עשירית האיפה חלק א קלה

ז"ל, וז"ל כיצד אמר לו קבר הי' עמך בבית שנכנסת בו או תחת האבן שישבת עלי' ונודע לו בין משעשה פסחו ובין עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני, אבל אמרו קבר התהום הי' בבית שנכנסת בו או תחת האבן שישבת עלי' ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני, וכן נזיר שהי' הולך להביא קרבנותיו בקבר ידוע, אבל קבר התהום אם א"ל מת הי' בבית שנכנסת בו או תחת האבן שישבת עלי' עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה, משהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה, ומה קרבן טומאה אשם ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת עיי"ש

[רצג] ועוד ישנו חילוק לענין טומאה בתרומה, ובין נזיר ועושה פסח לענין המוציא מת מושכב לרחבו של דרך, לתרומה טמא כלומר לאכול תרומה דלא הותרה בו טומאת התהום, ואלו לארכו של דרך אפי' טומאת התהום אין כאן, אבל לנזיר ועושה פסח ללשנים אלו טהור, בד"א שאין לו מקום לעבור שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך, אע"ג דטומאת מת ודאי כיון דההוא שעתא דעבר עלי' טומאת התהום הוי שלא הי' שום אדם יודעו שם, ואף שזה לא נודע לו עד שנשחטו קרבנותיו הלממ"ס הוא שזורקין עליו הדמים, אבל יש שם מקום לעבור אף לתרומה טהור דהו"ל ספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור. בד"א שמצאו שלם, אבל משובר ומפורק טהור שמא בין הפרקים עבר, ובקבר אפי' משובר ומפורק טמא מפני שהקבר מצרפו שהקבר מטמא אפי' ריקן שבו, בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב א"א שלא יגע ולא יאהיל דהטעון משא ע"כ נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדין, ובד"א דנזיר ועושה פסח טהור בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה טמא, ואיזה היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם אבל הכיר בה אחד אף בסוף העולם אין זה טומאת התהום, במים באפילה בנקיקי סלעים אין זה טומאת התהום ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד (שם כ"ב ע"ב וברש"י), וטומאת התהום בקבר יכול להיות כגון שנפל מעצמו בקבר ומת דאל"כ הלא נודע מי שקברו (תוס'), ובד"א שמהלך ברגליו פי' הרמב"ם דלא כרש"י דקאי על שוכב לארכו

[רצד] ודע דהרמב"ם מחלק בקבר התהום דוקא שנטמא בז' שלו אחר שהוזה וטבל פסקה טומאה ראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי שלו ולא ידע עד שעשה פסח ה"ז חייב בפסח שני שחזקת טמא טמא, והראב"ד חולק ע"ז אפי' בז' עד שלא טבל והזה סותר, אבל משטבל והזה שמשא ממילא קא ערבא, ופי' בכ"מ דגם דעת רבינו כך, ונזיר עד שלא גילח נמי סותר דמחוסר מעשה כן כתב הראב"ד, ולא הבנתי דגילוח להלכה לא מעכב כלל

[רצה] והרמב"ם והתוס' מחולקין בענין טומאת התהום, דלתוס' אע"פ שהאהיל אינו טמא, אבל להרמב"ם בהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא (לח"מ)

[רצו] מה שכתבתי שהכ"מ והלח"מ שניהם ס"ל בדעת הרמב"ם דלכתחלה שוחט וזורק בטומאת התהום, ע"ז הקשה בש"ק דעד כאן לא כתב הרמב"ם דשוחט וזורק לכתחלה אלא בספק טומאת התהום דהיינו שהוא ספק אם נטמא, אבל בנטמא בודאי אף בפסח אין הציץ מרצה אא"כ נודע לו לאחר זריקה והניח בצ"ע

[רצז] לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד כן אי' בגמ', ומפרש הרמב"ם אבל לא להרוג דהלא ידעינן שהרגו אותו, והראב"ד פי' דזה לא צריך למעט דפשיטא דאין זה טומאת התהום הלא יודע אדם מזה, אבל למעט לענין פסח טומאת התהום דזיבה וכן דעת רש"י, אבל להרמב"ם לאו דוקא טומאת התהום דזיבה אלא אפי' טומאת התהום דשרץ ג"כ הותר. וא"כ ע"כ למעוטי הרוג וכ"כ ג"כ בזבח תודה

[רצח] לענין דינא דנזיר ועושה פסח מבאר בליקו"ה לדינא דנזיר בז' אחר שהוזה עליו קודם גילוח חזקת טומאה עליו לכן סותר הכל אם הלך בקבר התהום ומתחיל מחדש למנות נזירות טהרה. אבל לענין פסח שא"צ גילוח אם נטמא בקבר התהום אע"פ שעדיין לא העריב שמשו ועשה בפסח ונודע לו א"צ לעשות פסח שני, וה"ה לענין נזיר אם הלך בקבר התהום אחר שהוזה בז' וטבל וגילח מיקרי שוב חזקת טהרה אף שעדיין לא העריב שמשו, וע"כ אם נודע לו זה אחר שהשלים נזירות טהרה ונזרק עליו אפי' רק אחד מקרבנותיו שוב אינו סותר עכ"ל

[רצט] קיי"ל ספק טומאה בין בכלים ובין בקרקע טהורה לרש"י ותוס' דה"ה לענין מת ספק מגע במת היכא דהוא צף ולא מונח טהור, אבל אם יש חשש אוהל טמא, אבל להרמב"ם דדוקא לענין שרץ אמרינן אכן לענין מת אפי' צף טמא, (ז"ת)

[ש] שני מיני ספיקות טומאה הן, הניטלין והנגררין ספיקן טמא, אבל הנזרקין ספיקן טהור בין בשרץ ובין בנבילה דהנגרר והניטל כמו שהן מונחין דמי והו"ל כספק טומאה ברה"י וספיקו טמא, אבל אם היו נזרקין ובשעת זריקתן ספק נגע בהן אדם וכלים ספק לא נגע ספיקו טהור דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא וספיקו טהור כך פירש"י, והתוס' פי' אם הי' עומד במים וחבירו משלשל לו שרץ אי שחבירו גירר שרץ ע"פ המים חוץ מן כזית המת והמאהיל ע"פ הטומאה וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה לאתויי זב וזבה מטמא מספק דכללא הוא דכל דבר שמטמא באוהל הואיל דמטמא שלא בנגיעה ספיקו טמא, וה"ד זב שמטמא מלמעלה כלמטה באבן מסמא שאם ישב הזב על האבן ועל הכלים ועל האדם שהן בתוך הבור תחת האבן נטמא האדם והכלים כמו במגע עצמו, וכן אם הזב מלמטה והטהור יושב על אבן מסמא כך פירש"י, ומסיים בתוס' דאם זב וזבה עוברים במים וכלי אצלם ספק היסטו אין לנו לטהר משום טומאה צפה אלא במגע דומיא דשרץ, וכן אם מדרסות שם וזב עובר ספק דרס אין לטהר משים טומאת צפה עכ"ל

[שא] הרבה איבעיות בגמ' לענין זה ולכן אביא לשון הרמב"ם בזה וז"ל, שרץ שהי' מונח בכלי, וכלי צף ע"פ המים, או שהי' מונח על המת, או על הנבילה ואפי' נימוח הנבילה או בשר מת שתחתיו או שהי' מונח על שכבת זרע הצפה ע"פ המים ה"ז כמונח על הארץ שספיקו ברה"י טמא, הי' שרץ ע"ג שרץ צף ע"פ המים ה"ז כטומאה עבה שצפה ע"פ המים וספיקו טהור, הי' מונח