עשירית האיפה חלק א קפג

[צח] בשני דברים מתעסק חייב בחלבים ועריות שכן נהנה, אבל בשבת צריך דוקא מלאכת מחשבת ולאו דוקא שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור אלא אפי' נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ג"כ פטור, וכן כתב הרמב"ם (פ"ז משגגות) המתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שנתכוון לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור. ובפ"ד שם כתב נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכה פטור, וקשה דהלא בעצמו פסק גם בנתכוון לחתיכה ג"כ פטור ונדחק הכ"מ ליישבו, ותירץ בק"ח דלעולם אליבא דאמת בשבת בכל גונא פטור ומ"ש כאן דוקא בהגבהה, לבאר הבדל מחלבים ועריות דשם אפי' דמה שזה בפיו רוק ובלעו בלא כונה לשם אכילה ג"כ חייב כיון דהטעם משום נהנה אין חילוק אם נתכוון לאכילה או לא, לכן אמר גם לענין שבת כהאי גונא, אבל אליבא דאמת בשבת בין להגביה ובין לחתוך אליבא דרבא פטור דבעינן מלאכת מחשבת וא"ש

[צו] ובאופן אחר פי' שם שדקדק מדברי הרמב"ם שכתב נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו ומאי לחתיכתו לחתיכה הול"ל, ופי' דיש שני אופנים שגגות בשבת נתכוון לחתוך תלוש זה, וחתך מחובר אחר פטור דיקא בענין זה, אבל נתכוון לחתוך את התלוש הזה ונמצא שהוא מעצמו מחובר חייב וא"כ כאן בחלב שחפץ להגדיל איסור חלב שגם בבליעה בלא כונת אכילה חייב. כתב כעין זה בשבת פטור דוקא להגביה את התלוש ונמצא מחובר ובזה דוקא פטור בין שלא נתכוון לחתיכתו של זה שלא נעשה מחשבתו. אבל אם נתכוון לחתוך או להגביה את התלוש הזה בעצמו אה"נ דחייב. אף שהרה"מ לא כתב כן איהו ס"ל הכי ונסתייע עוד ממקום אחר וא"ש דברי רבינו ודו"ק עכ"ל

[צז] תרי קראי יש לנו לבלי לקבל קרבנות מהמומרים, (א) זבח רשעים תועבה, ומעם הארץ פרט למומר, ופי' במשל"מ דלהתוס' אם עשה המומר עבירה בשוגג כיון שהוא מומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו כי זבח רשעים הוא, והפסוק השני מעם הארץ ממעט אפי' אם עשה המומר תשובה מ"מ לא מקבלין ממנו קרבן על השגגות בהיותו מומר מפני דלא קרינן בי' אז שב מידיעתו א"כ, לעולם פטור מקרבן, אבל דעת הרמב"ם אם עשה תשובה מקבלין ממנו הקרבן אח"כ, ולי קשה על דעת התוס' מדפסק הרמב"ם (פ"ג הט"ו) דאם אמר על החטאת ועל יו"כ שלא יכפרו דמבעט בכפרה מ"מ אם עשה תשובה מביעוטתו מקבלין ממנו, ואף דאם בביעוטתו הי' זבח רשעים תועבה מ"מ אם חזר מהני, וא"כ הכא יכפר לו אח"כ וצ"ע דעת התוס' בזה

[צח] בגמרא חולין מביא תרי קראי לבלי לקבל קרבנות מן המומר מכם להוציא את המומר, ובכם חלקתי וזבח רשעים, וצריכי תרי קראי חד לדורן כגון עולה, וחד לחטאת ושלמים ללמד דגם דורן אין מקבלין מן המומר, מיהו הא פשיטא שאחר שיחזור בתשובה מקבלין ממנו דורן

[צט] רש"י והרמב"ם ס"ל דמומר לחלל שבתות אפי' בפעם אחת נעשה מומר לכל התורה, ולהרמב"ם באכל חלב או דם אינו נעשה מומר לאותו דבר אלא ברגיל בכך וסברת התוס' היא בהיפך דבשבת וע"ז אינו נעשה מומר אלא בשני פעמים, ולדעת השאג"א צריך ג' פעמים, אבל להיות מומר לאותו דבר תיכף בפעם אחת נעשה מומר א"כ סברותיהן הן מהיפך להיפך אכן לדברי כולם דאותו שחיטה שנעשה מומר כשירה

[ק] שוב מחלק במשל"מ בין מומר לע"ז או לחלל שבת בין פ"א להורגל, דאם עבר פ"א ועשה תשובה מקבלין ממנו קרבן, ואם מורגל לע"ז אפי' עשה תשובה אח"כ לא מקבלין ממנו קרבן על שעת עבירה שהי' מורגל לע"ז, ולדעת התוס' דס"ל דצריך שיהא מורגל בחילול שבתות היינו דוקא לענין עירוב ושחיטה וכדומה אבל לענין קרבן אפי' בפעם אחת אין מקבלין ממנו

[קא] אם עשה עבירה בעת שהי' כשר ואח"כ נעשה מומר ג"כ אין מקבלין ממנו שום קרבן, אבל אם חזר בתשובה אף דבתוך הזמן, בנתיים הי' מימר לא איכפת לן, ואף דר' יוחנן ס"ל דאם הפריש קרבן ובתוך כך נדחה הקרבן אכן אנן לא קיי"ל גם בזה כר"י דבע"ח אין נדחין ומביא הקרבן זה בעצמו כש"כ קרבן אחר. כמו שנתבאר למעלה

[קב] אנשי עיר הנדחת אין להם חלעוה"ב כיון דבדין אקטלי לית להם כפרה, לכן קרבנותיהם ג"כ בכלל זבח רשעים תועבה וקדשי קדשים ג"כ ימותו ואף לדמיהם ג"כ לא אהני דאף דר"י ס"ל בע"ח אין נדחין, מ"מ ס"ל כאן דאף דלדמיהם אין לו תקנה כיון דלא עשו תשובה ואין להם כפרה נדחו אפי' המעות

[קג] מסופק במשל"מ דאף דקיי"ל דלא כר"י לענין בע"ח נדחין דלדידן אינם נדחין מ"מ יש לומר דמומר שהפריש קרבן דאין מקריבין אותו אם ירעה או ימות, ואף דר"י ס"ל דגם דמיו אידחי מ"מ נפ"מ כגון שחטא בעודו מומר וחזר בו והפריש קרבן אחר שחזר בו, משום זבח רשעים ליכא דאינו הפעם רשע מ"מ משום מע"ה ישנו לדברי התוס'

[קד] כ"ג וכ"ה שניהם דין אחד להם שאסור להם לצאת מן המקדש טרם גמר עבודה ואפי' ששמעו שמת להם מת ויצאו שניהן חייבין מיתה כן דעת הרמב"ם ורמב"ן אבל דעת הראב"ד דוקא דבשמיני למלואים אז הי' דין שניהם שוה לענין להניח עבודה, אבל לדורות דוקא כ"ג אם מניח העבודה חייב מיתה, אבל כ"ה שמת לו מת יוצא מן המקדש ומטמא בע"כ לז' מתים האמורים בתורה דיש עליהם מצות עשה וכופין אותם ע"ז, וכ"ה שמניח עבודתו ויוצא לדעת הרמב"ם אף דודאי דאסור לו לעבוד אונן ואסור לו ג"כ לגמור עבידתו ולמה יהא חייב? י"ל שבשביל זה צריך להמתין עד שיגמור עבודתו דאיכא למיחש שיצא בבהלה ואיכא זלזול גדול כ"כ הכ"מ (פ"ג מביהמ"ק ה"ז), ובמנ"ח מבאר דעיקר הקפידא שלא יצא מן המקדש כ"ז שלא נגמר העבודה שעסק בה, ומסופק אף דצריך המקבל לקבל כל הדם לכתחלה, ובדיעבד יוצא בכדי הזייה אם מחוייב מיתה אם יוצא אח"כ אחר שקיבל כדי הזייה, ועוד מסופק בזריקה על מזבח החיצון דבדיעבד יצא