עשירית האיפה חלק א צו

ותירץ דמיירי שמת המשתלח אחר ההגרלה ואפ"ה אינו בא אלא מתרומת הלשכה דהוא נמי אתי לכפרה, אך לפ"ז קשה בגמרא דחולין (דף י"א), לענין טריפה מדוע לא אמרינן בש"ס דחטאת קרי' רחמנא וי"ל לפי פירוש הרע"ב דכיון דלקיחתן כאחד ס"ד שיכול להתנות דמעות התרומה יתחללו על אותן שיעלה עליו הגורל לד' וקמ"ל דלא משום דאין ברירה עכ"ל, ולי נראה לתרץ עפמ"ש בתפארת ירושלים (שבועות פ"א מ"ב) דאם אין להם לצור אלא שעיר אחד יעשו אותו לשעיר המשתלח דבו תלוי עיקר עבודת היום וכפרת כל ישראל והא דאמרינן שני שעירים מעכבים זה את זה הוא דאינו יכול להקריב בפנים זולת הגרלה דמעכבת אבל שעיר המשתלח מחויב לשלח אפי' דלית לי' אלא חד כך כתב בספר מעין החכמה עכ"ל, ומשכחת לה עוד אופן אחר כאוקימתא דרבינא (יומא דף ס"ג) כגון שהומם אחר הגרלה וחילל על אחר, ופירש"י דעל זה אין צריך להגריל שהרי מכח ראשון הוא בא עכ"ל, וא"כ הוה אמינא דלא צריך לקחתו מתרומת הלשכה קמ"ל התנא דבא ג"כ מתרומת הלשכה

[רלז] ואגב אורחא אזכיר מה שתמוה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הא דרבינא דהלא ודאי הלכה פסיקה היא דאפי' כה"ג פוסל בהמשתלח בעל מום טריפה ומחוסר זמן דמשכחת להו ג"כ אחר ההגרלה כמו שאיתא ביומא כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביו"כ ונעשה בנו השעיר המשתלח מחוסר זמן ופסול וצריך לקחת שני שלא בהגרלה ובא מתרומת הלשכה כדאמרן וא"ש כן נ"ל

[רלח] איתא בתוספתא (שקלים פרק ב) וז"ל תרם את השלישית ואמר הרי זו מבבל וממדי ומדינות הרחוקות מארץ ישראל על כל ישראל ולא היה מחפהן וזו היתה עשירה מכולן שהיה בו איסטראות של זהב ודריאבונות של זהב עכ"ל, וקשה לי הלא עברו על מה שכתוב בתורה העשיר לא ירבה וצ"ע, ואפשר לומר כדמתרץ הרמב"ן ז"ל דלא קבלו מזה לצורך תרומת הלשכה אלא חצי שקל והמותר אדל לנדבה. ואף דמותר שקלים חולין הן, נראה דלא אזלו לתרומת הלשכה אלא כיון שהפקירו הבעלים יכול ההקדש לזכות בו על קיץ המזבח לנדבה וצ"ע

[רלט] איתא בתוספתא אחת לל' יום פותחין את הלשכה כל שמכר להם יינות שמנים וסלתות ואומר להם תנו לי מן המטבע היוצא במדינתי אין שומעין לו אלא הולך אצל גזבר וגזבר קודח ונותן לו מן המטבע העולה בידו לפי חשבון, רצה מעמידו אצל שולחני ושולחני נוטלן ממנו ונותן לו מן המטבע היוצא במדינתו לפי חשבון כל המטבעות היוצאת בירושלים, ואם נשפכו בעזרה ישפכו למוכר, ואם יש לו להביא מתוך ביתו מביא שלא היו אלו אלא למי שאין לו עכ"ל, וצל"ע קצת דמשמע במשנה דההקדש בשביל זה מכר כדי שיהיו הנסכים על טהרת הקודש א"כ אם יחפוץ להביא מתוך ביתו אולי אין שומעין לו, מלבד במצורע עני דאיתא לעיל דמביא הלוג מביתו

[רמ] איתא ברמב"ם (הל' כלהמ"ק פ"ז הט"ז) זה שעל הפרוכת ממונה על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן שיהיו מוכנות להיכל ולשערים ושתי פרוכות היו עושין בכל שנה להבדיל בין הקודש לקודש הקדשים וחוטי הפרוכת כפולין ששה ששה, וארבעה מינין היו בה שש ותכלת וארגמן ותולעת שני, וכל אחד מהן כפול ששה הרי כ"ד חוטין וטפח היה עביה ועל שנים ושבעים נירין היתה נארגת ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה עכ"ל, והוא בתוספתא (שקלים פ"ג) פרוכת ארכה ארבעים כו' והיתה פרוסה כו' רבי יהודה כו' זו שהיו מוציאין איתה מבפנים היתה מקופלת אחד לשנים שנים לארבעה והיתה פרוסה על של היכל מבחוץ, אמרו לו מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה דבר אחר בזה כתב מעשה חושב ובזה כתב מעשה רוקם כו' והיתה נתונה בעליה כנגד התחתונה כו', וכתב ע"ז בספר אור שמח וז"ל ושתי תשובות כאלה ביומא (דף י"ב) יעו"ש, והנראה דר' יהודה יסבור כדאמר ר' אלעזר יומא (דף ע"ב) שרוקמין במקום שחושבין וחדא מילתא הוי, וניחזי דאמרו דבעלית קדשי קדשים היו נותנין אותה ואין זה הורדה מקדושה חמורה דאדרבא עלית קדשי קדשים חמורה שאין נכנסין אליה אלא פעמים בשבוע כדאיתא (פסחים פ"ו). א"כ א"ש דר' יהודה לטעמיה דסבר במנחות (דף כז) דהיכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה, הרי דהיכל כולו קדושתו כהבית עצמו, וא"כ הצד של הפרוכת אשר הי' מקודם לצד פנים הי' במקום שחייבין עליו ארבעים וכעת ג"כ במקום שח יבין עליו ארבעים, ואי משום צד השני שמעיקרא הי' לצד ההיכל שחייבין עליו וכעת הוא לצד עזרה שאין חייבין עליו ע"ז ר' יהודה לטעמו דסבר ריש עירובין דקדושת היכל ואולם חדא מילתא, וא"כ עדיין ישנו שם בארבים משום דעדיין הוא לצד האולם שחייבין עליו ארבעים, אבל רבנן סברי דבית כולו במיתה א"כ הוי הורדה שמקודם היה לצד שחייבין עליו מיתה וכעת לצד האולם שאין חייבין עליו אבל מה שבהיכל נכנסין תמיד לעבודה ובקדשי קדשים אינו נכנס אלא ביוה"כ משום זה לא חשיב הורדה דאדרבא שכן מרובה כפרתו, וכן פריך ביומא (דף ל"ב) על בגדי זהב שכן מרובה כפרתן עיי"ש ודו"ק עכ"ל

לפרשת

זכור

[רמא] (א) איתא בפרקי דר"א. כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא זה זכור לקדשו, וזה זכור למוחקו, ותמוה, ונ"ל לפרש דהנה זרעו של עשו אינו נופל אלא ביד זרעו של רחל והוא זרעו של יוסף, וטעם הדבר איתא במדרש שיוסף שמר אות ברית קודש ותמיד הזהיר על המילה ונתן ג"כ למצרים מצית ברית מילה, וכתיב בעמלק שאמר משה ליהושע צא והלחם בעמלק לפי שהוא היה מזרעו של יוסף. וכתיב אצלו ג"כ ושוב מול את בני ישראל שנית, ועמלק זרק מילות כלפי מעלה, ועשו זקנו משך ערלתו, א"כ הי' צריך כח המילה לדחות אותו, וידוע כי אין מילה בלא שבת כמ"ש (רבה פ' אמור) דמילה נתנה תורה לח' ימים כדי שיעבור עליו קדושת שבת, וגם מבואר בזוה"ח דיוסף הצדיק הוא מז' אישפוזים שלכל אחד ואחד מהם מכוון יום אחד בשבוע ויוסף בחינת שבת כי כל שומר הברית יש בו קדושת שבת, ובזה פי' באו"ח שבתותי