עשירית האיפה חלק א קעו

ככולו כגון בתגלחת הנזיר אפי' שייר שתי שערות לא עשה כלום, וכן וכל זקני העיר אצל עגלה ערופה ירחצו ידיהם עד דאיכא כולם, וכן גבי סמיכת זקנים, והנה כאן איתא מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן דכן א"ר יונתן וכן משמע בתו"כ, אבל הרמב"ם פסק דגם כאן רובו ככולו מדאתותב ר' יונתן אבל מ"מ כתב כל, ופי' בב"ש דבאמת מחולק רוב זה משאר דינין מדכתיב מלת כל לטפויי דבכל הדינין אפי' מועט מחולק על הרוב הלכה כרוב אבל כאן אסור להם לחלוק, אבל אם הורו, והמועט שתק ולא נחלק אזלינן אחר הרוב, ולר' יונתן צריכין שכולן יורו ובזה אין הלכה כדבריו, ולפירש"י לעולם כל הע"א סנהדרין צריכין להורות, אבל יותר עד מאה כמו שאמר ר' יונתן אין צריך אלא עיקר הסנהדרין ולפחות בהרכנת ראש מגזירת הכתוב, ובלאו הכי הקשה הבאר שבע שם דעל הסנהדרין אסור להוסיף על ע"א והניח בצ"ע

[יז] ב"ד יכול לחזור מהוראתן בשני זמנים, בין קידם שהביאו כפרתן. ובין אחר שהביאו כפרתן, ואחר שעשו רוב הקהל ע"פ הוראתם עשה היחיד כפי הוראתו ה"ז מביא אשם תלוי ואם עשה קודם שחטאו רוב הקהל חייב חטאת כן אסברא לי' הראב"ד, והכ"מ כתב שגם הרמב"ם מודה בזה. בד"א שהי' עם ב"ד במדינה אבל אם הי' במדינה אחרת או אפי' החזיק בדרך ועשה כפי הוראתם הראשונה פטור דאונס הוא דלא ידע שחזרו, א"כ יש שחייב חטאת, ויש אשם, ויש שפטור והניח בכ"מ בצ"ע, אבל הקשה במנ"ח הלא אשם תלוי צריך אחת משתי חתיכות ואיך מביא אשם תלוי, וצ"ע

[יח] כל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה, אבל יש שני קרבנות דהיינו פר העלם דבר של צבור, ושעירי ע"ז גזברין גובין מכל אחד מישראל, (שם)

[יט] שני הוראות יש, שצריך להורות דוקא לבטל מקצת ולקיים מקצת ולא לעקור כל הגוף ולמדנו שנים מהדדי זקן ממרא, וב"ד בזקן ממרא כתיב מן הדבר ולא כל הדבר אף בהוראה דבר ולא כל הגוף, וכן הדין בשניהם בין בב"ד ובין בזקן ממרא עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו, (דף ד' ע"א)

[כ] שני מיני הוראה היכי משכחתי ליה ? איזה כל הגוף, ואיזה ביטל מקצת, הורו שמותר להשתחות לע"ז, או שמותר להוציא מרשות לרשות. בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום הרי אלו כמו שאמרו אין שבת בתורה, אין ע"ז בתורה, אין נדה בתורה שעקרו כל הגוף וזו אינה הוראה אלא שכחה לפיכך ב"ד פטורין מן הקרבן וכל העושה על פיהן חייב חטאת, ואיזה ביטל מקצת יתבאר לקמן

[כא] כל המצות למדנו משתי תורות מתורה שבכתב ומתורה שבע"פ, רובו של תורה היא בע"פ, ואם הורו על דבר שמפורש בתורה אין זה הוראה כמו שנתבאר דזיל קרי בי רב. אבל בתורה שבע"פ שכיח שיעקור מקצת ויקיים מקצת וכיצד ? טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא דחייב שנא' אל יצא איש ממקומו, אבל הזורק והמושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינו מלאכה [שאינו מפורש] הרי אלו חייבין, וכן אם טעו ואמרו המשתחוה לע"ז דוקא בפישוט ידים ורגלים הוא שחייב שנא' כי לא תשתחוה לאל אחר, אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו ה"ז מותר הרי אלו חייבין, וכן אם טעו ואמרו הבא על שומרת יום כנגד יום שראתה דם ביום חייב שנא' כל ימי זובה, אבל ראתה בלילה מותר לבוא עלי', וכן אם הורו ואמרו שמי שפירסה אשתו נדה בשעת תשמיש מותר לפרוש ממנה כשהוא מתקשה הרי אלו חייבין, וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה הוא דחייב, אבל האוכל דם הלב מותר הרי אלו חייבים, וכן כל כיוצא בטעות אלו אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן פטורין וב"ד מביאין קרבן על שגגתן, (רמב"ם פי"ד משגגות, גמ' דף ד')

[כב] שני איבעיות יש בגמ' אם אמרו אין חרישה בשבת כיון דמודו בשאר ל"ח מלאכות הו"ל כאילו קיים מקצת ועקרו מקצת או כעקירת כל. הגוף ולא נפשטה, וישנו עוד איבעיא שאמרו אין שבת בשביעית שטעו ואמרו בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא. שבת, וכיון דמקיימים שבת בשאר שני שבוע הו"ל כביטול מקצת וקיום מקצת, או דלמא כיון דקא עקרין לי' בשביעית כעקירת הגוף דמי ונפשטה שהיא כקיום מקצת וביטול מקצת, הרמב"ם השמיט בעיא האחרונה, ובראשונה אצל שבת מבאר בסעיף הקודם שפסק בשבת באב מלאכה אחת דהו"ל כקיום מקצת וביטול מקצת וקשה על הרמב"ם בתרתי, ותירץ בלח"מ כיון דנפשטה בעיא דשביעית נפשטה ג"כ בעיא דאין חרישה דשניהם הם חד טעמא וא"ש

[כג] שני דינים בנביא שקר, אם התנבא בשאר מצות בביטול מקצת ובקיום מקצת פטור ממיתה, ובע"ז אפי' בביטול מקצת ובקיום מקצת כגון שאמר היום עובדה ולמחר בטלה חייב סקילה דכתיב להדיחך מן הדרך אפי' מקצת דרך. א"כ על נביא שקר שתי מיתות אם התנבא לעקור דבר אחד לגמרי מן התורה חייב חנק ובע"ז סקילה, (שם ד' ע"ב)

[כד] הרמב"ם מביא עוד שני דינים דב"ד הורו ופטורין מחמת שאין זה הוראה אלא טעות, (א) הורו שיצא השבת ואח"כ זרחה השמש ה"ז טעות וכל שעשה מלאכה חייב וב"ד פטורין, (ב) התירו הב"ד אשת איש להינשא לפי שהעידו לפניהם שמת בעלה, ואח"כ בא בעלה אין זה הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון שניהם חייבין חטאת על שגגתן והב"ד פטורין לפי דקיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אין נפ"מ בין הוראה לטעות דמ"מ חייבין, (פ"ד ה"ג) וכתב באור שמח דנפ"מ לענין כהן המשיח שהורה על א"א שמותרת עכ"ל

[כה] שני בתי דינין אם מצטרפין בעיא בגמרא, כגון שהורו ועשו מיעוט הקהל ומת אותו הב"ד ועמד ב"ד אחר והורו כאותו דבר עצמו כגון שני פעמים בחלב מ"מ כיון דהורו שני בתי דינין אין מצטרפין, או מצטרפין ועלתה בתיקו, ופסק הרמב"ם דאין מצטרפין, ובלח"מ תמה כיון דהוא ספק הו"ל לכתוב שפטורין לגמרי, דאם יביאו היחידים