עשירית האיפה חלק א יז

דודאי לא גרע ממקדיש בהמה לדמיו נמשך לה מזה אח"כ קדושת הגוף אף כאן חלה על המהנה ת"ח בדמיו קדושת הגוף וא"ש

[יז] במדרש (רבה פ' נצבים) איתא בזה"ל ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר ונעלמה מעיני כל חי אלו החיות [כלומר חיות הקודש] ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים שנאמר ויעף אלי אחד מן השרפים עכ"ל. כלומר המלאכים נקראין בשם עיף, ותמוה מאוד וכי ס"ד שהקב"ה יתעלה נתן לנו התורה לרעתינו הלא הרבה פעמים כתיב בתורה לטוב לך ונראה לי לפרש דהנה כתיב בתהלים אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו ופירש"י ז"ל וז"ל אע"פ שלא פעלו עולה אין שכרם שלם אלא א"כ בדרכיו הלכו וכן הוא אומר סור מרע ועשה טוב אע"פ שאתה סר מרע אין הכל שלם אלא א"כ תעשה טוב עכ"ל, ועתה אתי שפיר דלא נאמר שעיקר התורה הי' לצרף אותנו שלא לעשות רע על זה אומר המדרש דליתא דלא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שהרי מלאכי השרת נתאוו לה והרי הם מכת שאינם חוטאים ולא שייך בהם לצרף את הרע שבהם אלא ודאי לעשות המצות בעצמן זאת הוא שלימות שלכם וגדול קדושתכם מקדושת מלאכי השרת וחיות הקודש שהרי נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד למעלה מחיות הקודש לפי שהצדיקים יש להם שני מעלות פורשין מן החטא ועושין ג"כ המצות ולמדין התורה שנעלמה מהם, וכמו שמסיים שם במדרש בזה"ל בני ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת וא"ש. ומסיים כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך עכ"ל

ועוד שם במדרש התורה אינה בשמים ולא מעבר לים אמר להן דמקום קרוב הוא בפיך ובלבבך לעשותו אינה רחוקה מכם קרובה היא לכם עכ"ל, ואינו מובן איך יכולין לעשות התורה בפיו ובלב, ונראה לי לפרש בפיך כלומר כמו דאמרינן בעלמא חיים הם למוצאיהם שמוציאין אותן בפיהם ולא בלחישה וכדאמרינן (קדושין כ"ט ע"ב) ושננתם שלא תגמגם אלא אומר מיד דבר בפיו ודבר ברור, ובלבבך כלומר בהבנת הלב שהתורה נקנה בהם, ואם תעשו את שני דברים אלו תהי' אצלך קרוב לעשותו לקיום מה שלמדת בפיך ומה שהבנת דבר מתוך דבר, הרי דהתורה נקנית דוקא בשני דברים הללו בפיך ובלבבך ואז תזכה לעשותו ואתי שפיר

[יח] איתא בבבא בתרא (דף י' ע"ב) שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחו של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד (תהלים קי"ב ט), ותמוה הלא כל המצות שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא עומדת לעד, ועוד למאי נפ"מ ששאלו את שלמה בן דוד וכי מצער לקרא אותו מלך ישראל או שאר שם, ותו קשה הלא שלמה המלך בעצמו החכם מכל האדם לא הי' יכול לתרץ הקושיא הזאת הפשוטה אלא אמרו בשם דוד אביו? ונראה לי לפרש דישנו שני מיני מצות ישנו מצות שאין לו שכר אלא בשעת עשיתה דהלא אח"כ אא עושה כלום ולא שייך כלל להמצוה מצות סוכה או לולב או שופר או מצה וכדומה שאח"כ אינו עושה כלום כיון שעבר זמנה, וישנה מצות צדקה אע"פ שכבר גמר מצותו מ"מ הוא בכלל עשייתה גם לאחר זמן כגון אם השיא את היתומה העני' וילדה אח"כ בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות ולולא שהשיאה לאיש לא הי' אלו הבנים, וכן ישנו הרבה מצות כאלו כגון בנה בית המדרש ולומדים ג"כ תורה שם אחר מיתתו, וזהו ששאלו לשלמה עד היכן כחו של צדקה אם מקבל שכר דוקא בשעה שעושה אותה או אם ג"כ לאחר מיתתו יש לו עוד אח"כ זכות בדברים אלו, ופירש בשם אביו דהלא ברא מזכה אבא אע"פ שאביו דוד כבר נפטר אמרו חז"ל (יבמות דף צ"ז) אם אומרים דבר הלכה בשמו שפתותיו דובבות בקבר הרי הוא זכיה לאביו. כך פזר נתן לאביונים כלומר פיזר נדוניא בעד שני אביונים שהשיא יתום ויתומה צדקתו עומדת לעד כלומר בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות עומדת לעד בשביל צדקתו שעשה להשיאם, ואתי שפיר ששני דברים ענין אחד בן שמזכה את אביו וגם צדקה כה"ג עומדת לעד אפי' לאחר מאה ועשרים שנה עד סוף כל הדורות

[יט] כתיב (בפרשת נח ז') מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו וגו' וגם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקיבה, ובעופות לא כתוב הטהורה, ופירש"י בטהורים הכתוב מדבר ולמד סתום מן המפורש, וגם פירש"י שבעה שבעה כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו, ויש להסתפק בחיות טהורות אי לקח גם מהן שבעה שבעה כמו מן הבהמות כי חיה בכלל בהמה, וכן יש להסספק בעופות דידוע דרוב עופות הנמצאים בעולם טהורות הן ומיעוט טמאים כמו שאיתא בחולין דלכך פרט הכתוב הטמאים י"ט מינים והנשארים טהורים הן, ואם נאמר מפני הטעם להקריב אותם ע"ג המזבח אין כשר אלא שני מינים תורים ובני יונה, וכן החיות אינם כשרים אפי' הטהורים להקריב? והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור וכן אמר בהבל מבכורות צאנו ומחלביהן אבל כל המינים הטהורים כשרים בהם כדכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח, והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותיהם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה עכ"ל, וע"כ צריך לפרש דבריו של הרמב"ן ז"ל שנח הקריב מכל העופות שבעולם שמותרין מהן להקריב לב"נ אפי' שלא מן התורים ושלא מבני יונה דזה נאמרה דוקא לישראל, אבל מה שאחר דמצוה של ישראל שיהיו כל קרבנותיהם מן הבקר ומן הצאן קשה הלא ליכא שום בהמות טהורות יותר ומה זה הוא שנוסף לישראל? וצ"ל דע"כ פירש הדבר שגם מחיות טהורות ג"כ היו שבעה ושבעה ומהן ג"כ הקריב קרבנו, ולישראל חיות אפי' טהורות אסורות למזבח, וכן מצאתי במשנה למלך (סוף הל' מעשה הקרבנות) וזה לשונו זה שהותר לעכו"ם להקריב פעלות בכ"מ מותר להקריב בהמה חיה ועוף תמימין ובעלי מומין טהורים ולא טמאין וכן מחוסר אבר אסור לב"נ להקריב כן מתבאר פ"ד דט"ז (דף נ"ג) ובפרק בתרא דזבחים (דף קט"ו) ועי' במ"ש התוס' בפ"ק דע"ז (דף ה) ד"ה מנין ובפ"ק דחולין ד"ה והביא עכ"ל: