עשירית האיפה חלק א פו

אלא בבר זוגיה, ומבואר בירושלמי שעומדין בעוגל וכך סדרן חדתין, ועתיקין, קינין, וגוזלין, עצים, ולבונה, וזהב, כל חד וחד במקום אחר בפינה אחרת

[קעט] מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה, קרוב לשקלים יפלו לשקלים, לנדבה יפלו לנדבה, מחצה על מחצה יפלו לנדבה, ופי' הרע"ב דרוב וקרוב שניהם מן התורה הן מ"מ קורבא חמירא, והאומר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מוקי למתני' כגון ששקלים ונדבה שיין עכ"ל, ותמהו כולן הלא מהירושלמי והרמב"ם לא משמע כן. ותירץ בתפא"י בדוחק דאפי' איכא השתא רובא בחד שופר ולפ"ז איכא למימר דמדחזינן דרוב המעות שהובאו היום, שקלים, או נדבה הוי גם זה הנמצא הי' מהם עכ"פ כיון דאין הר הבית עשוי להתכבד להכי אמרינן שמא בשעה שנאבד הי' הרוב בתיבה האחרת עכ"ל, ובספר מראה הפנים תירץ לחלק בין קורבא דלא מנחא אזלינן בתר רובא, ובין קורבא דמנחא דכה"ג אזלינן בתר קורבא והכא מנחא הוא, מחצה על מחצה דיפלו לנדבה מפני שני טעמים דנדבה חמירא משקלים דשקלים מביאין מהן ג"כ חטאות דאכלי להו כהנים ג"כ אבל נדבה כולן עולות. ועוד דשירי שקלים הולכין לחומת העיר וקילא בשביל זה, וע"ז הקשה בשירי קרבן דבגמרא משמע דטפי עדיף להביא חטאת לקרבן צבור הקבוע מלהקריב עולות לקיץ המזבח והניח בצ"ע, ולי קשה עוד הלא ביניהם יש ג"כ חטאת הפנימי של יו"כ דדמה הולכין לפני ולפנים דודאי חמירא

[קפ] בין עצים ללבונה, קרוב לעצים יפלו לעצים, ללבונה יפלו ללבונה, מחצה על מחצה ללבונה מפני דעצים הן מכשירי קרבן ולבונה הוא עצמה קרבן, והא דלא נקט ג"כ בין לבונה לזהב פירש בתפא"י דהנודר זהב מסתמא מביא דינר זהב, והנותן ללבונה נותן פרוטות

[קפא] בין קינין לגוזלי עולה, קרוב לקינין יפלו לקינין, לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה, מחצה על מחצה יפלו. לגוזלי עולה לחומרא, דקינין אחד חטאת ואחד עולה להכי יפלו לגוזלי עולות דהכל כליל וחמירא, ובירושלמי מקשה במאי תתכפר האשה הזאת ומתרץ דב"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן מעות שנמצאו ומקנין אותן לבעלי המעות שנמצאו, ומקריבין מהן מעות על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ"ל הרע"ב, ובאמת דבירושלמי איתא דתנאי ב"ד הוא על המספק את הקינים הא מספק האבודות והפסולות ואף שהוא לא חטא כלל אלא כיון דהוא משתכר בשל הקדש יכול לעשות זאת, ומה שכתב הרע"ב דהחטאת אינה נאכלת, השיג על זה במרה"פ דודאי נאכלת כיון דהב"ד מקנה לה הקינין כשירות הן ולא ספיקות אם חייבת אם לאו, ה"נ כאן ודאי חייבת ויש לה קן חדש ע"כ, ואין להקשות במאי דמחולקין בין שופר זה לזה היאך נלך, הרי בודאי דמעות הלשכה מרובין הן וניזל בתרה, ותירץ בתפא"י כיון דהשופרות עמדו במקום שלא היה מצוי רגל בני אדם בכה"ג כ"ע מודי דלא אזלינן בתר רובא רק בתר קרוב

[קפב] ישנו עוד הרבה ספיקות ולא נשנו במשנה ומרבינן אותן בזה הכלל דהולכין אחר הקרוב להקל, מחצה על מחצה להחמיר, וכה"ג פריך בירושלמי אמאי לא תנא בין גוזלי עולה לעצים, ובין לבונה לזהב, וכן בין תקלין חדתין, לעתיקין, ובין זהב לנדבה אלא כולו מייתי לה בזה הכלל כדאמרן ועיי"ש

[קפג] בין חולין למעשר שני, קרוב לחולין יפלו לחולין, למעשר שני יפלו למעשר שני. מחצה על מחצה יפלו למעשר שני ויאכלו בירושלים, כגון שנשתמש בהן כאחד דאז לא אזלינן בתר בתרא כדאיתא בפסחים (דף ז) כן איתא במשנה, אבל על כרחך סיפא לא מיירי כלל במקדש אלא אבדו לו שני ציבורי מעות בתיבתו ע"כ

[קפד] בשני מקומות יוכל להמצא מעות בירושלים, לפני סוחרי בהמה, ושלא לפני סוחרי בהמה, לפני הסוחרים לעולם מעות מעשר שני הן. דכמה בני אדם עומדין על בהמה אחת ורוב בני אדם יש להם בכל השנה כולה מעות מעשר שני דעולי רגלים מניחין לאנשי ירושלים מעשר שני שלהם שאין ביכלתם לאכול אותם, ושלא בשוק הבהמות בשעת הרגל מעשר: ובשאר כל ימות השנה חולין, ובהר הבית לעולם חולין אפי' בשעת הרגל דאזלינן בתר רובא דשתא, ובירושלמי פריך וליחוש שמא נפלו מן הגזבר כשהוציא שקלי הלשכה לקנות קרבנות, ומשני חזקה אין כהן מוציא מתרומת הלשכה עד שהוא מחלל על הבהמה לכן כולן חולין, וטעם דבשעת הרגל מעשר ולא אזלינן בתר רוב שתא לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואי נפל מקודם כבר נמצאו, אבל הר הבית לא עשוי להתכבד לפי שהוא גבוה והרוח מכבד ומסיר כל אבק (הרע"ב)

[קפה] שני מיני בשר נוכל להמצא בעזרה, אברין כיון שהן מנותחות כדרך העולה בוראי עולה נינהו, וחתיכות בודאי חטאות או אשמות נינהו דדרכן לאכלן בעזרה, אבל בירושלים הכל זבחי שלמים ושניהן דין אחד להם בין בירושלים ובין בעזרה תעובר צורתן לפי שנפסלו בהיסח הדעת ויצאו לבית השריפה, ונפקא מינה שאם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים, ואם אכל כהן החתיכות הנמצאות בעזרה ג"כ אינו חייב כלום, כן פירש בתוי"ט בשם הרמב"ם, ולתפא"י נפ"מ בזמן עיבור צורה להמתין עד יום ג' ובעזרה עד יום ב', ובהרמב"ם בפסולי המוקדשין (פי"ט ה"ז) משמע שחזקה ודאי הוא וחייב להביא כפרה על זה אם אכלו, ולהראב"ד נפ"מ לענין מעילה, פירוש בחטאת או שלמים אינו חייב קרבן מעילה דכבר יש להם היתר לכהנים ויצאו עד מעילה ואם עולה חייב בקרבן מעילה, אבל לשון הראב"ד לספק מעילה ותמה בכ"מ הלא אנן קיי"ל דאין חייב על ספק מעילות קרבן אשם תלוי והניח בצ"ע, ובמרה"פ תירץ וז"ל ואין כונת הראב"ד כאן על ספק הקרבן אלא דמשיג מפני מה סיים דבריו ולא ביאר הרמב"ם בהדיא שיש דידע החטא מספק מעילה עכ"ל, ובשקל הקודש מפרש דעת הראב"ד דמעילה מדרבנן הוא ואינו חייב קרבן וחומש אלא קרן לבד, ונראה מדבריו דלהרמב"ם חייב מלקות זה האוכל או אפי' כהן באברי עולה כיון דלית כאן ספק אלא ודאי ע"כ

[קפו] שני מיני בשר יוכל להמצא בגדולי ישראל