וכמבואר בשו"ת מהר"מ מפאדווי מ"מ נראה לכאורה שלא יחשבו הימים הראשונים אמנם כשיאמר ששקר ענה בה דינה ככל קטן שהגדיל דשווי' אנפשי' כו' לא שייך הכא כיון דלא נאסרה עליו מחמת זה גם יש ספק אי דין דשווי' נפשי' שייך גבי קטן שהוא מופלא לאיש ותלי בדעת הפוסקים אם דין שווי' כו' הוא מדין נדר דברי הדו"ש

תשובה יג

נשאלתי מק"ק אושפצין במעשה שספרה בתולה א' לפני חברותיה שזה שתי שנים קידשה נער א' במזמטוטי חתונה פלוני: בנתינת טבעת על ידה ואמר הרי את מקודשת לי וזה היה במעמד כמה נערים ואחרי שנודע להרב חקרה ע"ז ועמדה בדברי' ושאלה אם היה במעמד אנשים ואמרה הן ופרטה מהם בשמותם ונשאלו ע"ז ואומרים שאינם יודעים כלל מזה והיא עדיין עומדת בדברי'. ועדיין הדבר תלוי עד לחקירה משארי אנשים שלפ"ד היה גם כן באותו מעמד

תשובה מקור הדין בהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא במס' קידושין דף ס"ה ובטוש"ע אה"ע סימן מ"ח ומבואר במל"מ פ"ט מהלכות אישות דין ט"ו שלדעתו אף באומרת נתקדשתי בפני פו"פ והמה מכחישים אסורה משום דשווי' נפשה חד"א הן אמת שמכל הראיות שמביא המל"מ ליכא הוכחה רק אף שעדים מכחישים הבע"ד אמרינן שווי' אנפשי' אבל בגוונא שהבע"ד בעצמו אומר שהיה בפני פו"פ ובפרט בקידושין שעיקר הגמר גומרים העדים דקידושין בלא עדים כמאן דליתא היה אפשר לפקפק ולצדד כספיקתו של מהריב"ל המוב' במל"מ הנ"ל אם אותן העדים בעצמם אומרים שלהד"מ אשר נראה לו לדמות לאומר פלו' טיהר את הכתם אבל באמת לדעתי ל"ד כלל לזה אחרי העיון בטעם הרמב"ן בדין עד מפי עד ובפרט לפי המבואר בחמ"ח בסי' קט"ו סק"ד ויש לדמות לאומר בפני תיקן את הכרי ומלבד זה נראה מדברי המל"מ שלא נחית לצדד בזה שדעתו דלענין שוויא אנפשי' חד"א שהוא אף אם עדים מכחישים אין לחלק כלל אף שאמרה מיד בפני פו"פ הן אמת שיש לפקפק בזה מסתימת הש"ע באה"ע סי' מ"ח ס"ה כל אלו כו' בשטען הטוען שהיה שם עדים והלכו להם למד"ה או מתו כו' ת"ל שהדין שווי' אנפשי' שייך אף בשאומר בפני פו"פ והיו לפנינו ומכחישים ומדברי הגמ' בשמעתתא הנ"ל הבמ"ע כגון דאמר לה קדשתיך בפני פו"פ והלכו להם למד"ה אין להקשות כי בודאי צ"ל דמתני' איירי בכה"ג דאל"כ פשיטא שהצד המכחיש אינו נאסר בקרובי השני כיון שעדים מעידים כדברי המכחיש הקדושין ולא היה שייך הצריכותא דקאמר שם דאי אשמעי' גבי דידיה כו' אבל איהי אימא אי לאו דקים לה בדבורה כו' וליתסר הוא בקרובותיה דמה"ת לאסור לו בקרובותיה מסברת אי לאו דקים ליה כו' כשיש עדים מאמתים דבריו שלא קדשה גם א"ל ונכון לדעתי דמאי דאמר רב אם נתן גט בעצמו כופין אותו ליתן כתובה והיינו מטעם אומדנא שלולא שאמת אתה לא הי' מגרשה בלי הקדמת בקשה אינו רק היכא דליכא עדים דאם יש עדים