עשירית האיפה חלק א סה

דנייר שלה ואח"כ תקחה היא בעצמה הגט באמת אינה מבינה להקנותו לבעלה, אבל כאן משום כפרה באמת מוסרת יפה יפה, ואתי שפיר כן נ"ל

ודעת הרמב"ן ז"ל על התורה כי השקלים שכתובים בתורה בפ' כי תשא נמנה גם שבט לוי עמהן והוא מבן עשרים, והשקלים אשר נמנו בהן בחומש הפקודים אינו מבן עשרים אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, והשקלים של קרבנות, לוים חייבים בהם לד"ה וכדברי חכמים אף הכהנים וכן הלכה עכ"ל

[כב] עכו"ם וכותיים שנים אלו אין מקבלין מהם שקלים משום דאינם נאמנים למסור יפה ואין מקבלין מהם לבדק הבית שנאמר לא לכם ולנו לבנות את בית אלקינו, מיהא בזה מחולקין דנכרים אין מקבלים מהם אלא נדרים עולות, אבל מכותיים אין מקבלין קיני זבין וקיני זבות ויולדות וחטאות ואשמות לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי, אבל הנכרים אינם בכלל קרבנות אלו, ואף דהרע"ב מפרש שם דמעכו"ם מקבלין כל דבר הנידור אפי' שלמים ועצים, אינו הלכה אלא אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, מיהו אחר שמצאו להם לכותים דמות יונה בהר גריזים עשאום מאז כעכו"ם גמורים לכל דבר כידוע, (שם)

[כג] כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק, דעת הרע"ב דאם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו, אבל דעת הרמב"ם דאין חיוב על הבן כשמת אביו דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן, ופירש בתוי"ט דוקא כשירש נכסים מאביו בחובה חל על הנכסים, ובלחם שמים מסכים לזה דהלא אין לקטן מעות אלא שירש מאביו הא אין קנין לקטן ואין לו זכיה אפי' דעת אחרת מקנה אותו עכ"ל, ותמיה לי הלא משכחת לה שירש נכסים מאבי אמו ונכסים אלו ליכא למימר שנתחייבו וצ"ע, וכתב עוד בלח"ש דלשיטת הרע"ב דקטן פחות מבן כ' אינו חייב משכחת לה שעשה אביו שליח ואז נתחייב תמיד כיון שקבל עליו ומפרש דינו של קטן לענין קרבנות כך בנזיר הלכה הוא דאיש מדיר את בנו בנזיר, ולענין אם בעל שפחה חרופה דלדעת הרמב"ם הקטן ג"כ חייב בקרבן אשם מ"מ אינו מביאו עד שיגדיל, ופסח שממנין עליו הקטנים שה לבית אבות לאו דאורייתא וקטנים אוכלים אע"פ שלא נמנו עליו, ובשקלים בעינן דעת הנותן דלכפרה אתי כדכתיב לכפר על נפשותיכם, וקטן דאין הקדשו הקדש צריך עכ"פ דעת אביו דאפי' קרבנות דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר, אבל דעת מקדיש ומפריש בעינן וגם קרבנות הקטן של נזירות האב נותן, וכתב דלפי דעתו דוקא נזירות טהרה מביא הקטן אבל קרבן טומאה אם נטמא אינו מביא עכ"ד, ועוד הקשה שם דהמודר הנאה מחברו איתא בנדרים דשוקל את שקלו ע"כ שלא לדעתו הוא דאי לדעתו אמאי שרי ? אלא א"כ שלא לדעתו וקשה היאך יוכל להביא קרבן שלא לדעת מתכפר והניח בצ"ע, הרי שני מיני קטנים נינהו דעד י"ג שנים לא יוכל להתחייב בעצמו ולא ע"י אביו המת אלא א"כ ירש נכסים, אבל קטן פחות מכ' שנים אפי' אם נאמר דלא חייב, מ"מ אם שקל הוא בעצמו פעם אחת או אביו על ידו אביו חייב לעולם

[כד] קלבון אינו אלא בשביל שולחני ודוקא אם מצרף שקל ביש בשני חצאין או שניים שנתנו שקל על שניהם אז חייבין בקלבון, ודוקא אופן שמחוייבין מן הדין חייבים בקלבון, אבל שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל פטורין מן הקלבון, וכן הכהנים פטורין מן הקלבון, וכן אם נתנו שקל שלם בעד עצמו ועל אשה או עבד פטור מן הקלבון, עוד יש חילוק בין הלואה למתנה הנותן שקל ע"י שכינו או על ידי בן עירו במתנה פטור, ובהלואה חייב

[כה] האחים שהיו שניהם בשותפת כגון שחלקו וחזרו ונשתתפו, הן כשאר שני אנשים ששקלו וחייבין בקלבון אחד, ואז פטורין ממעשר בהמה כשאר שני שותפים, אבל לא חלקו חייבים במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון, ומשכחת לה עוד בשני שותפים ולא יורשים לגירסת הרמב"ם השותפים שנשתתפו בממון וערבו הממון ועדיין הוא בעין חייבים בקלבון ופטורין ממעשר בהמה כגון שנשתתפו בבהמות לפטמם, אבל אם נשאו ונתנו בממון ומכרו ולקחו עד שיהא ממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות פטור מן הקלבון (תוי"ט), וקלבון חצי מעה, ואם חלקו הבהמה ולא חלקו הכספים פטורין מן הקלבון עד שיחלקו הכספים ואין אומרים הרי הן עומדין לחלקה כן הוא דעת הרמב"ם, ודעת הראב"ד בשלא היתה הבהמה רוב אבל הבהמה רוב הן עיקר נכסים: [כו] מה עושין מן הקלבנות ? בירושלמי ר' אלעזר אומר לנדבה, ר"ש שזורי אומר ריקוע פחים זהב לבית קדשי הקדשים, בן עזאי אומר שולחנין היו נוטלין, וי"א להוצאת דרכים, וכן מביא הראב"ד וז"ל הרבה חלוקות בתוספתא ובירושלמי עכ"ל ולא הכריע, והרמב"ם כתב וז"ל מניחין אותן השולחנות בפ"ע עד שיסתפק מהן הקדש

סליק פרק א'

פרק

שני

[כז] שני שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, חדתין שבו נותנין שקלי שנה זו וכשמגיע זמן התרומה הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנם ללשכה כדי שיתרמו מהם, והשני כתוב עליו תקלין עתיקים, ומי שלא הביא שקלו באותו שנה מביא בשנה שאחר כך ונותנו באותו שופר והגזבר נותנם בשיירי לשכה, וכשם שהיו שני שופרות במקדש כדאמרן כך הי' שני שופרות במדינה (משנה א')

[כח] שני שופרות בכל עיר ועיר מערי ישראל ג"כ לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין, ובמשנה איתא במדינה פירש הרמב"ם דמדינה פירוש בכל ערי ישראל ומקדש משמע עיר ירושלים, ולפירוש הרע"ב אפילו בירושלים חוץ למקדש נקרא מדינה, וכשנתקבצו כל השקלים היו מצרפין השקלים הללו לשלוח אותן קודם ר"ח ניסן לתת אותם להגזברים

[כט] השקלים היו מחליפין על דרבונות ודרבון שויה שני סלעים ואף שהיו צריכים להחליף אותם אח"כ על חצי שקלים ויפסיד