עשירית האיפה חלק א קע

בגופה של קרקע הילכך לא לקי אלא על לאו דזריעה עכ"ל, ובירושלמי מקום גיסתה ותפיסה הרי אלו אסורים וכמה הוא תפיסתה ד' אמות רעק"א נ' אמה והשמיטה הרמב"ם וצ"ע (משל"מ)

[רעז] כיון שהלכו זקני ירושלים כתיב בתורה ג' פעמים זקני העיר ההוא, והורידו זקני עיר ההוא וגו' וערפו שם את העגלה בנחל איתן ואח"כ ונגשו הכהנים בני לוי ואח"כ וכל זקני העיר הקרובים אל החלל ירחצו ידיהם על העגלה הערופה בנחל, ובספרי זקני עיר ההוא ולא זקני ירושלים וטעם שכתבה התורה כמ"פ זקני עיר ההוא ומשמע לעכב אפי' בדיעבד, והגר"א גורס שיכול מצוה בזקני העיר ההוא ת"ל שוב זקני העיר ההוא שנה הכתוב לעכב עכ"ל, ומ"ש עוד הפעם וכל זקני העיר לפי שאמרנו למעלה אצל זקני ירושלים ג' וה' יכול אף כאן כן ת"ל וכל זקני העיר ההוא צריך שירחצו ידיהם על העגלה הערופה בנחל ואחר שערפו את העגלה בקופיץ מאחוריו וקברוהו אח"כ נגשו הכהנים, ובגמ' למדנו דמאחוריו גז"ש מחטאת, ומינה כשם שבחטאת צריך שנים כלומר כל הב' סימנים אף כאן הב' סימנים וכן מבואר בירושלמי והרמב"ם השמיטה ונשאר בש"ק בצ"ע, אבל בכ"מ הקשה דבאמת בחטאת העוף סגי לרש"י ברוב אחד, ולהרמב"ם ברוב שנים ורק אסור להבדיל הראש מהגוף וצ"ע, ומדכתיב בתורה ונגשו הכהנים בני לוי מרבינן ג"כ בעלי מימים וג' פסוקים סמוכים הפסוק הראשון אמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, הפסוק השני אומרים הכהנים דכפרה תלוי' בהכהנים כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם, ואח"כ כתיב ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ד', זאת אומרת רוה"ק כל זמן שתעשו כנה הדם מכפר עליכם. וגודל כחו של כפרה זו שמכפרת על החיים ועל המתים מיוצאי מצרים עד הנה דכתיב אשר פדית וללמדך שהמתים ג"כ צריכין כפרה כל זה בספרי שם, ומזה למדנו ג"כ שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהן יו"כ חייבין להביא אחר יו"כ, ופירש"י מדכתיב אשר פדית והרי כמה יו"כ עבר עליהן ועדיין הם צריכין לכפרה, ומסיים הרמב"ם דכופין אותו ומביאין אפי' לאחר כמה שנים, ואין עורפין את העגלה אלא ביום משום שנא' בה כפרה כקדשים, וה"ה הקריאה והרחיצה בודאי הכל ביום, ואם לאחר עריפה נמצא ההורג מ"מ הורגין איתו, וקריאת הפסוקים דוקא בכהן, אבל לערוף כשר ג"כ בישראל (כתר המלך)

[רעח] עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה, ומשתרד לנחל תיאסר בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה ה"ז אסורה בהנאה ותיקבר (רמב"ם פ"ז ו') והקשה בכ"מ דלפ"ז הו"ל לפסוק שאם נמצא ההרוג אחר ירידתה לנחל איתן אסורה בהנאה והוא ז"ל פסק שאם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר, כיון שכבר נאסרה דהכי מקשה שם הגמ', ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר, וכן הקשה הרשב"א וביותר קשה שהראב"ד לא חלק עליו, ומתרץ דזאת הוי ס"ד דגמ' אבל לפי המסקנא משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה שהוא דבר מצוי שימצא ההורג עכ"ל, ובכתר המלך תירץ דבפירוש אי' בירושלמי דאף דנאסרת מחיים מ"מ אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר דאדרבא דהוא לא אקדשי' והירושל' ס"ל כלישנא בתרא

[רעט] כתב עוד הרמב"ם נמצאו העדים זוממין ה"ז מותרת בהנאה, כיצד כגון שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג, ובאו שנים והכחישוהו ואמרו לא ראית והפרישו את העגלה והורידה לנחל לעורפו על פיהם ואח"כ הוזמו השנים ה"ז מותרת בהנאה, וכתב הכ"מ דלמד רבינו זאת מדאי' כה"ג אצל אשם תלוי מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו שתצא ותרעה בעדר ומשם יש ללמוד לכאן לעגלה ערופה עכ"ל, והקשו עליו דהלא הרמב"ם גופי' לא פסק כן באשם תלוי דפסק שם אפילו הפרישו ע"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה, ועוד הקשה בשעה"מ למה צריך טעם חדש הלא מבואר בסעי' הקודם דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו"ל הקדש בטעות וה"ה כאן, ותירץ דבשלמא שימצא ההרוג מסיק אדעתי' דלא ליקדש להו כיון דעושין פומבי מכל הערים בודאי שכיח שיתודע ומסיק אדעתא, אבל בזוממין מילתא דלא שכיח הוא ולא אסיק אדעתא לכן מביא ראי' מאשם תלוי דמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש ומש"ה יפילו לנדבה כדאמר התם, אבל באשם ודאי ובע"ע דליכא למימר האי טעמא אמרינן ודאי אדעתי' דהכי לא אקדשי דמעיקרא נמי מסיק אדעתי' שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ"ל פשוט עכ"ל

[רפ] דיני עדות לענין ע"ע הם עצמן שנתבארו לעיל (פרק ו) לענין סוטה ובשניהם דין אחד לענין שעד אחד נאמן כשנים אם אמר שראה את ההורג. וכן לענין פסולי עדות ועיי"ש

[רפא] נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה העגלה תקבר במקומה שעל ספק באה מתחלה כיפרה ספקיה והלכה לה. נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג ה"ז יקבר משרבו הרוצחנין בטלה ע"ע

[רפב] רש"י ז"ל כתב (חולין דף י"א) דלמדין שם דאזלינן בתר רוב מע"ע וליחוש דילמא טריפה, פירש"י דלעולם אחר עריפה אסור למיתבר בה גרמא ולנתחה לאברין אפי' בסוף דצריכה שתהי' תמיד כמו בשעת עריפה, והקשה במנ"ח למה השמיט הרמב"ם הדין הזה והניח בצ"ע, ואי' בגמ' בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שאין עורפין שנא' ועינינו לא ראו והלא ראו, ותמה במנ"ח למה השמיט הרמב"ם דין זה, ותמוה לי אפי' ראה עד אחד בסוף עולם ג"כ לא הי' עורפין ולא גרע סנהדר' מזה, ואפשר ששם מכיר אותו ובסנהדרין אפי' אין מכירין, ובענין טריפה שפסולה מביא הכ"מ מהירושלמי ובאמת גמ' מפורשת בחולין שם כפרה כתיב בה כקדשים והניח בכתר המלך בצ"ע, וגם מחוסר אבר השמיט הרמב"ם ותירץ בשעה"מ ובפנ"מ דהרמב"ם לא ס"ל הא דר"א דמחוסר אבר פסול לב"נ ולהכי אינו מביא ג"כ לענין ע"ע והא בהא תליא: