עשירית האיפה חלק א סח

[נב] בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג, והן הן שלש גרנות למעשר בהמה שזמנים אלו קבעו חכמים לעשר בהמות שנולדו, וכמו שהגורן קובע למעשר דגן כך זמנים אלו קובעים לאסור הבהמות שנולדו באכילה עד שיעשר, אבל קודם הפרק מותר לאכול אע"פ שלא עישר, וקבעו חכמים הנך תלתא זמנים למעשר בהמה כדי שיהיו הבהמות מצויות לעולי רגלים דאע"ג דמותר לאכול ולמכור ולשחוט כל זמן שלא הגיע מועד הגורן אפ"ה לא שחטן לי' אינשי עד דמעשרן דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוני' בדבר שאין חסר בו כלום כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא מעשר למקדש ומקריב ואוכלו שלמים, ואם לא היו קובעים למעשר בשלשה פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עשרו ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים עכ"ל הרע"ב ז"ל, ובירושלמי יש עוד טעם אחר שלא לעבור על בל תאחר, כלומר כיון שהיה צריך לעלות לרגל שלשה פעמים בשנה הביא עמו תיכף את מעשר הבהמה, ועוד נראה לי טעם כדי שלא ליתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה כי תיכף שנתעשרו היו במקדש כהלל שלא מעל אדם בעולתו מעולם אף כאן תקנו ליקרב לזמן עליית הרגל כן נ"ל, ומה דכתב הרע"ב שאין חסר כלים במעשר בהמה, כתב התוי"ט בזה ודאי דחסר לי' האימורים שמקטירין על המזבח דבחולין הותרו לכל מלאכה ויש לפרש בדבר שאין חסר בו כולי האי עכ"ל, ובלחם שמים כתב וז"ל דהא מצי לאתנייהו לשלמי הרגל שחייב בלא"ה וכדתנן פ"ק דחגיגה יוצאין ישראל ידי חובתן של שלמי שמחה במעשר בהמה ונמצא ודאי שאינו מפסיד כלום עכ"ל, ובמלאכת שלמה פירשו וז"ל ומפני מה סידרו להוציא מהם בשלשה פרקים כדי לפרסם הדבר ר"ל שמפרסמין ומודיעין כי בחג הפסח חובה להביא תרומת השקלים ממקום קרוב, ואשר הוא רחוק ממנו בעצרת, ויותר רחוק בחג הסוכות, והרא"ש פירש לעשות פומבי, וז"ל בפירקא קמא תורמין את הלשכה וממלאין את הקופות הקטנות שכתוב בהן א' ב' ג' ומקופות גדולות של הלשכה לצורך הוצאת קרבנות הרגל, וכשם שמה שמוציאין מן הכרי הגדול קרוי תרומה והמותר חילין, כך קראו חכמים מה שתורמין בקופות הקטנית תרומה משום דפרוס סוכות עשו, ומה שנותר בקופות הגדולות הוי שירים, וכל קדושת אותן שקלים הנתרום מחוללת וחלה על שקלים הנכנסים בקופות הקטנות ומש"ה קרוים תרומת הלשכה עכ"ל, ולי נראה לפרש כדי שתהא מצויין לעולי רגלים לאו למכור החולין הנותר ממעשר אלא להקריב המעשר בהמה ביו"ט ולאכול אותו והיה להם באמת שמחת הרגל הרבה

ועם הדברים האמורים נראה לי לפרש מה דאיתא במס' פרה (מ"ד פרק א') דכל קרבנות חובה כשרים דוקא מיום ל' אבל הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום ח', ופירש התוי"ט בשם מהר"ם בפסח לפי שהיה צריכים טלאים הרבה לכל ישראל ושמא לא ימצאו כ"כ טלאים מבני ל' ואילך לכן אוקמיהו אדאורייתא, ועוד שאינו נאכל אלא לחבורה אחת ומביא לידי נותר כמו שפירש הרע"ב שם, ובבכור נתן הרמב"ם שם הטעם כיון דכתיב בתורה בפירוש ביום השמיני תתנו לי לא רצו חכמים לגזור, והיינו כמו שפירש הט"ז בכ"מ דדבר שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד החכמים לאסור את הדבר כן נ"ל פירושא, ובדבר המעשר בהמה כתב הרמב"ם וזה לשונו כיון דשווה עם הבכור למתן דמים ע"כ דינו כבכור להכשיר מיום ח' עכ"ל, והדבר ודאי קשה איך תלוי זה בזה אבל עם הדברים האמורים כאן אתי שפיר דזמנו שלש גרנות למעשר בהמה אחרוהו חכמים עד זמן קרוב ליו"ט כדי שיהא יכולים להביא מהם קרבנות החג להקונים, ולבעלי בהמה לצורכם להקריב מהם שלמי שמחה על יו"ט כדאמרן, וט"ו קודם היו"ט ושמונה ימים שנכנסים להתעשר ושבעה ימים יו"ט אכתי ליכא ל' יום עד יום האחרון של יו"ט. וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מחגיגה ה"ה) דמצוה להקדים ולהקריב בראשון לא הקריב בראשון בין שוגג בין מזיד יקריב בשני וכל המאחר ה"ז מגונה ועליו נא' נוגי ממועד אספתי, ואם יאחרו אחר יו"ט בהקרבתם יעברו על עשה דובאתם שמה ולא יהא להם בהמות לעולי רגלים ולא לבעלי בתים לשמחת יו"ט ואתי שפיר והטעם הזה נ"ל כפתור ופרח, ועי"ז נראה לי לפרש כיון דהפסח והבכור והמעשר כולן לבעלים דהכהן הוא בעליו של בכור לא חשו חכמים שיהא ל' יום כשאר קרבנות חובה, תדע דומיא דשלמי שמחה וחגיגה דבאין ג"כ ביו"ט וחובה הם מ"מ עשאום חכמים כנדרים ונדבות שכשרים מיום ח', ואפי' עולת ראיה דודאי חובה היא מ"מ ג"כ לא חשו חכמים שיהא ל' יום. ונראה לי הטעם כיון דשלמי יו"ט דיש בהן שתי אכילות אכילת מזבח ואכילת אדם לא גזרו חכמים גם עולות ראי' דאין בהם אלא אכילת מזבח לבד ג"כ לא גזרו, וכעין סברא זו ישנו בחגיגה דשלמים חמירא שיש בהם שתי אכילות, וכש"כ שנבין הדבר היטיב ע"פ דקיי"ל כבית הלל דהראי' מעה כסף והחגיגה שתי כסף ופירש הרע"ב שם וז"ל דשלמים יש בהן לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובין מן העולות שאין בהן אלא לגבוה עכ"ל ואתי שפיר

ועוד אפשר לפרש הטעם בקרבנות החג אע"פ שהן חובה לא רצו חכמים לגזור עליהם כיון דלכל ישראל צריכין הרבה קרבנות ואולי יחסרו בשבילם ע"כ אוקמי אד"ת כן נ"ל, ומאי דתיקנו פרוס הפסח וכו' למעשר בהמה כדי שיהא הבהמות מצויות לעולי רגלים, ומה הוא השיעור הזה של ט"ו יום נראה לי לפרש עם מה דאיתא בתענית (פרק א' מ"ג) דשואלין הגשמים בשבעה במרחשוון לרבן גמליאל שם הטעם חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת לאותן שעלו לרגל החוזרים לבתיהם ולא יפסיקום הגשמים והוא למקום היותר רחוק מירושלים, ופירש בתפארת ישראל דהרחוק ביותר פטור מלעלות לרגל, הרי שפיר תיקנו ט"ו יום קודם ג"כ לעולי רגלים ויותר לא צריך בשביל העולי רגלים כדאמרן ואתי שפיר

ובזה נבין הטעם מה דאיתא (במגילה דף י"ג) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וקשה הלא בלאו זה כיון שצריך