עשירית האיפה חלק א קמט

ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין לא שותות ולא ניטלות כתובה, ופירש"י ואף דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוהו רבנן כתובה, זו דסתירתה גרמה לה לאסור עליו דלא עדיפא מכשירה, וחלוצה לכ"ה אף דאינה אסורה אלא מדרבנן מ"מ באיסור דרבנן ג"כ אינו מנוקה מעון והמים אין ע בודקין

[קכ] ואלו לא שתות ולא נוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך, ושבאו עליה עדים שהיא טמאה. והאומרת איני שותה, אמר בעלה איני משקה, ושבעלה בא עלי' בדרך נוטלת כתובה ולא שותה, ופירש"י והרע"ב בשנים אלו האחרונים הלא הוא גורם שלא תשתה מש"ה נוטלת כתובה, והמשל"מ תמה נהי דעיכוב השתי' בא ממנו מ"מ למה נוטלת כתובה דהלא עוברת על דת אין לה כתובה וא"א אלא שנסתרה ועוברת על דת של איסור יחוד שהוא מה"ת ואפי' ששתה ונמצאת טהורה ג"כ בעלה יכול לגרשה שעברה על דת, ומתרץ דבאמת עוברת על איסור כגון שאכלה חלב או דם או שחיללה את השבת לא עבדה כתיקנה אלא הטעם דזונה שמכשלת את בעלה וכיון שעברה על דת ועשתה פריצות אימור זונה היא וזנתה תחתיו ומש"ה הפסידה, אבל בסוטה אחר שהתבררה ששתתה ויצאה נקי' פשיטא דאינה מפסדת כתובתה, ומש"ה בעלה שאינה רוצה להשקותה, והיא אומרת שהיא טהורה ותחפוץ לשתות אינה מפסדת כתובה

[קכא] האשה העומדת לשתות ומת בעלה קודם ב שתשתה אינה שותה ולא נוטלת כתובה

[קכב] הא דקיי"ל דבקדמה ביאת בועל לבעל אינה שותה, דוקא שבעל אותה בעלה מקודם ביאה הקונה בה כה"ג את יבמתו, אבל ביאה שאין קונה ביבמה כגון ישן או שיכור לא קרינן מבלעדי אישך ושותה, (משל"מ)

[קכג] אשת כהן שותה ומותרת לבעלה, דאע"פ דגם באונס אסורה לבעלה וגם שאנו רואים שמתנונת דרך איברים, פירש"י שאינה מתנונת כשאר סוטה בטן וירך אלא שאר אברים וה"א שנאנסה, מ"מ מותרת לבעלה וכש"כ בשאר סוטה שאינה אשת כהן אף דהיא חונה אח"כ בשאר אברים מותרת

[קכד] שני תנאים צריכה הסוטה שיהא הבעל יכול להשקותה, שקדמה שכיבת הבעל, ואשה המותרת לו, א"כ אשת סרים ששותה איך יכול להיות שקדמה שכיבת בעל ? צ"ל שנסתרס אח"כ, או סרים חמה, או כגון ששתה כוס עקרין דמותר לקיימה, או שנשא אשה המותרת לסריס, אפי' הי' פצוע דכא מ"מ מותר כגון שנשא גיורות או משוחררת או נתינה או, אחת מן הספיקות כ"כ המשל"מ, ובזה פי' דברי הרמב"ם שכתב בין סריס אדם או סריס חמה המותרת לבעליהן והיינו באופן זה, והכ"מ פי' דלא אסור סריס אדם אלא דוקא ששלטה בו ידי אדם לעשותו פצוע דכא. אבל ע"י כוס עקרין ה"נ דשרי, ורש"י פירש דסריס חמה בר שכיבה הוא ואע"ג דלאו בר זריעה, ואין צריך לאוקמי דוקא שנסתרס אח"כ עיי"ש במהרש"א, (דף כ"ו)

[קכה] אשת ממזר לממזר, ואשת עבד משוחרר, כלומר שאין איסור בנישואין, או שותת או לא נוטלת כתובה. אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל אינה שותת משום שיש איסור בנישואין כן פי' הכ"מ דמיירי באשת ממזר שהיא ג"כ ממזרת, אבל רש"י פי' הראוי' לממזר כגון שנשא גירות או משוחררת, בד"א באשת ישראל דליכא איסורא בכה"ג אבל באשת כהן פשיטא דאיסורא הוא

[קכו] הגיורות והמשוחררת ואשת הגר ג"כ שותה או לא נוטלת כתובה דלא קיי"ל כעקביא דס"ל דאין משקין אותן משום דכתיב בני ישראל, ומירבויא רבינן הכל

[קכז] שני מיני קטנות הן. קטנה שהשיאה אביה דיש בה קדושין דאורייתא אם זינתה ברצון נאסרת על בעלה ומקנין לה לא להשקותה אלא לאוסרה על בעלה, וקטנה בת מיאון שהשיאה אמה ואחיה אין מקנין לה אפי' לאוסרה על בעלה שאין לה רצון להאסר על בעלה, ומסיים הרמב"ם אפי' היתה אשת כהן ג"כ לא נאסרה עליו, ופליג הראב"ד ע"ז הלא פיתוי קטנה אונס הוא ואונס ג"כ אסור לכהן ואין לחלק בין שתי הקטנות הללו דכולן אונס הוא, (דף כ"ו)

[קכח] אם נשא עקרה או זקינה דוקא ביש לו אשה ובנים שותה או לא נוטלת כתובה, אבל אין לו בנים אינה שותה דאינה ראוי לקיימה (שם), ואם נשא איילונית ויש לו אשה בנים, להרמב"ם האיילונית שותה ול ישל"מ אינה שותה אפי' יש לו אשה ובנים מאחרת מחמת שאינה בת זריעה עיי"ש

[קכט] הי' לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה, כבר נראית לשתייה ומשקה אותה, לא הי' לו בנים ולא אשה הראוייה לילד אלא זו האיילונית בלבד ונולד לו מגרושתו בן בין קינוי לסתירה, כבר נידחת האיילונית מלשתות כן פסק הרמב"ם, ומסתפק במשל"מ באיסור תורה כגון שנעשה כרות שפכה בין קינוי לשתיה או בהיפך בשעת קינוי הי"ל אשה ממזרת ואסורה עליו ואח"כ נעשה כרות שפכה ומתרת לו או הי' כהן שנשא גיורות ונעשה כרות שפכה שמותר בה, ואם בשעת קינוי הי' ראוי לשתייה פשיטא שכבר נידחית משתיה ק"ו באיסור דרבנן נידחית באיסור תורה לא כש"כ, אבל היכא דנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מהו? מי אמרינן דוקא באיסור דרבנן הקילו כל שבשעת קינוי היתה ראוי' לשתות אבל באיסור תורה לא או דלמא לא שנא, והניח בספיקא דדינא

[קל] שני מיני קטנים הן, קטן הראוי לביאה הוא בן ט' שנים ויום אחד, וישנו קטן בן י"ג שנים אבל לא הביא שתי שערות הוא ג"כ בכלל קטן, ובמתני' תנן ע"י כל עריות מקנאים חוץ משתים מי שאינו איש היינו בהמה וחוץ מן הקטן, ופי' הרמב"ם פחות מבן ט' אבל בן ט' ויום אחד מקנין על ידו, אבל הרע"ב ס"ל פחות מבן י"ג שנים וכן דעת התוס' (יבמות דף נ"ב) כמובא בתוס' רעק"א, ומ"מ אע"ג דאינה שותה ע"י קטן בן ט' מ"מ נאסרת על ידו וגם נסקלת על ידו

[קלא] שחוף, פירש"י אין בו כח לבעול כדרכו מ"מ שני פסולים יש בו מקנין על ידו