עשירית האיפה חלק א פז

ג"כ, אברים נבלות ודאי שכך דרך שחותכין הנבלות לאברים ומשליכים אותם, וחתיכות מותרים שאין רגילים לחתוך הנבלות לחתיכות אלא הכשרות, ודוקא בעיר שכולה ישראל, אבל בעיר שיש בו עכו"ם אפי' חתיכות אסורים. וכתב התפא"י מצד הדין מותר כשאין עכו"ם בעיר מיהו אפי' בכה"ג אסור מדרבנן משום בשר שנתעלם מן העין, ואף לדידן דקיי"ל דבנמצא בשר במקום שהניחו או בשיש בו סימן ליכא. משום בשר שנתעלם מן העין אפי' ברוב טבחי נכרים, הכא שמצא בשר בעלמא אסור אפי' בכל הטבחי ישראל מדמוכרין לפעמים טריפות, ותו דחיישינן לעופות שהביאו מעלמא עכ"ל, ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף אברים מותרין, ובירושלמי מבואר כאן דאברי נבלות דאיתא כאן במשנה דלוקין עליהן משום נבלה דודאי נבלה הן, אבל הרמב"ם ז"ל לא פסק שילקה על אברין הללו דודאי ספק הוא, ואברי נבלות מפרשינן דוקא לענין טומאה דאלו ללקות האיך שייך משום ספק ללקות, וכן פירש"י ג"כ דלוקין עליהן, וכן הקשה במרה"פ, אבל לענין טומאה לא שייך, ואין לומר דהוא ספק טומאה בר"ה אלא אם הנגיעה בספק, אבל הכא אמרינן דהוי אברין מחזיקינן להו בספק נבלות והנוגע בהן ברה"י ספיקו טמא עכ"ל

[קפז] בהמה שנמצאת בירושלים ועד מגדל עדר שהוא עיר בסביבות ירושלים עה"ק וכמדתה לכל רוח זכרים עולות, נקבות זבחי שלמים, פי' הרע"ב שאנו תולין שיצאה מירושלים ורוב זכרים שבירושלים הן עולות ורוב נקבות זבחי שלמים עכ"ל, ומשמע דהרע"ב פי' המשנה כפשוטו ע"פ הירושלמי ומסיים שם מ"מ ניחוש על הזכרים ג"כ שיהא מהן זבחי שלמים ומתרץ ר"ז כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות, ופירוש הפשוט שהוא מדין הפרק ב"ד לכן יכולין להתנות על כל הקרבנות בין של יחיד בין של צבור, אבל התוי"ט כאן מביא על דברי הרע"ב התנאים שצריך המוצא להתנות כדאיתא בקדושין (נ"ה ע"א) כמו שיתבאר למטה, והניח הרש"ש בצ"ע דהלא פליגי הבבלי והירושלמי בזה, אבל הק"ע פי' הירושלמי דקאי אם נמצא הרבה בהמות הולכין אחר רוב וגם מפרש דאף הנקבות ימכרו לצורכי עילות ובודאי צ"ע, ובשקל הקודש מחלק בין אם נמצא בהמה אחת ובין שנמצאו בהמות הרבה וכל זאת קשה כמובן, והרמב"ם (פ"ו מפהמ"ק הי"ח) מעתיק המשנה הזאת ומוקי עפ"י המבואר בקדושין (דף נ"ד) וז"ל בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא, היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא חובה היא, מצא זכר בן שני שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כפרו בעליו. מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה הי' זה עולה תחתיו ואם שלמים הי' זה שלמים תחתיו ומקריב האחת עולה ונסכיו משל צבור והאחד שלמים עם הלחם שמא תודה היא ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' הי' בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא ה"ז שלמים ובזמנו הכל נזהרין בו, וא"ת שמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא אין מצויין תמיד הלכך לא חשו להן עכ"ל, ופירש"י דנ"מ במתנה אם שלמים הי' מקריבה לשם שלמים ואם תודה מקריבו לשם תודה דתרווייהו קדשים קלים נינהו ומתנותיהם שוה ותאכל כחמור שבהן ליום ולילה עד חצות עכ"ל, ולתוס' שם מפרשים דמייתי שתי בהמות אחת לתודה ואחת לשלמים דלא יוכל להביא בהמה אחת ויתנה עלי' על שלמים ועל חידה דהאיך יתנה אם היא שלמים תהא הלחם נדבה הא אין לחם בא נדבה והו"ל חולין בעזרה, אבל הרמב"ם מפרש דעל אותה בהמה מתנה ולאו דמביא אחרת, יקשה בתרתי אחת דאין מביאין לחם בנדבה, ועוד דכל הסוגיא שם למ"ד מביאין קדשים לבית הפסול ויוכל למעט באכילת תודה, והלא הרמב"ם פסק דאין מביאין קדשים לבית הפסול קשה איך הביא האוקימתא הזאת והלח"מ הניח זאת בצ"ע, וכן בתשו' חכ"צ (סי' ע"ג) הקשה ג"כ דלאו דוקא בשתי בהמות וודאות שנתערבו הוא דאין מביאין קדשים לבית הפסול אבל בבהמה אחת שהיא ספק שלמים וספק תודה מוכח במנחות (דף כ') דאפי' בבהמה אחת ג"כ אין מביאין, וכן קשה על הכ"מ דהיאך כתב שיתנה, ולכאורה יש ליישב בדוחק דשאני התם בתודה שנתערבה בתמורתה דאין לה תקנה דאין להקדיש לכתחלה בהמה על הספק להביאו לבית הפסול, אבל בבהמה שנמצאה שאין לה תקנה אחרת מביאין לבית הפסול דדלמא באמת תודה היא לכך שרי, מ"מ קשה דמהגמרא שם לא משמע כן, ועוד קשה למה לא הזכיר הרמב"ם התנאי שצריך להתנות שמא אינו חובה אלא שלמים מה יהא על הלחם והניח דברי הרמב"ם בצ"ע

[קפח] בראשונה היו ממשכנין המוצא להביא הנסכים, חזרו להיות מניחין אותה ובורחין התקינו ב"ד שיהא באין מתרומת הלשכה, וקשה הלא לעיל מביא המוצא בעצמו שני זוגי בהמות לתקן את הקרבן ואיך יברח מן הנסכים ותירץ בתפא"י דה"ק לאחר שהביא הג' בהמות אמרו לו להביא ג"כ נסכים היו בורחין והולכין התקינו ג"כ לתת הנסכים משל צבור עכ"ל וא"ש

[קפט] במשנה מונה ז' דברים שהתקינו ב"ד ואלו הן, (א) להביא נסכים משל צבור על הקרבן שנמצא כדלעיל, (ב) עכו"ם ששלח עולתו ולא שלח עמה נסכים, (ג) גר שמת מקריבין עולתו מביאין בשנים אלו ג"כ משל צבור, (ד) ותנאי ב"ד על כ"ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור, ור' יהודה ס"ל משל יורשין ושלימה היתה קריבה, (ה) על המלח ועל העצים שיהא הכהנים נאותין בהן, (ו) ועל הפרה שלא יהא מועלין באפרה, (ז) ועל הקינין הפסולות שבאין משל צבור, ור' יוסי ס"ל דהמספק את הקינין מספק את הפסולות ע"כ במשנה, ובפרטן אתה מוצא שמנה דמלח ועצים שני דברים נינהו, וכן פירש"י ג"כ במלח ועצים שנים הן, ונראה לי לתרץ דבמנחות מפרש דאצטריך לאשמעינן אליבא דבן בוכרי דאין הכהנים חייבים בשקלים סד"א כי זכו להו רחמנא לשכה למלוח קרבנם דשל הקדש דוקא לישראל הוא דזכו להו משום שהם נתנו השקלים בלשכה שמהן נקנה המלח, אבל כהנים דשאין חייבים לשקול לא להכי אצטריך תנאי ב"ד