עשירית האיפה חלק א טז

דס"ל דמצות צ"כ, ותירץ הר"ן עפ"מ דאמרינן דבחלבים ועריות גם המתעסק חייב מטעם שכן נהנה א"כ גם במצות אכילה והנאה אמרינן כן שיצא מטעם שכן נהנה, ושפיר מובן בזה דברי האריז"ל שאכילת שבת כולו קודש גם בלא כונה הראוי' מטעם שכן נהנה ודו"ק. ואפשר לרמז זכור את יום השבת לקדשו דאימת יוצא אכילת שבת בלא כונה רק כשזוכר עכ"פ שהיום יום שבת כמו שאמרינן אצל מצה כפאו ואכל מצה יצא רק כשיודע עכ"פ שהיום פסח כמו"ש הרי"ף והרמב"ם ודו"ק

[יד] במוסף של שבת אנו מתפללים ואומרים אז מסיני נצטוו עליה ותצונו להקריב בה מוסף שבת כראוי, וקשה לי על כפל הלשון נצטוו ותצונו הלא הי' די באמרו מסיני צוית אותנו עליה להקריב קרבן מוסף, ועוד קשה מאי קמ"ל דמסיני נצטוו עליה פשיטא דכל התורה כילה מסיני קבלנו, ועוד דעל השבת במרה נצטוונו? ונראה לי לפרש עם מה דאיתא במכילתא (פ' יתרו) מחלליה מות יומת וביום. השבת שני כבשים בני שנה שניהם בדיבור אחד נאמרו ועל זה נאמר אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו. ועתה אתי שפיר דודאי עיקר שבת במרה ניתנה אכן שני הדברות אלו מחלליה מות יומת ומוסף של שבת שני כבשים שניהם בדיבור אחד נאמרו בסיני, ולכן אמר נצטוו ותצונו שני צווים בדבור אחד בדבר המוסף כיון שהוא דבר והפוכו לשמור את השבת ולחלל את השבת במוסף, ואפשר שאנשי כנסת הגדולה רמזו ג"כ דבר זה במוסף שני דברים בדבר השבת שהן דבר והפוכו נאמרו, ולכן אומרים בזה הלשון אז מסיני נצטוו עליה צווי פעליה כראוי ותצונו כלומר שני צווים בדבר השבת דבר והפוכו מ"מ כראוי הן אפי' בזה שמחללים את השבת כראוי היא ג"כ אם הוא מפני פיק"נ או בהקרבת קרבן כמו בזה שמקיימים את השבת דכולן ממי שנגלה בסיני נאמר וכך ראוי לנו לעשות ואתי שפיר

[טו] במדרש (רבה פ' עקב) איתא וז"ל שמע ישראל אתה עובר וגו' מה ראה לומר שמע ישראל רבנין אמרי למה הדבר דומה למלך שקידש מטרונה בשני מרגליות אבדה אחת מהן אמר לה המלך אבדת אחת שמרי את השני' כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע אבדו את נעשה שעשו את העגל אמר להן משה אבדתן נעשה שמרו נשמע הוי שמע ישראל עכ"ל, ותמוה וכי ס"ד שמשה אמר להן לישראל שמע כלומר שילמדו ושלא יעשו ואם יעשו הרי קיימו עוד הפעם שני הדברים ושני המרגליות ל ונראה לי לפרש דישראל קבלו את התורה ואמרו נעשה ונשמע ותמוה ג"כ וכי ס"ד שיעשו קודם שישמעו ומנא ידעו איך לעשות? אלא שאמרו חז"ל במדרש ששמר אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ואיתא במדרש מהיכן למד אברהם תורה נעשה לו שתי כליותיו כשני רבנים וממנם למד תורה, וקשה להבין איך ילמדו לו הכליות תורה, והנה המפרשים פירשו שידע אברהם אבינו סוד כל התורה כולה כל מצוה ומצוה מה מרמזת ומה שהיא מתקנת בעילם העליון ע"י קיומם, וממילא ידע לעשות כל המצות. והנה ישראל כיון שבאו להר סיני היו במדרגה גדולה כזאת שאמרו נעשה קודם שישמעו כמו מדרגת אברהם אבינו ואח"כ ילמדו היינו נשמע לא ללמד מזה את המצות כי כבר ידעו מה לעשות אלא לקיים מצות עשה של לימוד התורה, אכן כיון שעשו את העגל ירדו ממדרגתם הזו ואבדו המדריגה לעשות בלי שמיעה, ואמר להם משה רבינו אבדתם נעשה שמרו נשמע כלומר למדו את התירה ותזכו בזה ג"כ לעשות ואתי שפיר

ועל פי זה נבין היטיב מה שאיתא ג"כ (במדרש פ' עקב) אצל שתי לוחות הראשונות ואפן וארד מן ההר ושני לוחות הברית על שתי ידי וגו' ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם ולקמן בפרשה בלוחות שניות כתיב ואעל ההרה ושני הלוחות בידי, ותמוה למה בלוחות הראשונות כתיב בפירוש בתורה שני פעמים שתי ידי ובלוחות שניות כתיב רק בידי כלומר ביד אחת ולא בשתי ידים, אבל בזה יובן היטיב דהנה שתי הלוחות הן כנגד נעשה ונשמע ובראשונה היו באמת שני הלוחות מרמזים לשתי ידים נעשה ונשמע להבין טרם השמיעה, וכיון שאבדו על ידי העגל נעשה ולא נשאר כי אם נשמע ביד אחת כן נראה לי ברור בעזה"י

ועוד יש לפרש דהלוחות הראשונות הי' הכתב והלוחות שניהם מן השמים ומרמז לשתי ידים, ובשניות הי' כתב מן השמים והלוחות ידי משה עשאום כלומר חלק אחד בלבד ואתי

שפיר

. [טז] איתא בגמרא פסחים (דף נ"ג ע"ב) בצל החכמה בצל הכסף המהנה ת"ח מנכסיו והעושה לו פרקמטיא היא במחיצה אחת עם הת"ח ששניהם שווין בשכר התורה, וכן מצינו ביששכר וזבולון שקבלו חלק כחלק בתורה בשכר שנתן זבולון כל צרכו של יששכר כדי שיהא פנוי לתורה, וכן מצינו בשמעון אחי עזרי' דנקראת התורה על שמו מפני שהי' מספק לו צורכו, ואמרתי להסביר את הענין דהלא בשאר קדושות מצינו ג"כ שתי מיני קדושות, קדושת דמים וקדושת הגוף ואיך העובר אורחות ימים כזבולון ושארי בעלי בתים שיום ולילה לא ינוחו כי אחר המסחר וקביצת הממון יהא חלקם כמו זה שעמל והוגה בתורה יום ולילה ואמרתי לפרש הלא לכאורה קדושת דמים וקדושת הגוף שני דברים הן, ונ"ל דאיתא בגיטין (דף מ"א) דתניא מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים כגון דאמר דמי עלי להקדש ולא הזכיר עליו שום קדושה מ"מ רשאי הגזבר למכרן, ומפרש רש"י ז"ל שם וז"ל מה רשות יש להן בעבד הלא אין להם על הבעלים אלא מעות? ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו לימכר וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה ז תריץ כיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קודש לדמיו חיילה על גופו למיהוי בן חורין ודקיימא לן דהמתפיס תמימים לבדק הבית דאין מוציא מידי מזבח עכ"ל, הרי למדנו דאפי' בעבד כנעני כיון דיש עליו קדושת דמים הרי הוא כמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצא מידי מזבח ודחלה עליו אח"כ בשביל זה קדושת הגוף. אף כאן כיון שמחזיק ת"ח בדמיו יש עליו בתחלה קדושת דמים ואח"כ חלה עליו אח"כ קדושת הגוף כדין ת"ח עצמו וזה הוא ק"ו שאין עליו תשובה ואתי שפיר