עשירית האיפה חלק א נז

לפרשת וארא

בסנהדרין (דף ט"ז ע"ב) איתא שם, ותעל הצפרדע ותכס את מצרים, ר' עקיבא אומר צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאה את כל ארץ מצרים, אמר רבי אליעזר בן עזריה עקיבא: מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה ושרקה להם ובאו כולם עכ"ל, והקשה בכתנות אור וז"ל וכי בשביל שר"ע היה חריף ובקי ויכול ללמוד בנגעים ואהלות הפסיד שלא ידרוש אגדה זו, ועיי"ש מה שתירץ, ועוד ק"ל במאי פליגי ומאי נפ"מ, ונ"ל לפרש דהנה מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה להעניש עוברי מצותיו, ובודאי שבשביל שחטאו המצרים בקול ופרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו צריך היה ללקות ג"כ במכה של קול, וכן אמרו חז"ל לא די היה למצרים שנלקו ע"י הצפרדעים בהשחתת הארץ, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן שהי' מכניסות בגופן וצועקים בתוכן שנאמר על דבר הצפרדעים על דבור הצפרדים עכ"ל, לכן נ"ל דבהא פליגי דר"ע ס"ל דמכת הצפרדעים היה השחתת הארץ אבל בלי קול שצפרדע אחת היתה והשריצה את הארץ ואין קול ואין דברים בלי נשמע קולם, וראב"ע ס"ל ששרקה בקולה והלכה על כל ארץ מצרים שיבואו הצפרדעים מארבע כנפות הארץ והיתה אז צותה גדולה בכל ארץ מצרים שבאו ברעש גדול ונכנסו ע"י מהירותן לגופן של המצרים, לכן אמר לו ראב"ע לר"ע עקיבא ! הלא מנגעים למדנו שבאין על עונש לה"ר והחטא הזה הוא גדול שהמצורע תשוב כמת לכן נסמכה לו אהלות ע"כ, הרי בע"כ היו צריכין להענש ג"כ בדבר הקול ולכן שרקה הצפרדע בקול להפרע מהם על עסקי קול וא"ש, ואפשר שדעת ר"ע שנענשו אח"כ על דבר הקול כמו שכתוב בתורה והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף וכתיב עוד קרא ותהי צעקה גדולה במצרים הרי נענשו בדבר הקול וא"ש

לפרשת בא

כתיב ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ד' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם אדם ועד בכור בהמה ע"כ אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה, ויש לי לדקדק למה כתיב קודם מבכור אדם ועד בכור בהמה ואח"כ מהפך הסדר וכתיב אני זובח וכו' כל פטר רחם הזכרים ואח"כ וכל בכור בני אפדה ונ"ל לפרש דהנה אם נולד לו לאדם בביתו ביום אחד בכור הבן, ובכור בהמה, צריך להקריב מקודם בכור בהמה כדכתיב בתורה וביום השמיני תתנו לי, אבל בכור אדם זמנו דיקא מבן חודש ולא מקודם כדכתיב בתורה, ופדויו מבן חודש תפדה, ומרמז ג"כ למה שאיתא במסכת פרה (פרק א') דאף דשאר קרבנות מצותן לכתחילה אחר שלשים אבל בכור לכתחילה מיום ח', ונרמז ג"כ כאן בהכתוב כנ"ל, ועוד נראה לי לדקדק דהלא עיקר מצות בכור ישנו על בעל הבית ליתנו לכהן ומצות הקרבה בהנהן תליא, וכך היה צריך לכתוב כאן ע"כ אני נותן את הבכור לכהן, ומה הוא זביחה לכאן, ונ"ל לפרש עפ"י משנה דבכורות (פ"ד מ"א) דישראל מחויב להיטפל בבכור עד לי יום, ואסור לתתו לכהן מקודם כדי שיתעסק הכהן בטיפולו דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אבל בזמן המקדש אם היה תמים אפילו קודם לזמן יכול לתתו לכהן אם אמר הכהן תן לי שאקריבנו, עיי"ש, ועתה נרמז שפיר בכתוב, אימתי אתה מחויב לתת בכור בהמה לכהן בזמן שאמר הכהן אני זובח מיד לד', אבל אם לא יחפוץ לשחטו תיכף, אז ביום ל' בודאי בכור אדם יש לו קדימה וא"ש. וכיון דביום שלשים שני המצות חלות כאחת, דבכור אדם קודם ל' אין בנו פדוי, ובכור בהמה ביום שלשים צריך לתת ג"כ תיכף להכהן מסתברא דמצות אדם קודם, ועוד דבכור בהמה קדוש כבר מרחם, ומצוה להקרישו מרחם, והיכא דאיתא ברשות כהן הוא. אבל אדם עיקר מצותו בשעת פדייה, ועוד דחמור מצית פדייה, ממצות לעלות לרגל כדכדתיב בכור בניך תפדה קודם, ולא יראו פני ריקם כדאיתא (בבכורות) בוראי חמור להקדימו קודם מצות בכור בהמה לכהן וברור, ומה שמצות פדה"ב דוחה מצות ראי', הא פשיטא שאם יש לו מעות על שני המצות מחויב בשניהם אלא ע"כ מיירי שאין לו, ולמה באמת דוחה מצות פדה"ב מצות ראיה, צ"ל דמשעה שנולד הבן נתחייבו הנכסים, לכן מצית פדה"ב קודם. ולכאורה למ"ל קרא דכיון דממון כהן הוא איך יפטר עצמו בממון שאינו שלו. אלא נ"ל דהא קמל"ן דה"א דבעליית הרגל מקיים ג' מצות. ראי', שמחה, חגיגה, והן מצות עוברת, קמל"ן דפדה"ב קודם, אכן יש לי להסתפק מאימתי נשתעבדו הנכסים אי מיום שנולד או משנעשה בן חודש ונפ"מ דבשעה שנולד היה לו מעות ואם יעלה לרגל לא יהיה לו אח"כ בשביל הכהן איך יעשה וצ"ע, ודע עוד דפדיון פטר חמור ועריפתו ג"כ כתובים בקרא ואח"כ בכור בניך תפדה נ"ל דאין לו זמן קבוע ותיכף ביום שנולד צריך לקיים בו אחת משתי המצות פדייה או עריפה כנ"ל לכן בודאי קודם לפדה"ב ובשביל זה מוקדם בפסיק

ומאי דפדיון פט"ח מחויב תיכף ביום הראשון שנולד. ובכור בהמה טהורה דוקא מיום השמיני, נ"ל לפרש עפ"י שאיתא במדרש אמור, טעם הקרבנות מיום השמיני ירצו כדי שיעבור עליו קדושת שבת, דוגמא לזה דמילה ג"כ דוקא מיום השמיני, אבל פט"ח דלעריפה קיים ולא ירצה לבוא לפני השם פשיטא שאינו צריך לקדושת שבת, דוגמא לזה נ"ל, עבד כנעני יליד ביתו נימול ביום א' ללידתו, כיון דהוא עם הדומה לחמור אינו צריך לקדושת שבת ומאי דאיתא (שבת קל"ו) דישנו עבדים דנימולין ג"כ לשמונה היינו דוקא דהטבילהו לאמו מקודם ואמו טמאה לידה וכפירוש רש"י ז"ל דדמי יותר לישראל, אבל עבד גמור דאין בו עוד קדושת ישראל נימול לאחד שדומה לחמור ואין צריך להמתין ליום ח' שיעבור עליו קדושת שבת, ומה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא לפדות פטרי סוסים וגמלים, מבואר בבכורות (דף ה') וז"ל גזירת הכתוב הוא ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלה עמו