עשירית האיפה חלק א עה

שיהא כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים דמודה הוא שהעור נתפס לבדק הבית כשאר נכסים שלו עכ"ל, והקשה בקרבן חגיגה מה דאיתא בגמ' ואפי' לר"י מאי ואפי' הול"ל ועד כאן לא קאמר אלא בבשר אבל עור לא כיון דקאי דוקא אליבא דר"י אלא ודאי דקאי אפי' לר"י צריך קרא אבל אליבא דר"א פשיטא דכשאנו אומרים דזכרים הללו כיון שראויים לגבי מזבח מוכרחים ליקרב על מזבח ומוכרח למכרם לחיובי עולות וליקח דמיהן לבדק הבית די לנו שנאמר לגבי הבשר, אבל העורות עצמן שכבר הן הקדש ואין לכהן בהן זכיה פשיטא דאימעוטי מהאי קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש דהיינו עולות הללו כיון שהן הקדש לבדק הבית א"כ אין בהם זכיה לכהן, כיון דקיי"ל דאין אדם חולק הקדשו אלא הכל לבדק הבית, א"כ זכרים הללו זכה בהן ממש הקדש בדק הבית רק שהבשר הוכרח למכרו לחיובי עולה מגזירת הכתוב עכ"פ אהני האי קרא לבשר, אבל העורות הן קודש דלא זכי בהן כהן אף אל אליבא דר"י דס"ל דאדם חולק הקדישו ומעיקרא כשהקדיש סתם כאלו פרט בפירוש הזכרים עולות והשאר לבדק הבית א"כ הדעת נותן שיזכו הכהנים בעורות הללו דהרי הן כשאר עולות וכאילו הקדישן בפירוש לגבי המזבח ומש"ה אצטריך קרא דאפ"ה לא יזכו הכהנים בעורות כשאר עולות כיון שהי' בסתם די שיזכה המזבח בחלקו הברור דהיינו הבשר, אבל העורות כדינייהו קיימא לבדק הבית כשאר הנכסים ואין בהם לכהנים ודו"ק עכ"ל בקיצור וכן נראה שהזכיר המשל"מ

[פד] המקדיש נכסיו והי' בהן דברים ראוין לגבי המזבח יינות שמנים ועופות רא"א [פירוש ר' אלעזר בן שמוע] ימכרו לצורכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית,. ופירש בירושלמי הטעם דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לד' לעולה כל נוה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לד' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיה לעולה יכול יקריב בדמיהן עולת העוף, או אם הקדיש עוף יקריבנו עולה ת"ל בבקר בכבשים ובעזים הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולות בהמה בלבד, יכתב הראב"ד ז"ל בפירוש תורת כהנים ואע"ג דאמרינן בעלמא שאין לעוף פדיון הנ"מ היכא דקדיש קדושת הגוף ונסתאב כגון יבש גפה ונקטעה רגלה דפסול משום מחוסר אבר, אבל הכא מעיקרא לא חלה עלי' קדושת גוף דכתיב בבקר ולא בעופות ומ"מ יביא בדמיהן עולות דהא בכלל כל נדריהם לד' לעולה שהרי ראוין לבוא בנדר ונדבה ע"כ (מלאכת שלמה) והרמב"ם ז"ל פסק המשנה זו וכתב וז"ל ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית לפי שבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון, והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו שאין להם פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בכלל העמדה ו והערכה אין לה פדיון עכ"ל, והראב"ד ס"ל דהמשנה זו אתיא כר"י דס"ל דהכל קרב עולה ואפי' דמי הנקבות ומש"ה דמים אלו יקריבו עולות עכ"ל, וממילא דאין הלכה לדעתן כמשנה זו, ומה דקשה לי' להראב"ד ז"ל הלא הסולת והיין והשמן נסכים הן ואע"פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי הלא יש להם פדיון, לכן קשה למה לא יפדו אותם ויפלו לבדק הבית, ותירץ בכ"מ וז"ל ולדעת רבינו י"ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתו גמורה ולא רביתא דאית להם פדיון עכ"ל, ובלח"מ פירש השגת הראב"ד דמה שכתב הרמב"ם דהסלת והיין והשמן שנפסלו אין להם פדיון ה"פ מ"מ כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבו עכ"פ העופות עולה, מ"מ פדיון מיקרי עכ"ל

[פה] פלוגתא דר"א ור"י היא בשני אופנים בין שהקדיש כל נכסיו ובין שלא הקדיש אלא עדרו ג"כ דינא הכי שילכו המעות לבדק הבית וימכרו הבהמות הזכרים לצרכי עולות והנקבות לצרכי זבחי שלמים כן איתא בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש כל נכסיו שניהן דין אחד להם כדאמרן וכן הדין מבואר שם דהמקדיש תמימה לבדק הבית אע"פ שעבר על עשה דלמדין מדכתיב ושור ושה כו' נדבה תעשה אותו והוא לבדק הבית ואינו אלא קדושת דמים מ"מ מה שעשה עשוי וחלה קדושה עלי' ונפדית כשהוא תמימה ומעריך אותו הכהן ודמי' יפלו לבדק הבית, ואין הפודה פודה אותה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר שהוא ראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, רמב"ם הל' ערכין (פ"ה ה"ה), ואף דבגמרא איתא שעובר ג"כ בל"ת פירש במשל"מ דחכמים פליגי דסברי דאינו עובר אלא בעשה, ונראה לי דאפי' אם הקדיש כל נכסיו והי' ביניהם תמימים שהוא לבדק הבית ג"כ עובר על עשה זו אע"פ שהרמב"ם סתמו, והנה כל הראוי למזבח שאינו יוצא מידי מזבח לעולם דעת הרמב"ם שהוא מן התורה, ולדעת התוס' ומשל"מ אינו אלא מדרבנן משים מומין שבעין דפסלו בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסול מש"ה גזרו ביה רבנן ע"כ

[פו] שני פעמים עושין חשבון עם המוכרים לספק סלתות וכדומה לצורך הקדש בתחלת שנה עטשין עמהם מקח לספק, ואחת לשלשים יום דורשין השער שבשוק אם מוכרים בזה השער למי שצריך נסכים, ואם הוזל אז השער מכפי המקח שעשו עם בעלי יינות בתחלת שנה וכן משמע מפירוש הרע"ב ורש"י מנחות דבתחלת שנה עושין מקח ומשערין כל ל' יום ומחייבים לתת כשער הזול דעכשיו, ובזה אין מותר לגזברים מאומה ואם הוקר אז ימכרו כפי היוקר דעכשיו ואז יש מותר (הרש"ש) ותמיד יד ההקדש על העליונה, ואם התליעה הסולת התליעה לו ואם החמיץ היין החמיץ לו ואינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, אבל הראב"ד פירש הגזברין משערין כמה קנו בל' יום מדברים הצריכין ללשכה, וכל מי שמכר להם יינות שמנים וסלתות רצה לחזור בתוך ל' ים אין שומעין לו עכ"ל, והממונה על הנסכים שהוא אחי' נותן בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זתים מעות לחנוני ודוקא להקדש מותר לפסוק כהאי גונא, אבל להדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער, וטעם הדבר דאם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין בסלע צריך ליתן ד' סאין דהקדש קונה בכסף