עשירית האיפה חלק א יד

בעוה"ז כשיוסף מת שפיר ירשו השבטים מנשה ואפרים שני חלקים, אבל כשיחיו המתים ויוסף בעת אשר יקום בתחיית המתים ודאי אינו לפי כבודו שבניו יקחו שני חלקים ויחזור הדבר להיות שער אחד, ועתה אתי שפיר, דאפרים ומנשה שהיו שני שבטים דוקא לחלוקת ארץ ישראל כמו שאיתא בהוריות, אבל לשאר דברים דינם כשבט אחד, א"כ הכי פירושא חיבור הדברים אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לקחת שני חלקים בא"י, והיינו כיון שמתה רחל ואקברה אבל בעת שתעמיד בתחיית המתים תחזור הדבר להיות יוסף אחד ואתי שפיר, דאז יתקיים נבואת יחזקאל (סימן ל"ז) וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרבתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, אכי"ר

אהל

רחל

[א] בברכת התורה בברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו ובשניה אחר הקריאה אומרים אשר נתן לנו תורת אמת ואין אומרים עוד תורתו, ונראה לי לפרש עם מה דאיתא (קדושין ל"ב ע"ב) ע"פ כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא נקראת תורת ד' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו עכ"ל רש"י שם, ונ"ל לפרש דקשה כיון דכתיב בתורת ד' חפצו הי' צריך לכתוב ובה יהגה יומם ולילה אלא ללמד דאחר שלמד נקראת תורתו, וכמו דאמרינן בברכות (ל"ה ע"ב) כתיב לד' הארץ ומלואה וגו' וכתיב והארץ נתן לבני אדם ומתרץ כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה דכיון שבירך על המזון נקראת הארץ אחר הברכה של בני אדם, אף כאן קודם הקריאה אמר ונתן לנו את תורתו דעדיין קודם הקריאה והלימוד הוא תורת ד' ולא של בנ"א, אבל אחר הקריאה והלימוד מברך אשר נתן לנו תורת אמת דאחר שקרא ולמד תורתו דיליה הוא ולא של שמים, ונפ"מ דת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול דתורה דילי' הוא כדאיתא בגמרא (קדושין שם)

ובזה נראה לי לפרש מ"ש (נדרים פ"א ע"א) שנענשו ישראל על שלא ברכו בתורה תחלה, וקשה דלמה לא אמר סתם על שלא ברכו על התורה, אלא נ"ל לפרש על שלא ברכו בתורה תחלה ולא הודו להשי"ת דקודם שלמד נקראת תורת ד' וממילא לא הי' הקריאה והלימוד לשמה ולא זכו שתהא התורה שלהן ולכן נענשו על זה, ובזה מובן ג"כ מ"ש בגמרא (מכות) דאמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דמקיימו קמאי ספר תורה ולא מקיימו מקמי גברא רבא התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו חדא, והיינו דהם לא יעמדו מקמי ת"ח מטעם דס"ל דהתורה של הקב"ה ולא של הת"ח ואין מגיע לו כבוד התורה, ורבא לשיטתו הוכיח להם דבאמת הת"ח התורה שלהם הוא כיון דדרשו ארבעים בציר חדא א"כ למדו וגרסו התורה ושפיר נקראת תורתם וצריך לעמוד בפניהם כמו בפני ס"ת וא"ש, והעיקר מה שנקרא תורה שלו הוא מה שמחדש הת"ח בהתורה וזאת הוא בודאי חלקו שחלקו לו מן השמים, וכן איתא במדרש (פ' יתרו) וזה לשונו החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחר קיבל שלו מהר סיני וכן הנביאים קבלו נבואתן מהר סיני עיי"ש, ובזה הוי שפיר תורתו וחלקו וצריך להודות ולברך להקב"ה ולהיות שמת בחלקי ואתי שפיר: ועוד נ"ל לפרש מ"ש תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו עפמ"ש בפירוש המשניות להרמב"ם (סנהדרין פ' חלק) במשנת כל ישראל וזה לשונו עוה"ב מה שנהנים מזיו השכינה רצוני לאמר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאות ית' זאת הוא העוה"ב עי' שם שהאריך, ולמדנו מזה שהעיקר חיי העולם הוא אשר נטע בתוכינו הוא מאמיתות הבורא ית' והתורה הקדושה, וזהו שאומרים תורת אמת וחיי עולם כלומר השגת תורת אמת זאת הוא חיי עולם הבא, והיינו שלא נלמוד שלא לשמה בכוונה כדי להשיג שכר עוה"ב דאין זה עבודה תמה, אלא עבודתינו יהי' כדי להשיג אמיתות התורה ואמיתות הבורא ית"ש וזאת הוא עיקר חיינו בעוה"ז למען נוכל להשיג השגה זו וזאת הוא תכלית אורך ימינו לעוה"ב וא"ש ודו"ק בזה כי הדברים אמיתים ועמוקים, ויחידי סגולה שבדור רואין עולמיהן בחייהן היינו שמשיגים אמיתות הדברים על אמיתתן ועליהם רמז התנא יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עוה"ב ואתי שפיר

[י] בתשובות חתם סופר (יורה דעה סימן שמ"ג) איתא בזה"ל, במס' שמחות (פ"ד ה"ה) איתא אלמנה לכ"ג וכו' לא אונן ולא מטמא לה, וצ"ע הא כהן גדול אינו מטמא לקרובים בלאו הכי עכ"ל, ונראה לי ליישב עם סברת המנחת חינוך (מצוה ע"ר) וז"ל שם לדעת התוס' ביבמות אשתו הקטנה דעשו רבנן כמת מצוה ומותר לכהן הדיוט לטמא לה דעשה כאשתו גמורה אבל כ"ג ונזיר דאין מטמא לאשתו לא עשי לאשתו כמת מצוה ואסור לטמא לה אבל לדעת הרמב"ם דהוי כמת מצוה ממש א"כ כמו שעקרו לגבי הדיוט ה"ה לגבי כ"ג מה נשתנה בין כ"ג מכהן הדיוט בזה וזה אינו מטמאים מדאורייתא וכיון דחז"ל התירו לכהן הדיוט א"כ לכ"ג נמי כנ"ל ברור עכ"ל, פירוש כיון דיורש אותה הבעל לא יחפצו אחרים לטמא לה ודינו כמת מצוה, הנה דין זה דוקא באשתו הכשירה לכ"ג דהוא באמת יורשה ומותר לפי זה לטמא לה כדין מת מצוה, אבל אלמנה לכהן גדול כיון דאין חופה לפסולות וא"כ אינו יורשה א"כ אסור לטמא לה ואתי שפיר כן נ"ל, וזה הפירוש דוקא אלמנה לכ"ג לא מטמא אבל לכשירה אין הכי נמי דמטמא ע"כ: