עשירית האיפה חלק א קנג

נאמנת ג"כ לענין מלקות עכ"ל, ואיני יודע הלא אין הדבר אלא בעשה כמבואר בתוס' (סוטה דף כ"ח) ויבמות (דף י"א) דהלא אינו אלא ספק סוטה ולא ודאי סוטה וצ"ע, ויתבאר עוד לקמן

[קסט] המשל"מ מסופק היכא דבאו עדי טומאה בין קינוי לסתירה או אחר סתירה כיון שאינו יכול לגלגל עלי' מה שעבר אם יכול להשקותה, וכיון דאם הבעל אינו רוצה להשקותה הרשות בידו אפי' היכא דליכא קפידא דגלגול, והכא אם הבעל אינו רוצה להשקותה אינו מפסיד כלום דפטור גם מכתובה ואם הוא רוצה להשקותה עכשיו משום טומאה זו בלא גילגול אם הרשות בידו ומקריבין מנחתה והניח בספיקא דדינא

[קע] לאו מיוחד ליכא באשה שזינתה תחת בעלה דלוקה אלא נכלל בלאו דמחזיר את גרושתו, וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' גירושין) ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה שנא' אחרי הוטמאה והרי נטמאה אא"כ היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה אם בעל אותן מכין אותו מכות מרדות, א"כ למדנו דעת הרמב"ם דבספק סוטה אינה אלא איסורא מדרבנן ובודאי סוטה לוקה מן התורה, אבל דעת הרשב"א דאפי' בספק סוטה ג"כ לוקה מדאורייתא משום דאמרינן מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ויתבאר עוד דעת התוס' דספק הוא בעשה

[קעא] כתב הרמב"ם (פ"א דאיס"ב הכ"ב) המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עלי' אח"כ ה"ז לוקה משום זונה אע"פ שאין בה אלא עד אחד כבר הוחזקה זונה, והראב"ד חולק דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דבעד אחד לא מיקרי זונה, ודברי הרמב"ם סותרין זא"ז דכתב דאצל ישראל לוקה משום טומאה, ולמה לא חייב ג"כ הכהן משום טומאה, וכן משמע בגמ' דכהן לוקה שתיים משום זונה, ומשים טומאה, ותירץ הרה"מ דאין לוקין על לאו שבכללות כלומר שתים, והרה"מ סותר עצמו דכאן כתב דאין לוקה ישראל כלל אפי' בסוטה ודאי ושם בה' גירושין כתב בפירוש דכתב הרמב"ם דלוקה משום טומאה בודאי סוטה, והניחו בצ"ע הכ"מ והלח"מ, והרמב"ם בהל' סנהדרין דמונה שם כל הלוקין של תורה ולא מנה ג"כ בהדייהו דלוקין על מי שבא על סוטה ודאית, ותירץ הפר"ד (בדרוש דרך מצותיך) וז"ל וכבר הראת לדעת שהרמב"ם במנין המצות לא הלך כלל אחר כלל זה שהרי מנה פרטים רבים כל אחד ואחד בפ"ע אף שאין בהם כי אם לאו אחד עכ"ל, ובמשל"מ (הל' אישות פ"א ה"ח) מבאר דסוטה ספק אחר קינוי וסתירה יש בה איסור עשה דאסורה לבעלה משום דכתיב ונטמאה וליכא לאו אלא היכא דודאי זינתה וכ"כ הרא"ש (יבמות דף פ"ו), ובתוס' שם כתבו דבספק סוטה איכא לאו, ומירושלמי משמע כן דישנו לאו אפי' בספק סוטה, ודעת רש"י נראה ג"כ דהיא בלאו, וכתב עוד המשל"מ לפי מה דקיי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וד"ת גמור הוא אין ספק דכל אלו חשיבי איסור עשה עכ"ל, נ"ל פירושא דאף בודאי סוטה אינו לבועל אלא בעשה דהלא לבועל ליכא ספק סוטה דהלא הוא יודע אם בא עלי' דשאני בעל דאינו יודע, ואפשר לומר דלעולם הבועל בודאי סוטה צ"ל בלאו ואפי' דלא בא עלי', והוא משום דספיקא תחת בעלה אע"פ דאין ברור שהיא טהורה וכיון דקינא לה בעלה ונסתרה עמו עיבר הבעל בעשה, וכיון שהתורה כתבה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל חייב ג"כ עלי' בעשה אפי' מת בעלה כיון שלא שתתה ובדקה המים ועדין צל"ע ואע"פ שברור לו שלא בא עלי' אסיר משום היקש כן יש לפרש דעת המשל"מ

[קעב] הרמב"ם ז"ל פסק דסוטה ודאי כשמת בעלה בלא בנים היא פטורה מן היבום ומן החליצה ופוטרת גם צרתה, והטעם דטומאה כתיב בה כעריות וכשם שעריות פוטרות צרתה כן גם סוטה, והראב"ד ס"ל דשני מיני סוטות אלו ודאי וספק בין היא ובין צרתה חולצות, ובסוטה ספק גם הרמב"ם מחייב בחלוצה רק היא, אבל צרתה או חולצות או מתייבמת

[קעג] אשת כהן שנאנסה הבעל חייב עלי' משום טומאה, ומסתפק במשל"מ אם מת הכהן בלא בנים אם דינא ג"כ שפטורה ופוטרת צרתה, ומבואר בגמ' (סוטה דף ו) דאם מת הכהן הזה ויש לו אח חלל מותרת להתייבם, וע"ז הקשה המשל"מ למה תתייבם הלא טומאה באשת כהן ג"כ באונס נקרא טומאה ואמאי תתייבם

[קעד] המשל"מ מסופק בסוטה ודאי דאסורה ג"כ לבועל, אם עבר הבעל ונשאה אחר מיתת הבעל ומת הבועל בלא בנים אם זקוקה ליבום כמי שלגבי בעל טומאה כתיב בה כעריות ופוטרת צרתה או לאו, והרא"ש כתב הלא טומאה כתיב בתורה בשני מיני סוטות בודאי ובספק ולמה בספק חולצת ובודאי פוטרת גם צרתה, ופירש דסוטה ודאי דכתיב בה לאו כמו גבי עריות פוטרת, אבל ספק סוטה דהיא בעשה אינו פוטרת וחולצת, והתוס' מספקא להו הא גופא דטומאה דעריות אפי' בעשה ג"כ אוסרת

[קעה] בגמ' יבמות איתא לפי דקיי"ל בסוטה ודאי דפוטרת הצרות למה לא תנן במתני' ג"כ בין הפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום גם צרת סוטה, ומתרץ דלא משכחת לה בצרת צרתה דהלא גם על האחין אסורה, והקשו בתוס' הלא משכחת לה צרת צרתה אצל הבועל כגון שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה, ומתרצים כיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרתה לגבי בועל ג"כ לא אמרינן שתהא חמור מן הבעל דהלא מקשינן שניהם להדדי, ועוד החילוק השני דאמרן דלגבי בעל היא בלאו פוטרת צרתה ולגבי בועל דהיא בעשה אין פוטרת צרתה כלל, הרי לפ"ז לגבי צרת צרתה לענין הבועל בודאי לא פוטרת ולגבי עצמו ספק הוא כדאמרן, (משל"מ)

[קעו] אין אשה נאסרת לבעלה בקינוי וסתירה אלא ע"פ שני עדים דילפינן דבר דבר מממון מה להלן בשני עדים אף כאן ביש בשני עדים דהתם ע"פ שנים עדים יקום דבר, ובעריות כתיב כי מצא בה ערות דבר, (דף ל"א ע"ב)

[קעז] עד אחד על הטומאה אחר קינוי וסתירה מהימן כשני עדים, דכתיב ועד אין