עשירית האיפה חלק א כ

דאיתא במדרש דבשעה שישראל אומרים הפסוק צפונה לפני ד' מזכיר להם הקב"ה בכל יום תמיד עקידת יצחק ששחט ג"כ קרבנו בצפון [והיינו האיל] הרי בפירוש כיון שהי' שם מקום מזבח ממש אין כשר אלא צפין, ואפשר לומר דטעם דדוקא בדיעבד כשרין מדרבנן כדי שלא תרביץ גללים ואברהם אבינו לא חשש זאת בשביל יצחק בנו

ולי נראה לפרש עוד טעם אחר כיון שלא נתקדש בתחלה כדאמרן והשי"ת אמר לו העלהו שם לעולה כלומר ששם יקדיש אותו ולא מקודם א"כ הי' על ירך המזבח חולין עדיין, ואז בשעה שהעלה אותו על המזבח אז הקדיש אותו לעולה ולקח את המאכלת לשחוט את בנו תיכף שלא יבוא לידי מעילה מקודם, וליכא למימר דבשביל זה לא הי' מעילה ביצחק שנשא העצים עליו משום דקיי"ל דהמקדיש עבדו אין מועלין בו והטעם הדבר דעבד הרי הוא כקרקע ואין מועלין בקרקע דהו"ל מחובר, ליתא דשם אזיל הגמרא לפי דקיי"ל באמת להלכה דאדם אינו קדוש משום דאין שוחטין אדם ופשוט אלא דוקא דאמר לדמי כדאיתא שם בגמרא, וכאן איתא ג"כ במדרש עפ"י הירושלמי לר' יוחנן דהלכה כדבריו דאף דלא נוכל להקדיש אדם למזבח מ"מ דמים הוא חייב בכה"ג, אבל הכא כיון דדעת אברהם אבינו הי' להעלהו לעולה ודאי נהג בו כל דיני עולה, ואפ"ה אם נאמר דליכא ביה מעילה באדם היינו קרבן מעילה אבל פשיטא דדבר שהוקדש אפי' לבדק הבית אסור לשמש עמו שלא יחלש ויפחת מדמיו, וכן מצינו בדוד מלך ישראל שאמר את נדרי אשלם בחצרות בית ד' וגו' ופירשו ג"כ המפרשים בכתנות אור דעבד כהלל שלא הקדיש את נדריו עד שבא לבית המקדש בירושלים שלא ימעל אדם בעולתו אלא ודאי כדאמרן

מיהו יש לדקדק עוד דהרי קיי"ל דמצוה להקדים אש לעצים שנאמר וערכו עצים על האש וסדרן מעכב כדאיתא (בירושלמי יומא) וא"כ דכתיב בקרא ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק וישם אותו על המזבח ממעל לעצים ואח"כ לקח לשחטו הלא הי' אז אש גדולה על המזבח ואיך שם אותו על האש קודם שחיטה, ולכאורה הוא קושיא גדולה, ונראה לי לבאר דהנה בבית המקדש האש ירד מן השמים מ"מ מצוה להביא ג"כ מההדיוט. לכן נאמר דשפיר הכין אברהם אש הדיוט אבל כיון שהי' בטוח שאש תרד לו ג"כ מן השמים דוגמא לבניו בבית המקדש ובמשכן שאז ירד אש מן השמים לכן לא הצית לה אש מקודם וכן באליהו הנביא ירד ג"כ אש מן השמים לקרבנו

ואפשר לפרש ג"כ דכתיב אצל האיל ויעלהו תחת בנו ודקדק רש"י ז"ל דדי באמרו ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום ומה תחת בנו? והרבה פנים לתורה, ואפשר לומר שהעלהו לעולה תיכף תחת בנו ולא הצית האש מקודם לראות אם יפול אש מן השמים לקחת קרבני ברצון כאלו הקריב בנו ממש, וכיון שקרא שם המקום ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה פירש"י להשרות בו שכינתו ית' כמו היום דעל ידו מן השמים נתגלה שחפץ הקב"ה להשרות שם שכינתו א"כ ודאי שגם אז וירד אש מן השמים לקבל קרבנו ברצון והתפלל אברהם כי גם לדורות בהר ד' יראה כבוד שכינתו ע"י ואש מן השמים וכמו שאמרו ז"ל שאש שירד בימי משה הי' על המזבח של נחושת עד שירד עוד הפעם שנית: מן השמים בימי שלמה עד שסלקו מנשה, וזהו בודאי הפירוש בהר ד' יראה כלומר גילוי שכינתו ית' ע"י האש ואתי שפיר, ואפשר עוד לאמר דמאי שצריך להיות מקודם אש ואח"כ עצים היינו דוקא שכבר יהיה אש מן השמים מצוה להביא ג"כ מההדיוט, אבל קודם שבא האש אפשר שאסור להביא מקודם של הדיוט וא"ש, ואח"כ מצאתי ברבינו בחיי שנראה לו מקום המזבח כארי כמו בבהמ"ק שאש כאריה הי' רבוץ שם: עיי"ש

[כו] עוד הערה בפרשת העקידה [ב] כתיב אל ארץ המוריה ופירשו בבר"ר הטעם למה נקרא הר המוריה למקום שהקטרת קריבים כמה דתימא אלך לי אל הר המור כמו מור ואהלים וקינמון שהם מסממני הקטרת. ורש"י ז"ל בחומש רצה להסביר שכן דעת תרגום אנקלוס לארעא פולחנא נתכוון לתרגם ג"כ על שם עבודת הקטרת שיש בו מות ונרד וראשי בשמים, וצריך להבין למה קראו את בית המקדש דוקא על שם הקטרת ולא על שם קרבנות אחרים ? ונראה לי דקרבנות אחרים כשרות ג"כ בבמה אבל הקטרת אינו שייך כי אם בבית המקדש ואפי' על המזבח החיצון אסור להקטיר קטרת ואפי' אם עלתה תרד לכן שפיר שייך הקטרת דוקא במקום בית המקדש, לכן נאמר לאברהם אבינו שאף שמותר לו להעלות. עולות בכ"מ אכן את יצחק יעלה דוקא בהר המוריה במקום שמקטירין קטרת כלומר דהוא בבית המקדש ואתי שפיר

[כז] עוד בפרשת העקידה [ג] במשנה (פ"ה מאבות מ"י) איתא בין הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות קבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ופירש הרע"ב וז"ל נגזר עליו בין השמשות שיהא נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה, ובתוי"ט בשם דרך החיים הוסיף לפרש וז"ל שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש, אלא גזירה שנגזר הבריאה בין השמשות, שאין נראה כי האיל של יצחק הי' חי מששת ימ"ב עד אברהם עכ"ל, ועוד נ"ל לדקדק דע"כ צ"ל כן כיון דדינו של איל הוא בן שתי שנים ואם חי הי' מששת ימי בראשית זקן הוה ופסול לקרבן, מיהו זה יש לתרץ דהנה בזקנים לקרבן יש שני מיני זקנה כמו שמבאר המשל"מ (בפ"ב מהל' איסורי מזבח ובפ"א מהל' פרה) דיש שני מיני זקנה יש זקנה מחמת שתשש כחו ומרתת זה אסור מן התורה אבל בן שתי שנים אין פסולו אלא מדרבנן ומה דכתב הרמב"ם (בהל' מעשה קרבנות) דאין מקריבין אותו ע"כ ג"כ מדרבנן, ולמדנו את הדבר הזה ממה דאיתא (מנחות כ"ח) דאין חילוק בנסכי איל בין איל בן שתי שנים או לנסכי איל בן ג' שנים ולמדין זאת מדכתיב או לאיל ואי אמרת דאיל יתר מב' שנים פסול מן התורה למה לי קרא אלא ודאי כמו שכתבתי, ובהדין הזה בעצמו שאין מקריבין איל יותר מבן שתי שנים תמה שם דלא נמצא מזה בגמרא, ולפי זה דאיל יותר משתי שנים ג"כ כשר דדוקא בהקרבנות שמפורשים בתורה בן שנה פוסל בהו אפי' שעות אבל ביותר לא מצינו א"כ נוכל לומר דשפיר נברא מששת ימי בראשית דהלא שנים