עשירית האיפה חלק א סו

ההקדש אפ"ה אין חוששין לזה מדאפשר שיפסידו הן מפני משא הדרך, (שם)

[ל] שני מיני שקלים דאמרן שהוליכו הגבאים לירושלים והן תקלין חדתין, ותקלין עתיקין מחולקין בשני דברים, החדתין אסור להחליפן על מרגליות כי אם על מטבע זהב שמוציאו באותו שעה בירושלים, דחיישינן שמא יוזלו מרגליות, אבל בעתיקין מותר, וטעם הדבר דחדתין הן לקרבנות צבור, ועתיקין לחומת עיר ומגדלותיה, הרי דמחולקין בשני דברים דחדתין לקרבנות בנות צבור ואסור להחליפן על מרגליות, ועתיקים לחומת העיר ומותר להחליפם, (ירושלמי מ"א)

[לא] שני מיני שלוחים יכולים בני העיר לשלוח על ידם השקלים לירושלים, שומר חנם, או שומר שכר, ואם שילחו בני העיר את שקליהם ע"י שומר חנם ונגנבו או נאבדו השומר חנם לשבע ונפטר, ובני העיר שעשו פשיעה לשלח ע"י שומר חנם מחויבין לשלם שקליהן פעם שניה, ואם רצו בני העיר לפטור את השליח מן השבועה אין שומעין להם שתקנת חכמים הוא שאין הקדש יוצא בלא שבועה, נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח, ויש כאן שני מיני שקלים ואין עולין לשנה האחרת, והראשונים יפלו לשקלי השנה הזאת, והאחרונים יפלו לשקלי שנה העברה, כך פסק הרמב"ם ולא ביאר מי הם הראשונים, ומי הם השניים ? ובירושלמי פליגי ומביא הרמב"ם לשני הדיעות ולא הכריע חד אמר אלו ששילחו בני העיר תחלה וחד אמר אלו שהגיעו ליד גזברים תחלה, ובשיירי קרבן ובמראה הפנים הקשו על הרמב"ם מגמ' ב"מ (דף נ') עיי"ש

[לב] שלחו שקליהם ביד שומר שכר שחייב בגניבה ואבדה, ונאבדו באונס או בלסטים מזויין, השומר שכר ג"כ נשבע מתקנת חכמים כדאמרן דמד"ת אין נשבעין על ההקדשות, מ"מ נשבע השומר שכר, לאחד משניהן או להקדש או לבני העיר, אם נתרמה התרומה דדרכן הי' לתרום על העתיד לגבות כדי שיהא חלק בהקרבנות לאותם שלא שקלו עדיין וא"כ הרי הם ברשות הקדש להם נשבע כלומר לגזבר של הקדש, ואם לאו נשבעין לבני עיר דברשות הבעלים נגנבו. ובני העיר נותנין שקלים אחרים כדלעיל, נמצאו הלסטים יש כאן שני מיני שקלים אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה האחרת והשנים יפלו לשקלי שנה שעברה (רמב"ם פ"ג משקלים ה"ט) והדין הוא שנשבעים לבני העיר במעמד הגזברים., וכן איתא בבבלי ובירושלמי. והרמב"ם השמיטה וצ"ע וכן הקשה בכ"מ ותירץ משום דמסיק בגמרא ששבועה זו תקנת חכמים לא צריך להך אוקימתא

[לג] וכן הדין באיש אחד שהפריש שקלו חייב באחריותו עד שיבוא לידי הגזבר, ואם נמצא אח"כ, שני שקלים הללו קודש הן כדלעיל, (שם)

[לד] שני אופנים יש שהשוקל את שקלו שלא כדין אינו מועל עד שקרבו הבהמה אחר שנתרמה התרומה (א) הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו, (ב) השוקל שקלו ממעות הקדש הבית ג"כ אינו חייב קרבן מעילה עד שקרבה הבהמה, וטעם הדבר כי ב שני אופנים הללו כיון שנתרמה התרומה השקל של חברו ברשות הקדש הוא' וכ"ש ששוקל ממעות הקדש של בדק הבית כיון שזה ההקדש נשאר לעולם הקדש כמו שהי' בכ"מ ולא נשתנה אין שייך עוד מעילה, אבל כשנקרבה הבהמה הו"ל כאילו קנה הבהמה מאותן מעות הקדש והקריבה ונהנה שלא משכניהו ונתחייב בקרבן מעילה דאלו משום מצוה, מצות לאו ליהנות ניתנו כך פירש הרע"ב וכן פסק הרמב"ם כפי שפירש בכ"מ, אבל בלחם שמים כתב דברישא דנותן ששקל ע"י עצמו להכי מוקמינן לי' ברשותי' להתחייב בכדי הנאה דהא ברשותי' קאי לשליחות יד תיכף מעל טרם שקרבה הבהמה עוד, אבל בסיפא במעות הקדש המסורות לגזבר דאפי' במתכוון להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל דאין כאן לא שינוי רשות ולא שינוי מעשה ולא שייכא שליחות יד, מש"ה לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה דהוי כמוציא מרשות הקדש, אבל בלא"ה אפי' מעילת הנאה אין לו מאחר שרשות הקדש היא עכ"ל, ומצאתי בפנ"מ שמפרש ג"כ כך דברישא מועל מיד, אע"פ שלח נקרבה הבהמה יעו"ש

[לה] כיון שכל ההנאה של השליח הזה אינו אלא שלא ממשכנין אותו בעד שקלו. א"כ יש כאן להסתפק דיש כאן שני מיני תשלומין מאי משלם הלה אם בשקל אחר וחומשו או הנאה שלא משכנו אותו וחומשו, ועוד יש להסתפק אם צריך לשקול עוד שקל אחר הלא כבר שקל בשביל עצמו דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח עליו נתרמה התרומה ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו, או לא צריך, וכש"כ אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם פשיטא שא"א לומר שיוצא בזו ידי חובתו כן מסתפק בלחם שמים, וכתב דמדברי הרמב"ם נראה דשקל אחר משלם לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו ושפיר מצי נפיק ידי חובתו עכ"ל

[לו] הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא, והוא חייב לבעלים שנים כגנב, או להוסיף חומש אם נשבע לשקר

[לז] ישנו שני מיני מעות אם טעה ונתן מהם שקלו, כגון מדמי מעשר שני או מדמי שביעית יאכל כנגדן כלומר יביא שקל אחר ויאמר כל מקום שהם מעשר שני או שביעית יהיו מחוללים על שקל זה דשביעית תופסת דמיה כהקדש, ויאכל כנגדן פירוש שיקנה באותו שקל בירושלים כדי מעשר שני או יאכלם בקדושת שביעית אם הפירות שחלל היו של שביעית, ובלחם שמים מסתפק ג"כ במחלל ממעות הקדש ונזכר קידם שלא קרבה הבהמה אי אית לי' ג"כ תקנתא דלא ליתי לידי מעילה אפי' לכשתקרב הבהמה ע"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהוא, ואליבא דמ"ד הקדש במזיד מתחלל אלא בפלוגתא לא קא מיירי, אבל במעשר שני ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה הבהמה או לא, דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה מש"ה תני בי' תקנתא עכ"ל, המפריש שקלו והוציא מעל וכיון דהוא קודש בין הוא בין חברו מעל, ואין מועלין בשיירי הלשכה (רמב"ם פרק ו' דמעילה בסופו):