עשירית האיפה חלק א צב

[ריג] שני דרכים הי' למקוה שבירושלים באחד יורדים ובאחד עולים שלא יגעו הטמאים בטהורים בזה לא פליג ר' יוסי, אלא דלר"מ דוקא דרך עליה טהורים אבל בירידתו טמאים דהלא לכך הורידון למקוה לטהר ור' יוסי פליג אף על זה דגם בירידתן טהורים והכי קיי"ל כמו שנתבאר

[ריד] כל הסכינים הנמצאים בירושלים גזרו עליהן טומאה מפני שהן לשחיטת קדשים מפני חומרא דקדשים, כן פסקו שם הרמב"ם והראב"ד ז"ל

[רטו] בד"א דגזרו על הסכינים בכל ימות השנה, אבל בערב פסח אם נמצא סכין שוחט בה מיד דודאי הטבילוה בעליה מאתמול כדי שיהי' לה הערב שמש ותהא ראוי' לשחט בה בע"פ ולא חיישינן שמא אבדה זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם מרובה אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא, (תוי"ט בשם רש"י) ואפי' חל יום י"ד בשבת שלא גזרו על הסכינין הנמצאים ביום הזה, וכן אם נמצא ביו"ט שוחט בה מיד שחזקת כל הכלים ביו"ט טהורין ולא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחוט בה מיד מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל את השבת שלא במקום מצוה, ובט"ו דשוחט בה מיד לפי שכל העם יודעין שהזאה וטבילה אסורים ביו"ט מטבילין את הכל מלפני יו"ט כן פי' הרע"ב טעמו של דבר, והרמב"ם דפי' משום שלא גזרו והוא טעם חדש שלא נמצא במשנה, פי' הכ"מ דה"ק שלא גזרו על הסכינים ביום זה: מפני שחזקה שאדם מטביל סכינו לצורך שחיטת הפסח עכ"ל, וחוץ מזה צ"ל בודאי הטבילה מקודם מטעמא דבעי הערב שמש, ובטו"א לחגיגה הקשה וז"ל מכדי טבילת כלים דמקדש אינו משום לתא דטומאה דאורייתא, אלא משום טומאת עם הארץ שאינו אלא מדרבנן דמש"ה ברגל כטהרה שונינהו רבנן, וקיי"ל דולד הטומאה דרבנן מיתר לטבול ביו"ט א"כ טומאת ע"ה ג"כ הכי הוא והניח בצ"ע, ובקו"א שם תירץ כיון דבמקדש לא היו הכלים ראויים לתשמיש רק כשהם טהורים יש לדמותם לטבילת כלים חדשי הנקחים מן העכו"ם דאסור לכ"ע להטבילו דהוי כמתקן גמור, וכן פי' בשאג"א גופי כיון דלא חזי לתשמיש הו"ל כמתקן, אבל בולד הטומאה דעלמא אף קודם טבילה הי' ראויים להשתמש בו

[רטז] נמצא הסכין בי"ג שונה ומטבילה ושוחט בה למחר (הרמב"ם), אע"ג דאיכא למימר כבר הטבילו בעלי' מ"מ צריך המוצאה להטבילה שנית דשמא לא הטבילו בעלים דהי' להם שעות להמתין עד סמוך לחשיכה, והרמב"ם ז"ל פירש שונה להזות עליה דשמא נטמא במת והזה עלי' בשלישי ועתה שונה ומזה עלי' ואח"כ מטבילה כן פי' הרע"ב, אבל הראב"ד ס"ל שאינה צריך שום הזאה, וכך כתב שונה ומטבילו מן הספק שמא עדיין לא הטבילו, ואת"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שכתב הרמב"ם מפני שעשאוהו ביום זה כאילו יום י"ג שביעי שלה, אלא שבודאי כבר הקדים בעליו והזה הראשונה ביום הראוי להזות ולשנות ולהטביל ויוכל להשתמש בו פסחו עכ"ל

[ריז] נמצא קופיץ בין בי"ג ובין בי"ד שינה ומטביל ושוחט בו, ופי' הרע"ב ע"פ גמרא פסחים לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת עצם מותר בה, ומיירי בזמן שהי' הנשיא גוסס בי"ג שאם ימות יהי' כל הצבור טמאים ויקרב הפסח בטומאה ולא יהיו צריכים לטהר הכלים הלכך סכין שצריך לשחיטת הפסח דחד ספיקא הוא שמא לא ימות הנשיא ויעשו את הפסח בטהרה מטבילין אותו בחזקת שטהרוהו ביום י"ג כדי לשחוט בו את הפסח בי"ד אבל קופיץ דתרי ספיקא הוא שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה וא"צ לקופיץ, ואף אם לא ימות שמא יהא הפסחים מרובים ולא יעשו חגיגה בי"ד הילכך לא מטבילו להו וחזקתו שלא טהרוהו עכ"ל, והרמב"ם ז"ל השמיט דינו דקופיץ ופי' בכ"מ הטעם משום מאי דמפליג במתני' בין קופיץ לסכין צריך לאוקמי כבן תימא דס"ל דחגיגת י"ד דוחה שבת כמו"ש בגמרא דיחידאה היא, ואי אוקמינין לה כרבנן צריך לאוקמי בנשיא גוסס בי"ג ומחר בי"ד דהוא מילתא דלא שכיחא, ולכך כתב סתם דין הסכינים הנמצאים שבכלל זה הקופיץ עכ"ל, ורבותיו של הרע"ב פירשו ג"כ לענין קופיץ דאם חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד בקופיץ דאע"ג דאין חגיגה בשבת מכל מקום חזקה שהטבילה מערב שבת לצורך חגיגת ט"ו

[ריח] נמצאת הקופיץ קשורה לסכין הרי זו כסכין דאמרינן ודאי הטבילה עם הסכין, אבל הרמב"ם פירש נמצאת סכין סתמא קשורה עם סכין אחרת ידועה הרי הוא כסכין הידועה ואם טמאה טמאה ואם טהורה טהורה, ובירושלמי איכא ברייתא דפליגא אמתניתין דאדרבא שדינן סכין בתר קופיץ, והמהרש"א הקשה דאם חל בשבת אמאי שונה ומטביל בקופיץ הרי ודאי הטבילוה אתמול לצורך חגיגת ט"ו, ותירץ בצל"ח דכשחל בשבת בודאי כבר נאבדה מע"ש דבשבת אסור לטלטל הקופיץ משום מוקצה, ובזה מתורץ מה שהקשו על שיטת הר"י מאורליינש ומקורביל שקשה עליהם מהגמרא דמשני שחל בשבת והרי לשיטתם אעפ"כ הביאו החגיגה מע"ש דצריך להם בליל פסח הקופיץ לשבירת עצמות, ובזה ניחא שאם חל בשבת כבר נאבדה מאתמול עכ"ל, וברש"ש תירץ דהרי ירושלים אסור להוציא בה אם חיישינן שמא קודם טבילה, וסכין היו מוציאין בתחלה בצמר הכבש או בין קרני גדי, משא"כ קופיץ עכ"ל. ובתפא"י כתב דקופיץ דקשורה לסכין דיני כסכין דודאי הטבילה עם הסכין דאל"כ היאך קשרם יחד הרי כלי מטמא כלי ע"י משקין והו"ל למיחש שמא יתלחלח עכ"ל

[ריט] י"ג פרכת הי' במקדש שני, שבע על שבע שערי העזרה ואחת על פתח האולם ואחת על פתח ההיכל ושתים לדביר בינו ובין הקודש ושתים כנגדן בעלייה כן כתב הרמב"ם בה' כלי המקדש (הלכה י"ז) ושם (הלכה י"ח) מביא המשנה דשקלים כאן בזה"ל פרכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותו בפנים ומכניסין אותה ביד לפי שאינה צריכה הערב שמש, ושנטמאת באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ ושוטחין בחיל מפני שהיא צריכה הערב שמש, ואם היתה חדשה שוטחין אותה ע"ג האיצטבה כדי שיראה העם את מלאכתה שהוא נאה עכ"ל, ומשמע דס"ל ז"ל דעל כל הי"ג פרכת קאי, ולכאורה