עשירית האיפה חלק א קנז

דברים לא נאסרוה ספק טומאה דלמדין מסוטה צריך שיהי' בשני דברים דומה לה שיהי' ברה"י, ובדבר שיש בו דעת לישאל, עוד יש מיני איסורים שנאסרה הסוטה לכהונה ולתרומה ע"כ שני מיני עונשין בב"ד של מעלה, סוטה קודם שתשתה עובר הבעל עלי' בעשה אע"פ שתמצא אח"כ טהורה דתיכף עבר, ויש עונש של ב"ד של מעלה דקיל כגון ספק חלב וספק שומן ואח"כ נודע לו ששומן אכל מיהו לא חמיר כולי האי, שני מיני דינים הן דיני ממונות פותחין ביום וגומרין בלילה, ודיני נפשות בין תחלת ובין גמר דין דוקא ביום, וסוטה כדיני נפשות ושניהם דוקא ביום תחלת וגמ"ד, ושני קראי לזה בגמ' מלמד מדכתיב משפט מאי משפט ביום, והרמב"ם מביא מקרא אחרינא דכתיב והשקה והקריב מאי קרבנות ביום אף השקאה ביום וכתב בכתר המלך דצריכי שניהם לתחלת ולגמר דין וא"ש

סליק פרק ו'

פרק שביעי [קצא] שתי מיני לשונות צריך לסוטה, דפרשת סוטה צריכה כתיבה דוקא בלשון הקודש, אבל הכהן אומר לאשה בכל לשון שהיא שומעת, ומה הוא אומר לה ? על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה, ובמאי הוא שותה במקידה של חרם, על מה נטמאת על עסקי שחוק וילדות, ובמאי היא נטמאת בשוגג או במזיד וכל כך למה שלא להוציא לעז על מי המרים, (ל"ב ע"ב)

[קצב] וידוי מעשר שאומר בכל לשון ששומע למדנו משני פעמים אמירה, בסוטה כתיב ואמר הכהן ובוידוי מעשר כתיב ואמרת לפני ד' אלקיך, ובשנה השלישית של שמיטה בעת שהוא מוציא כל מעשרות הנשארים אצלו והיינו שני מיני מעשרות מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני, אבל מעשר שני מעלהו לירושלים, ומתודה בכל לשון

[קצג] ושני מיני וידוי יש, וידוי מעשר, וידוי בכורים בשני מיני קילוס, וידוי מעשר דצריך לומר שבחו אומר בקול נמוך ואומר לא עברתי ממצותיך והיינו שבחו וכתיב בי' לשון עני' דמשמע קול נמוך, ובוידוי בכורים שאומר גנותו כגון ארמי אובד אבי אומר בקול רם, וגנותו פירוש צערו, והיינו דכתיב שיני פעמים וטמא טמא יקרא דמודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים. (שם)

[קצד] חטאת ועולה שניהן שחיטתן בצפון שלא לבייש עוברי עבירה, ואף דלענין זריקת דמים דם חטאת למעלה, ודם עולה למטה התם כהן היא דידע, ואף דיש דשניהם מחולקין דחטאת דינו בנקיבה ועולה זכר א"כ ניכרין הן התם מיכסיא באלי', תינח בכשבה דהלא חטאת בא משני מיני נקיבות מכשבה או שעירה, בשעירה מאי איכא למימר התם הוא מיכסף נפשי', ואף דחטאת ע"ז דוקא בנקיבה הוא התם ניכסוף וניזיל כי היכי דנכפר לי' (שם)

[קצה] ק"ש ותפלה שניהם ג"כ בכל לשון נאמרו, ק"ש דנתיב שמע בכל לשון שהוא שומע תפלה דרחמי נינהו, ובכל לשון דידע לכוין ליבי' ליצלי

[קצו] לשון ארמית הוא לשון שאין מלאכי שרת נזקקין לו, לפיכך ביחיד אסור לו להתפלל באותו לשון דצריך שיסייעהו מלאכי השרת, אבל בצבור לא צריכי לכן מותרין הצבור להתפלל בלשון ארמי דהנה אל כביר לא ימאס, והטעם שאינם מבינים פי' בבאר שבע כדי שלא יתקנאו בנו כשאנו אומרים תפלות ושבתות גדולות אבל הלשון אינו מגונה דהלא תרגום כתוב בה והרבה תפלות ג"כ נאמרים בלשון זה

[קצז] ושני פעמים שמעו הכ"ג ביו"כ קול יוצא מבית קדשי הקדשים בלשון ארמי אחת בימי יוחנן כ"ג ששמע בת קול שהוא אומר נצחו טליא דאזלא לאגחא קרבא לאנטוכיא, ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדשי קדשים שהוא אומר בטילת עבודיתא דאמר שנאה לאיתאה על היכלא ונהרג וסקלו ובטלו גזירתא וכתבו אותו שעה וכיוונו. וקשה לכאורה היאך נאמר בלשון ארמי, ומתרץ בגמ' שני תירוצים אחת בת קול שאני, ואיבעית אימא גבריאל שאני דמכיר בלשון ארמי, ועל התירוץ השני קשה לי דאמרינן בירושלמי והובא בתוס' מנחות (דף ק"ט) וכל אדם לא יהי' באוהל מועד דאפי' המלאכים דכתיב אצלם ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באוהל מועד, ותירצו בתוס' שם דהשכינה הי' שם אצל שמעון הצדיק ולא מלאכים הרי דגם גבריאל אין לו רשות בקדשי קדשים, ויש לתרץ דודאי בשעה שהיה בבית קדשי הקדשים לא הי' שם מלאכים, אבל אחר שיצאו משם הכ"ג שמעו הקול יוצא וכן אמרינן ביומא אצל צדוקי אחד כשיצא משם ניגוף ע"י המלאך ולא מקודם כדאמרן וא"ש

[קצח] שני מיני שבועות תנן במשנה שנאמרים בכל לשון, שבועות העדות, ושבועות הפקדון, בשבועות העדות כתיב ושמע קול אלה והיינו בכל לשון שהוא שומע, ולמדנו משני פעמים תחטא לגז"ש כתיב כאן נפש כי תחטא, ובשבועות עדות ג"כ כתיב תחטא, ויותר לא נשנו עוד במשנה, מיהו שייר עוד טובא, הלל, וקידוש, וברכות הפירות, וברכות המצות. ושייר ג"כ. שבועות ביטוי, ושבועות הדיינין, וכן שייר גבי דברים הנאמרין בלשון הקודש פרשת זכור (באר שבע) ומבאר שם שהדבר פשוט שדוקא בשמבין אותו הלשון דאל"כ איך משביעין הא לא ידעי מאי קאמרו והי' צריך לומר באותו, לשון שהוא מבין, ואפשר לומר אע"פ שאינו אומר הדברים כהוויתן כמו שהם בלשון הקודש ג"כ יוצא כגון בריך רחמנא מריה דהאי

פיתא

[קצט] ואלו נאמרין דוקא בלשון הקודש, מקרא ביכורים, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשיח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם (דף לג ע"א)

[ר] שני שינויים היו בנסיעת ישראל בשעה שעברו את הירדן, בכל יום ארון נוסע אחר שני דגלים והיום נסע תחלה, ובכל יום הלוים נושאים הארון, והיום כהנים

[רא] בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון, כשעברו את הירדן כדאמרן, וכשהסיבו את יריחו, וכשהחזירו הארון למקומו בעת הפלשתים, ודע דלהרמב"ם מצוה נשיאות הארון דוקא