עשירית האיפה חלק א קנב

באמצע כדי ליטול מן המוקף כיון דמותר לגרום לא שנא שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטא, ותחומין של שני אלפים מדרבנן נינהו (הכל בגמ' שם)

[קסא] כל הטעון ביאת מים מד"ס כגון הבא ראשו ורובו במים שאובין, והאוכל חצי פרס אוכלין טמאין, והידים, מטמאין את הקודש, ופוסל את התרומה, ואיסר במעשר, ומותר בחולין (דף ל"א ע"א)

[קסב] עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים וראו באספקלריא המאירה דרך המקור ממקור ישראל, ועולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דדו מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, (שם)

[קסג] אברהם ואיוב שניהם היו עובדים את השי"ת מאהבה, נאמר ירא אלקים באברהם. מה ירא אלקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלקים האמור באיוב מאהבה ובאברהם כתיב זרע אברהם אוהבי

[קסד] העושה מיראה תלוי לאלף דור, ומאהבה לאלפים דכתיב לאוהבי ולשומרי מצותי, והאהבה והיראה האמורה כאן היא מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות כן פירש"י, ולא מאהבת שכר ומיראת עונש, ובעושין מאהבה כתיב וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך, הרי שני מיני אהבה ושני מיני יראה

סליק פרק ה'

פרק

ששי

[קסה] הא דתנן כאן במתני' דס"ל לר' יהושע מי שקינא לה ונסתרה עד שישאו ויתנו בה מוזרת בלבנה, לרש"י הפירוש כגון שנסתרה ע"פ עד אחד אין משקין אותה מ"מ כשנשאו ונתנו מוזרת בלבנה בפריצותא אפי' מים אין בודקין אותה ומ"מ מחויב לתת לה כתיבה, והתוס' לא גרסי ונסתרה אלא תיכף אחר שקינא לה אפי' קודם סתירה שמע פריצותא מכוער הדבר ומצוה לגרשה וחייב בכתובה, ודעת הרמב"ם כפי שמפרשו הכ"מ ובמרה"פ דס"ל כפירש"י דנסתרה בעד אחד. אבל בשירי קרבן מבאר דדעת הרמב"ם דמיירי בעידי קינוי בלא עדי סתירה, וכן א"ר יוחנן בירושלמי בלא עדי סתירה, והכ"מ הקשה דבזמן הזה קיי"ל לאחר הקינוי והסתירה תצא שלא בכתובה ולמה יתנו לה כאן הכתובה, ותירץ בשירי קרבן דהתם כיון דמדאורייתא לא שותת והיא גרמה לה תצא שלא בכתובה, אבל כאן מדאורייתא שותת אלא מדרבנן אינה שותת הם אמרו שלא להשקותה, והם אמרו שלא תפסיד כתובתה

[קסו] העיד אחד שנטמאת בפניו אחר הקינוי והסתירה ה"ז אסורה על בעלה לעולם ואינה שותת ויוצאת בלא כתובה, ואפי' הי' עד טומאה זה אחד מעדי סתירה כן הוא דעת הרמב"ם ולשונו, ומשמע מזה דס"ל ז"ל דלא בעינן שיעיד העד דבאותה סתירה נטמאת אלא אפי' אחר אותה הסתירה, אבל דעת רש"י דוקא שנטמאת באותה סתירה שהוא ע"פ שני עדים, אבל אם העיד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן, ודעת הטור כדעת הרמב"ם, ולד"ה עד זה שמעיד על הטומאה צריך שיעיד שהטומאה שהיתה עם אותו שקינא לה, אבל אם העיד שנטמאת עם אחר פשיטא שאינו כלום, (משל"מ)

[קסז] הרשב"א (סימן תקנ"ב) פסק אם בא חשוד ואמר אני זניתי עמה אם מהימן או לא שלא תשתה, וכתב מסתברא דפלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאילו העיד שהוא עצמו בא עלי' אלא כאילו העיד שזינתה עכ"ל, וע"ז הקשה בחכ"צ ובמשל"מ כמו שמבואר בסעיף הקודם שצריך העד להעיד שנטמאת דוקא עם אותו שקינא לה ואם פלגינן דיבורא אם נטמאת עם אחר הלא אינו נאמן והניחו בצ"ע, ותירץ במנ"ח דמשכחת לה בפשיטות אם אדם נאמן על עצמו או פלגינן דיבורא משכחת לה שקינא בפני עדים על כל באי עולם ואח"ז באו עידי סתירה שנסתרה עם איש אחד ואין מכירין כלל את האיש הזה רק ראו שנסתרה עם איש בודאי שותה, ובא אחד ואמר שהוא נסתר עמה אז וטימא אותה אם נאמר אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן כלל ושותה, או אמרינן דפלגינן דיבורא ומאמינין לו שזינתה ולא עמו, ובודאי כיון שיש עדי סתירה ובא אחד ואמר שראה שזינתה אף שאינו יודע מי הוא אינו שותה כיון שקינא לה מכל באי עולם יהי' איזה שיהי' הו"ל עדותו מאותו שקינא לה ה"נ אמרינן פלגינן דיבורא ואמרינן שאחר הי' והאחר הי' ג"כ מאותן שקינא לה ע"כ נאמן ואינה שותה, הכלל העדים והעד אינו יודע כלל מי הוא הנסתר ואחד מעיד וא"י כלל עם מי אינה שותה, ואם אדם אין משים עצמו רשע אינו נאמן כלל, וכתב מקום הניחו לו מן השמים שתירץ דברי הרשב"א

[קסח] עד טומאה נאמן אפי' עבד אפי' שפחה, הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה, וכן חמותו ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה, והן חמשה נשים ששונאות זו את זו ולא לפסלה מכתובתה אלא שלא תשתה, כתב בהגהת משל"מ דלדעת הרמב"ם הני נשי למדו לשונם לדבר שקר וחשבינן לה כאשת איש גמורה אם אמרו שמת בעלה ומותרת לאכול בתרומה ולפ"ז צריך לדעת אמאי הכא נאמנת לאסרה על בעלה, ולדעת הראב"ד שפסק כרע"ק דאסורה לאכול בתרומה נראה דה"נ נאסרה על בעלה מספק לא שתהי' אסורה עליו בודאי ונ"מ שאם בא עלי' שאינו לוקה עכ"ל, ובהגהת רעק"א הקשה למה בה' נשים לוקחת כתובתה הלא דלעדותן מ"מ אינה שותה ולמה תקח כתובה וצ"ע, ועל דברי המשל"מ הנ"ל כתב במנ"ח וז"ל דדבריו אינם מוכרחים אף דאינן משקרת בודאי מ"מ מספק דיש לה חזקת אשת איש וחזקת חי וחזקת אכילת תרומה ע"כ נשארה בחזקתה אבל כאן דרגלים לדבר דקינא לה ונסתרה איתרע החזקה ע"כ נאמנת שלא לשתית דיו אם נאמר דנאמנות עד אחד במיתת הבעל מן התורה או מדרבנן, ובעד פסול כגון אשה א"כ הם אמרו והם אמרו דאלו אינם נאמנים כלל, אבל כאן מן התורה הפסולים כשרים וא"כ היאך יכולים לעקור דבר מן התורה למחוק המגילה ע"כ אינה שותה וכיון דנאמנות,