עשירית האיפה חלק א קפב

ע"ז, ולא ידעתי למה תפס הטעם השני, ונ"ל משום דבפרק התדיר אמרינן דכפרה עדיפא וריצוי ע"ז ודאי כפרה גדולה היא לכן יש לה קדימה ולאו דוקא באדם אחד ה"ה ב שני אנשים כדאמרן, (שם)

[פח] שתי מנחות צבור יש, העומר ושתי הלחם, כבש בא בגלל עומר לכן העומר קודם לכבש הבא בשבילו, שני כבשי עצרת השלמים באין בגין שתי הלחם לכן שתי הלחם קודמין לכבשים כן משמע בגמרא וכן מפרש בכ"מ דברי הרמב"ם אבל בס' קרית ספר הבין מדברי הרמב"ם שכבש קודם לעומר, מ"מ פי' בלח"מ דברי הקרית ספר דשניהם משכחת לה וכתב אע"ג דהעומר בא קודם לכבש מ"מ קמיצת העומר היא מאוחרת לכבש כן דעתו, אבל מסיים דהאמת כדברי הכ"מ דהעומר וקמיצתו קודם לכבש אבל ק"ל מאי דשתי הלחם קודם לכבשים מאי הוא הלא אינו עושה בשתי הלחם שום עבודה כי אם מכף אותם עם הכבשים, ואולי פירושו אם אין לצבור מעות על שניהם מוטב שיביא שתי הלחם בלא כבשים דהן קודמין שהן עיקר וא"ש, ומזה יהי' ראי' לפסק הרמב"ם שפסק דאם אין לו כבשים מביא שתי הלחם בפ"ע דלא כהראב"ד נ"ל

ועוד נ"ל להביא ראי' לפסק הרמב"ם דפסק דשתי הלחם באין בפ"ע מסתם משנה (פסחים ע"ו ע"ב) דה' דברים באין בטומאה והן העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח, הרי דמחשב שתי הלחם וזבחי שלמי ציבור לשתים, ואי אפשר לומר בשתי הלחם לקרב עמהן דא"כ היינו שלמי ציבור כמו שפריך שם בגמרא, אלא ודאי דמיירי: בשתי הלחם הבאין בפני עצמן כגון שלא היו להן כבשים כמו שפירש"י ז"ל (שם ע"ח ע"א) ד"ה וכ"ת, הרי דסתם משנה כפסק הרמב"ם דבאין בפני עצמן, וקשה לי על כל מפרשי הרמב"ם דלא הביאו ראי' זה וברור, ומקום הניחו לי בזה ואתי שפיר

[פט] בע"ז מביאין פר לעולה מקודם ואח"כ חטאת, והטעם שנותן בס' קרבן חגיגה משום דבע"ז הרהור ע"ז ומעשה חשוב בזה, ופי' הפסוקים (בפ' בהעלותך) בקרבן לוים כתיב ולקחו פר בן בקר, ופר שני בן בקר לחטאת ומשמע שעולה קודמת, וכתיב עוד שם ועשה את אחד חטאת ואת האחד עונה ? וי"ל בשני אופנים עם פירש"י שהי' כפרה על עון ע"ז והעולה ג"כ נשרפת א"כ י"ל כיון דיש כאן ע"ז צריך להיות העולה מקודם ואם אין ע"ז החטאת קודמת לכן אמר שיעשה כמו שיחפוץ איזה משניהם קודם, ועוד באופן שני כמו ביולדת מצינו שלא הקדימה הכתוב עולה לחטאת אלא למקראה ובאמת הי' מקריב את החטאת מקודם אף כאן למקראה הי' עולה קודמת ולהקרבה החטאת קודמת כ"כ בקרבן חגיגה, וכן מצאתי בתורה אור להמלבי"ם ז"ל

[צ] ועוד כתיב בק"ח שם הטעם שחטאת ע"ז נשתנה מכל החטאות שהוא גרוע שנשרף מחוץ למחנה משא"כ בשאר חטאות דנאכלין, ובשביל זה בחטאת ע"ז כתיב חטת בלי אלף, והרמב"ם ס"ל שכל חטאת דע"ז אפי' דיחיד ג"כ נשרף, ואגב אורתא אביא כאן איזה דברים נחמדים מס' היקר קרבן חגיגה מעניינא שגגות

[צא] הרמב"ם פסק (בפ"ד משגגות) שצריך להיות שגגה בתחלה ובסוף, לפיכך אם הוציא חפץ מרשות לרשות בשבת ועקר בזדון והניח בשגגה או שעקר בשגגה והניח בזדון חייב, והקשה בלח"מ דהלא בשבת יש שני חיובים זורק ומעביר ובזורק הוי רבותא טפי, דבמעביר דהיינו מוציא יש בידו לעמוד אבל זורק לא מיפטר דהלא אין בידו לעמוד והניח בצ"ע, ובפ"ו שם כתב הרמב"ם אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג אם בזריקה חייב מפני שאין בידו להחזירה לפיכך לא ה עילה לו הידיעה שבינתים, ואם בהעברה פטור שיש ידיעה לחצי שיעור עכ"ל הרי דגם בזריקה בעי שוגג, וכתב בק"ח דבר חדש וז"ל דאם זרק ד' אמות בשוגג דהוי כולא שיעורא דחיובא ונזכר קודם שתנוח והלכה עוד שתים במזיד דחייב חטאת אע"פ שבשעת הנחה הוי מזיד כיון שאין בידו להחזירה ואזיל כולי שיעורא בשוגג כמו שהונחה דמיא. ומאי שהלכה עוד על הד' במזיד כל היתר כנטול דמי ואינו פוטרו מקרבן, משא"כ במעביר שאפי' מהלך אלף אמות בשוגג קודם שתנוח אם נזכר הו"ל חצי שיעור כיון שאינו חייב עד שתנוח ובשעת הנחה הוי מזיד ובידו להניח להכי פטור משא"כ בזורק, ובשביל זה כתב רבינו דינו דוקא במעביר דמוכרח שיהא שוגג בסוף נמי, אבל בזורק אע"פ שההנחה היתה במזיד פעמים חייב כשהשלים שיעורא בשוגג דהיינו ד' אמית כיון שאין בידו אע"פ שאחר הד' אמות נזכר חייב עכ"ל בסי' ע"ד

[צב] הרמב"ם פסק שצריך שישגוג בכרת ולא בלאו ושגגת קרבן לאו שמי' שגגה, וכתב בק"ח הנ"ל דנרמז זאת בתורה דעיקר שגגה הוא לא לאו ולא קרבן אלא שגגת כרת דכתיב (בפ' שלח) ונכרתה ואח"כ הכרת תכרת שפירוש הדבר כך הוא שכבר ידע שכרת יכרת הנפש ההוא אם יעשה זאת ועכ"ז עשאו ונכרתה, אבל אם לא ידע מהכרת מביא קרבן דעיקר תלוי בשגגת כרת

[צג] לענין מומר פסק הרמב"ם (פ"ג ממעה"ק ה"ד) ד שני מומרים הן דאין מקבלין מהן שום קרבן, מומר לע"ז ומומר לחלל שבתות בפרהסיא, ובשאר עבירות מקבלין מהן כדי שיחזר בתשובה, ובמומר לעבירה אחת בין לתיאבון בין להכעיס בשני מומרין אלו מקבלין לשאר עבירות שאינו חשוד להם, אבל לאותו עבירה כגון מחלב על חלב אין מקבלין ממנו, והתנה הרמב"ם בזה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה, ופי' בק"ח כיון שהורגל אפי' נתחלף לו חלב בשומן ודאי הוי אכיל לי' להכי לא מקבלין, משא"כ בלא הורגל מקבלין מידו דמאן לימא לן דהוה השתא אכיל חלב אולי ידע, אולי לא הי"ל תאוה

[צד] ושני מיעוטין הן, אשר לא תעשינה בשגגה היינו אם הוי ידע לא הי' אוכל, ועוד קרא מעם הארץ פרט למומר היינו שני מומרים להכעיס ולתיאבון, כן ס"ל לת"ק דרשב"א דצריך תרי קראי, והרמב"ם פסק כן וכר' יוחנן בשגגת כרת בלא לאי, ובמומר אפי' אוכל נבילות לתיאבון ג"כ אין מקבלין ממנו (ק"ח שם), והכ"מ והלח"מ דחקו בזה הרבה עיי"ש: